06:00 מתעורר בבוקר יום שבת בקיבוץ, מתארגן לצאת לחווה, ומשם על סוסתי לרכיבת בוקר בשדות מערב הנגב.
06:30 שומע פיצוצים מרוחקים. אנחנו מורגלים לאזעקות ונפילות אך המטח הפעם יוצא דופן. ליאת בת זוגי עדיין במיטה, גם היא מבינה שמשהו אחר קורה. פותח טלוויזיה ושומע את הדיווחים הראשונים על חשד לחדירת מחבלים, רואה תמונות של מצנחי רחיפה מעל יישובי העוטף. מיד מרים טלפון לרבש"צ של הקיבוץ. שנינו עדיין לא מבינים מה קורה, ומחליטים שהוא נוסע למועצה להביא נשקים ארוכים ואני עם חבר נוסף מפטרלים על הגדר עם נשקים אישיים. בחנייה כבר מתכנסים חברי כיתת הכוננות מחלקים את כולם לפי גזרות ויוצאים אל הגדר.
07:15 כותב בוואטסאפ לדוד שלי סעיד משה, חקלאי, חבר קיבוץ ניר עוז: "הכל בסדר?"
"יש מחבלים בתוך הקיבוץ. יורים לתוך הבתים" הוא עונה ומספר לי שהוא נעול ומסוגר בממ"ד עם דודתי עדינה. "מה עם עמוס?" (בן דודי אב ל-5 ילדים צעירים שגר גם הוא בניר עוז), אני שואל.
"מסוגר גם הוא עם כל המשפחה בממ"ד" עונה לי סעיד.
"לבוא לחלץ אתכם?"
"לא אורי – תישאר בבית", עונה לי סעיד, וכך ככל הנראה הציל את חיי.
אני תופס עמדה באזור האורווה – בשמיים יירוטים של כיפת ברזל ומספר נפילות מעבר לגדר. הכי קרוב מאי פעם. האדמה רועדת.
בין הנפילות להתכתבויות שלי עם סעיד אני מקבל טלפון משירן - אחות ביחידה לטיפול נמרץ פנימי אצלנו שגרה במושב יכיני. היא מספרת שהאחיין שלה, יהונתן חג'בי בן ה-18 נורה על ידי מחבל בחזה כשהיה בבית סבתו.
אני מדבר עם משפחתו ומתדרך אותם כיצד לטפל בו. בלב אני יודע שאין באמת דרך לטפל בו בלי אמצעים רפואיים מתקדמים.
אני מנתק, ומתקשר למד"א, מתקשר לרבש"צ של יכיני, לחברים בצבא, למשטרה ומנסה לתאם ליהונתן חילוץ תחת אש, אך ללא הועיל.
חוזר לאחותה של שירן המטפלת ביהונתן. היא מתקשרת אליי בווידאו והוא נראה לא טוב, מבקש קרח ואומר שהוא הולך למות. מניסיוני בטיפול בחולים קשים, אני יודע שכשמטופל אומר את זה הוא בד"כ יודע!
"אתה תהיה בסדר" אני אומר ובולע רוק. אני חסר אונים, שואל את המשפחה אם הם מסוגלים להיכנס לרכב תחת אש ולנסוע לשער הצהוב. שואל ומתחרט ששאלתי - האם יכול להיות שאני שולח אותם למותם?
פיצוץ אדיר קוטע את מחשבותיי – נפילה מעבר לגדר.
07:52 "ממשיך?" אני כותב לסעיד בניר עוז.
"כן" הוא עונה.
"יש צבא?" אני שואל
"אני חושב שכן" אומר לי סעיד, "שומע מאג".
בדיעבד הבנו שצבא הגיע לניר עוז רק אחרי 13:00 כשאף מחבל כבר לא היה שם ורבע מאנשי הקיבוץ כבר נרצחו או נחטפו.
חוזר לאחותה של שירן – "מה עם יהונתן?"
"הוא איבד הכרה, הם בהחייאה".
אני יודע שבבית שלהם אין שום ציוד ומבין שהמצב אבוד אבל אני לא יכול להגיד להם לעצור – ממשיכים החייאה.
בשלב מסוים מגיע חובש מאיחוד הצלה לבית שבו נמצא יהונתן ויחד אנחנו קובעים את מותו.
09:45 : "סעיד מה המצב?"
אין תשובה. השתיקה רועמת ולבי מחסיר פעימה.
הרבש"צ כבר חזר. כיתת כוננות פרוסה, אני נוסע לסורוקה.
"המחזה - אפוקליפטי. עשרות פצועים"
נכנס בג'ינס לחדר טראומה, האקדח עדיין עליי, מחסניות נוספות בכיסים (לך תדע מה עד יכול לקרות). המחזה - אפוקליפטי. עשרות פצועים.
בכל רגע נוחת עד מסוק, עם עוד פצועים, חדר הטראומה מתפקד למופת, צוותים רבים פועלים במקביל. לרוב, איני חלק אורגני מצוות חדר הטראומה והחולים מגיעים אליי בהמשך לטיפול נמרץ. בשלב זה עדיין אין חולים בטיפול נמרץ ואני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים, לכן אני מצטרף לטיפול ועוזר היכן שאפשר: מנשים פצועים, מכניס נקזים ועירויים מרכזיים, לפעמים עומד ליד רופא צעיר כדי לתת ביטחון.
פה ושם אני מלטף ראשו של פצוע והלב נחנק - הם ילדים רובם חיילים, חלקם מהמסיבה ברעים.
למיטה 4 מכניסים ילד צעיר, נראה כבן 8, רואה בזווית העין את איתן נאמן רופא מטיפול נמרץ ילדים ניגש לטפל בו. איתן ואני עובדים יחד בהחייאות בבית החולים. אנחנו חולפים זה מול זה, מבטינו מצטלבים, לא אומרים מילה. ביום שלמוחרת איתן נהרג באזור שדרות בעת שירותו כחייל מילואים.
בצוהריים אני מקבל טלפון מקרוב משפחה, הוא במילואים ומספר לי שיש סרט של עדינה דודתי בת ה-72 מניר עוז על אופנוע עם שני מחבלים חמושים בעזה והמון צוהל מסביב. אף אחד מהמשפחה עד לא יודע, גם לא ילדיה. סעיד שלא עונה לי משעה 09:45 ככל הנראה נהרג. הבכי עולה לי לגרון ואני חונק אותו, זה לא הזמן עכשיו לבכות (בעצם עד היום עד לא בכיתי).
עולה ליחידה, ראשוני הפצועים מגיעים, מתעדכן לגבי הניתוחים עוזר קצת בטיפול אבל ביחידה הכל בשליטה. חוזר למטה לחדר טראומה. הווילון של עמדה מספר אחת מוגף, ואני נכנס לראות מה קורה שם, ואם צריך עזרה. אני מגלה ששם מיקמו את ההרוגים ומסתכל בפניהם. חושש למצוא משהו שמכיר. כולם כל כך יפים.
למיטה 4 נכנס חייל מיחידה מובחרת. הוא בהכרה אבל בקושי נושם. מכניס לו נקז חזה – אוויר פורץ בלחץ ומצבו מתייצב. הוא מדבר, אני מתקשר להוריו, מרגיע מספר. הם בדרך לסורוקה. "סעו לאט ובזהירות", אני מפציר, "אני שומר עליו הוא בסדר". כך עוברות השעות בין חדר טראומה ליחידה לטיפול נמרץ עד השעות הקטנות של הלילה.
לפנות בוקר אני מגיע הביתה.
זו הפעם הראשונה שאני בוחן את עצמי ורואה שהג'ינס והנעליים מלאים בדם של כל כך הרבה פצועים. אני מדבר עם בנות דודי הבנות של סעיד, הן מספרות שעמוס והילדים בסדר.
סעיד נמצא ירוי כשהוא מחזיק את דלת הממ"ד שלא נפתחה עד היום. הבית שרוף כליל.
אני שוכב במיטה, הגוף כואב, הלב שבור, מחכה שיגיע הבוקר ואסע חזרה ליחידה.
הכותב הוא ד"ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי בבית החולים סורוקה, המתגורר במשמר הנגב