בדיוק לפני 23 שנים, ב-26.7.1994, מתה המתעמלת כריסטי הנריץ'. שנתיים לאחר שייצגה את ארה"ב באולימפיאדת ברצלונה, גופה נכנע להפרעת האכילה הקשה שסבלה ממנה. לפי חלק מהדיווחים בתקשורת האמריקנית, היא שקלה 20 ק"ג במותה.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
סיפורה של הנריץ' נחשב לחריג, מה גם שהוא נתפס כחלק מהבעיה ההיסטורית של משטר התזונה המטורף בענפי ההתעמלות. אלא שכיום, מגוון של מחקרים בתחום הספורט והתזונה מצביעים על נטייה גדולה יותר של ספורטאים משני המינים ומכל הענפים לפתח הפרעות אכילה בהשוואה לאנשים שאינם עוסקים באימוני ספורט. ספורטאים רבים מתאפיינים בתכונות אישיות שמקדמות אותם ומסייעות להם להתחרות ולנצח, כמו נחישות, פרפקציוניזם והישגיות - אלא שהתכונות הללו מקושרות במקרים רבים גם להתפתחות של הפרעת אכילה.
אנג'י פיין, שהתראיינה לאחרונה למגזין Outside, היא כיום מטפסת מקצועית. במבט לאחור על ילדותה היא מבינה כמה מעוותת הייתה ההגדרה שלה לבריאות: היא החלה לטפס בגיל 11 ועד מהרה הפכה לדבריה ל"אובססיבית" לנושא. היה לה כישרון והיא הייתה גם ילדה רזה, מה שמסייע בטיפוס, משום שרזון משפר את היחס בין כוח השרירים למסת הגוף שצריך לגרור מעלה.
פיין נשארה רזה גם כשהתבגרה, למרות שהתזונה שלה כללה בעיקר "סוכר, חמאה, ופה ושם גם ירקות". באמצע שנות העשרה שלה היא החלה לחשוב על אכילה בריאה יותר - לא בגלל שרצתה לרדת במשקל, אלא בגלל שזה גרם לה להרגיש כאילו היא לוקחת את הטיפוס באופן יותר רציני. "אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל לאכול הרבה יותר סלט", אמרה פיין ל-outside. "סלט במשפחה שלי היה חסת אייסברג עם רוטב סוכר והמון קרוטונים. הייתי חוזרת הביתה מחדר הכושר, וכל מה שאכלתי אחרי שטיפסתי כל הערב היה סלט, וזהו. שום חלבון ושום דבר אחר". וזו הייתה רק ההתחלה.
הטירוף נעצר עם גוף של 45 ק"ג
כשפיין התמסרה לטיפוס תחרותי, התפריט שלה נעשה יותר ויותר נוקשה. רשימת המזונות שהיא ראתה כ"בריאים" הצטמצמה. ארוחת הבוקר הפכה לחופן גרנולה, ארוחת צהריים הייתה פיסה של חזה עוף, ולארוחת ערב - סלט. היא נמנעה משקילה כי הבינה שאם תתחיל לכמת את הירידה במשקל, היא תצטרך להודות שיש לה הפרעה. אבל היא יכלה לחוש את השינויים בגוף: עורה התייבש ושערה הרגיש כמו קש. היא הפסיקה לקבל מחזור, אבל על קיר הטיפוס קלילותה החדשה הייתה לדבריה "ממכרת". היא החלה לזכות בתחרויות לאומיות בזו אחר זו.
פיין הייתה בלימבו: אם תכיר בכך שיש לה בעיה, היא תצטרך לעלות במשקל. ואם היא תעלה במשקל, היא הייתה משוכנעת שתפסיד את היתרון שלה בתחרויות. באחד הימים היא נשקלה וראתה שהיא שוקלת פחות מ-45 ק"ג, ירידה של קרוב ל-10 ק"ג מאז שהחלה את לימודיה. "אני זוכרת שהבטתי בעצמי במראה. לא האמנתי שירדתי כל כך הרבה, וחשבתי 'אלוהים אדירים, זה באמת לא בריא'". בסופו של דבר, פיין אובחנה עם אנורקסיה נרבוזה, אבל רק לאחר שהסתירה את הפרעת האכילה שלה במשך רוב השנה - במידה מסוימת אפילו מעצמה. אלא שבעולם הטיפוס המקצועי, האובססיה של פיין לאכילה "מושלמת" לא נראתה לא נורמלית כפי שהיא הייתה צריכה להיראות.
האיגוד הלאומי האמריקני לאנורקסיה נרבוזה והפרעות נלוות מעריך כי כ-30 מיליון אמריקאים, או כ-10% מהאוכלוסייה, סובלים מהפרעות אכילה כגון אנורקסיה ובולימיה. עוד רבים סובלים מהפרעות אכילה אחרות וההנחה היא כי השכיחות תמשיך לעלות. שכיחות הפרעות האכילה בקרב ספורטאים משתנה, אך כיום ברור ששיעור זה גבוה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. מחקר אחד של ספורטאי עילית בנורווגיה מצא כי 13.5% סבלו מהפרעות אכילה; החלוקה הייתה 9% מהגברים הספורטאים ו-24% מהנשים.
השכיחות הגבוהה של הפרעות אכילה בספורט לא צריכה להפתיע. ספורטאים נמצאים כמו כל אחד אחר תחת לחץ להתאים את עצמם לסטנדרט חברתי של רזון ויופי, אבל הם גם מתמודדים עם סיכונים וטריגרים משלהם - כך על פי ד"ר רון תומפסון, מומחה שחקר את נושא הפרעות האכילה עם איגוד ספורט המכללות בארה"ב (NCAA) והוועדה האולימפית הרפואית הבינלאומית (IOCMC). הטריגרים האלה הופכים למעשה לאותן תכונות שאנו מעריצים בספורטאים, הערכים שמאפשרים לגוף האנושי לבצע פעולות על-אנושיות – בראש ובראשונה מתיחת קצה גבול היכולת הפיזית. אבל "כמה אנשים יכולים לרוץ מספר קילומטרים אחרי שלא אכלו במשך כמה ימים?", כפי ששואל תומפסון.
עוד ב-mako בריאות:
>> האימון שישרוף שומן תוך חמש דקות בלבד
>> למה גוגל יצרה 20 מיליון יתושים במעבדה?
>> תציצו במראה: האם יש לכם נמשים בעיניים?
גבר, אתלט, אנורקטי
בענפי הסיבולת בספורט כבר מתחילים להבין את הסכנות הטמונות בהפרעות אכילה, אבל זאת התפתחות חדשה. לא נורא מזמן, בשנות ה-80 וה-90, "אנורקסיה לא הייתה מונח שהשתמשו בו הרבה", אומרת האצנית לשעבר ליז בריטן, שכמעט ואיבדה את חייה בגלל אנורקסיה. "לא ידעתי מה יש לי", היא מספרת. אצניות רבות, וביניהן בריטן, היו בין הספורטאים הראשונים בענפי הסיבולת שדיברו בגלוי על המאבקים שלהם.
מומחים פועלים כיום להרחבת התפיסה של מי שסובל מהפרעות אכילה. במשך שנים התמקדו הרופאים באתלטיקה הנשית; הרעיון היה שהפרעת אכילה היא חלק מקבוצה של בעיות (יחד עם אוסטיאופורוזיס ואמנוריאה, מצב שבו האישה מפסיקה לקבל את המחזור שלה) שעשויות לנבוע מתת תזונה. קביעה זו לא הותירה מקום לספורטאים זכרים או לרבות מההשלכות הגרועות ביותר של הפרעות האכילה, כמו בעיות במערכת החיסון, בעיות לב או כשלים באיברים שונים.
כיום, השיח על הפרעות אכילה בספורט סיבולת כולל יותר ויותר קולות של גברים, כמו גם נשים ועדויות של שחיינים, רוכבי אופניים, גולשים ומטפסים בנוסף לרצים. בשנה שעברה הייתה רוכבת האופניים האולימפית לשעבר, מארה אבוט, לאחד הקולות הבולטים בנושא. הגולשת הסקנדינבית חנה הלבורסן גייסה נשים מהספורט שלה כדי ליצור סרטון על מאבקן עם דימוי הגוף. "להיות אתלט מקצועי הוא לא הדבר הכי בריא שיש. זה תמיד תלוי בניהול מאמצים - בכמה הגוף שלך יכול לעמוד", היא אומרת.
טיילר המילטון הוא רוכב אופניים מקצועי. לדבריו, אחד הדברים שלמד כבר ביום הראשון של הקריירה המקצועית שלו הוא שעליו להפחית ממשקלו. זה היה ב-1995, והוא רק הגיע לשדה התעופה של ברצלונה, לאחר שחתם על חוזה עם קבוצת רכיבה. כשמנהל הצוות אסף אותו, "הוא לעג לשומן הילדותי שלי", המילטון נזכר. "חשבתי, לעצמי מה הוא רוצה ממני? אני רזה מאוד! לא היה לי מושג".
בעוד נשים אתלטיות מלוות כל חייהן במחשבות ובהערות על רזון, גם ספורטאים גברים מתמודדים עם ביקורות והערות על גופם. חלק מהרוכבים והרצים אמרו כי דווקא מאמנים ומנהלים בצוותים של נשים התפתחו יותר בנושא ובמקרים רבים הם נוהגים בזהירות עם מה שהם אומרים על משקל או גוף של אתלטיות, בעוד המאמנים של גברים נמצאים מרחק שנות אור מאחור.
בחזרה להמילטון, הוא עבד קשה בכל אביב וקיץ כדי להגיע למשקל של 58 ק"ג. "שלושת החודשים לפני הטור דה פראנס היו מאוד קשים", הוא אומר. "רכבתי על האופניים במשך שש או שבע שעות, הגעתי הביתה מורעב ושתיתי דיאט קולה, ואולי כרסמתי תפוח. פעם אחת, לאחר אימון קשה, המאמן נתן לי כמה גלולות שינה כדי לעזור לי להירדם עד ארוחת הערב בלי לאכול. המסר שלו היה: "אם תעבור את הלילה בלי לאכול, זה עוד יותר טוב".
רזה היום, חולה מחר
המילטון מתאר דפוסים אלה כהפרעת אכילה, אם כי מעולם לא אובחן כסובל מהפרעה. הוא גם מאמין כי העובדה שהיה כחוש הפכה אותו לרוכב אופניים טוב יותר; משקל הוא רק גורם אחד בביצועים של ספורטאי, אבל במרוצים שבהם מנצחים או מפסידים בשבריר שנייה - לא רק ברכיבה על אופניים, אלא גם בריצה, בשחייה ובסקי - ספורטאים שמפנטזים על יחס מושלם בין כוח לרזון מוצאים שיותר קל לכמת ולשלוט ברזון.
בשנים האחרונות הבחינו מומחים לרפואת ספורט ולפסיכולוגיית ספורט בארבע הפרעות אכילה ייחודיות לספורטאים. הראשונה, הבלעדית לנשים, היא "התסמונת המשולשת" - שילוב של הפרעת אכילה, אל-וסת ואבדן צפיפות העצם. ההפרעה השנייה היא "אנורקסיה אתלטיקה", מצב שמוגדר כצריכת קלוריות מופחתת למרות פעילות גופנית מאומצת. יש התמכרות לאימונים, שכשמה כן היא, ואחרונה היא עיוות (או דיסמורפיה) בתפיסת השרירים – הפרעה שגורמת לספורטאים, בדרך כלל גברים, לחוש ששריריהם אינם גדולים מספיק. אלא שגם אנורקסיה ובולימיה "רגילות" אינן פוסחות על העוסקים בספורט מקצועני.
הארגון האמריקני Eating Disorder Hope פרסם בחודש שעבר מאמר שמאגד את המחקרים העדכניים בנוגע להפרעות אכילה בקרב ספורטאים ממין זכר, ואי אפשר להתעלם מהמצאים: בעוד שמספר הגברים הסובלים מאנורקסיה זניח בהשוואה להיקף התופעה (גברים מהווים רק 5-10 אחוזים מהמקרים המדווחים), לא פחות מ-45% מהגברים האנורקטיים עוסקים במקצוע ספורטיבי שבו שליטה במשקל הגוף והפחתתו משפרים את התוצאות. לשם השוואה, רק 9% מהנשים הסובלות מאנורקסיה נרבוזה הן אתלטיות או עוסקות במקצועות ספורטיביים מהסוג המתואר.
המאמר מתאר שלושה דפוסים אופיינים שדוחפים גברים לאנורקסיה: השתתפות בענפים כמו החלקה אמנותית או קפיצה למים, שבהם האסתטיקה הגופנית משפיעה ישירות על מידת ההצלחה; קריירה בענפים כמו ריצות ארוכות, שבהם אחוז שומן נמוך מהווה יתרון תחרותי; וענפים כמו איגרוף, רכיבה על סוסים או חתירה, שבהם נדרש מהמתחרים להגיע למשקל מסוים, על פי רוב באמצעות "חיתוך" מהיר. בהקשר הזה, המאמר חושף את הטכניקות הקיצוניות והמסוכנות שבהם נוקטים אתלטים בענפים האלה: "ריצות הזעה" עם שכבות רבות של בגדים, דילוג על ארוחות (דפוס שלא פחות מ-69% מהאתלטים בענפים האלה מדווחים עליו), הקאה יזומה (30%) ושימוש במשלשלים (14%).
ירידה במשקל בקרב ספורטאים יכולה להיות מהירה מאוד, אבל התוצאות ההרסניות של הפרעות האכילה יכולות להשפיע לטווח ארוך. אצל נשים, הסימן הברור ביותר להפרעת אכילה חמורה הוא בדרך כלל אמנוריאה - חוסר בשומן שגורם לגוף להפסיק לייצר אסטרוגן, וכאמור גורם גם להפסקת המחזור. מאמנים רואים בכך סימן טבעי לכך שהאתלטית מתאמנת קשה, אך זה סימן למה שעלול להפוך במהירות לנזק בלתי הפיך - הן למערכת הרבייה של האישה והן לעצמותיה.
הפרעת אכילה חמורה עלולה בסופו של דבר לגרום לכשל באיברים; על פי ד"ר תומפסון, זו הסיבה השכיחה ביותר למוות אצל אנשים עם אנורקסיה. הגורם השני הכי נפוץ, הוא אומר, הוא התאבדות. השורש של הפרעות אכילה יכול להיות בדיכאון, חרדה, או בעיות נפשיות אחרות.
אנג'י פיין עדיין זוכרת כמה חלשה הייתה כשסבלה מהפרעות אכילה. בשנים שחלפו מאז היא פיתחה סגנון טיפוס הרבה יותר חזק. "הגוף שלי לא היה מסוגל לטפס כמו שאני עושה עכשיו אם הייתי שוקלת פחות. אני צריך את השרירים והמשקל הזה, ואת הגוף שיש לי עכשיו כדי לטפס", היא אומרת. גם איסט מודה שכעת המרוצים שלו הרבה יותר מהירים מכפי שהיו כשהיה רזה יותר.
פיין עדיין נאבקת עם נטייה לאובססיה בנוגע למשקלה. כשהמחשבות האלה עוברות במוחה, היא מספרת שהיא מכריחה את עצמה לשתות בירה או לאכול עוגה כדי ליהנות קצת, ולא להעיר יותר את השדים מהעבר.