קפה. אי אפשר להירדם איתו, אי אפשר להתעורר בלעדיו. משקה הפלא השחור הזה נחשב כפתרון קסם לעייפות, ממריץ טבעי שאפשר ללגום כתרופה לפיהוקים. אבל המודעות ההולכת וגדלה להשפעות הלוואי שלו, והשאלה עד כמה הוא באמת בריא, גרמה לנו לתהות מהי בעצם התמכרות לקפאין והאם אפשר להיגמל ממנו בקלות. חיפשנו במערכת mako אנשים שממש אוהבים קפה, מצאנו שתי עורכות שלא באמת הגדירו את עצמן כג'אנקיות, אבל בכל זאת הסכימו לבדוק מה קורה כשהן מפסיקות לשתות את הקפה של הבוקר, ושל הצהריים, ושל אחר הצהריים. לא היינו אכזריים, היינו ריאלים - שבועיים, 14 יום ללא קפאין, ואחר כך שיעשו מה שבא להן. הנה יומני המסע המלאים.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
"התהלכתי כזומבי עם ג'ט לג" / שירה סגל בורכוב
אף פעם לא חשבתי שאני טיפוס שמכור לקפאין, אני שותה בממוצע 3 כוסות קפה ביום ועוד 2 כוסות תה, אבל לרוב מדובר בנס, חלש, לא משהו שחשבתי שמשפיע בצורה קיצונית. אלא שבתקופה האחרונה הפחתתי משמעותית (עד כדי הפסקה מוחלטת) כל עיסוק בכושר או בפעילות ספורטיבית, והאמת שקצת התבאסתי על עצמי. כשהוצע לי האתגר, חשבתי שזאת הזדמנות מעולה לבחון את סיבולת הגוף שלי ולפצוח בדרך חדשה ובריאה יותר. בגלל שאני "לא כזאת מכורה", הנחתי שיהיה לי קל להתחיל לנקות את הגוף מקפאין, אחר כך נמשיך לשאר. אז הנחתי.
יום לפני האתגר הכנתי לעצמי קנקן ענק של קפה קר לארוחת ערב, מעין שירת ברבור לקפאין, שכדרך כל נוזל הוא מצא דרכו החוצה מהר מאוד. כך שהיום הראשון התחיל בתחושת הקלה, ללא בעיות של שלפוחית רגיזה. התרגשתי במיוחד לנסות את כל תחליפי הקפה הטבעיים - זר של נענע הסריח לי את העמדה בעבודה, לצד ג'ינג'ר ולימון שהשרו תחושת חורף למרות חרפת השרב. היום עצמו עבר יחסית לא רע בכלל, ובעיקר נרשמה התלהבות לספר לכולם כמה אני לא מכורה. שבועיים? קטן עלי.
ואז הגיע היום השני, שבו המשפט "וואו, את נראית נורא" הפך להיות לגיטימי אחת לשעה. כולם שאלו אם קרה לי משהו, אם אני בדיכאון ואם הכל בסדר. התהלכתי כזומבי עם ג'ט לג, מתקשה לחשוב בצלילות, מרגישה שהזמן מול המחשב עובר בעצלתיים והעייפות הכבידה עליי. עוד לא 11 בבוקר ואני כבר רעבה בטירוף. פניתי בטבעיות לצנצנת עוגיות העבאדי במטבחון. עוד 13 ימים כאלו? אני אמות. והכי גרוע - אמות עייפה ועם עודף משקל.
היום השלישי כבר היה סיוט מלא בייסורי גמילה. בבוקר הרגשתי את הדופק הולם לי ברקות, ברוכה הבאה מיגרנה. חשבתי שזו עייפות כזו שתחלוף כשאתניע את היום, אבל המיגרנה רק התגברה ואז הגיעו גם הצמרמורות בגפיים. התיישבתי מיוסרת על הכורסא במשרד והחזקתי את הראש: למה אני עושה את זה לעצמי? וממתי יש לנו כזה אור בוהק במשרד? ישיבה מרובת משתתפים סוכמה על ידי הבוסית שלי ב"תשתי קפה, את נראית זוועה". לא הרשיתי לעצמי לנהוג חזרה הביתה, אז לקחתי טרמפ עם עמית לעבודה ושקעתי במושב שלידו, פוקדת עליו לכבות את הרדיו כי הראש שלי מתפוצץ. את הערב סיימתי עם שני אקמול פוקוס והבטחה שמחר אני מסיימת עם האתגר המפגר הזה, שום כתבה לא שווה את זה, וקפאין בטוח עדיף על אקמול.
למחרת התעוררתי עם עייפות קשה אבל פחות כאבים. אולי בכל זאת אשרוד? שאריות הקפאין שהיו לי בדם הוחלפו ברעב לנצח. בערב התחלתי להרגיש עקצוצים בגב התחתון, ותחושת נימול מוזרה שלא הכרתי קודם. אני הולכת למות, הפעם זה סופי. ביום החמישי הכאבים בגב התחתון כבר שיתקו אותי. לא הצלחתי לשבת מול המחשב ואת היום בילית בעמידה. נאלצתי להוציא מהארון את סנדלי הנוחות, שלא התאימו לשמלה אבל למי אכפת - אני הולכת כמו טווס מיוחם! כשחזרתי הביתה הייתה לי הארה, או יותר נכון כאפה לפנים - כל הסבל הזה רק כי הפסקתי לשתות קפה? כנראה שאני באמת מכורה. כנראה שאני חייבת להיגמל.
את השבוע השני כבר צלחתי בקלות: חזרתי להתעורר ביקיצה טבעית, נפרדתי לשלום מהמיגרנות ומכאבי הגב, והצלחתי להתרכז בעבודה בלי להסתכל על השעון כל 5 דקות ולהתחנן שתגיע כבר שעת ארוחת הצהריים. התחברתי לבקבוק מים קרים שהקפדתי למלא פעמיים ביום ובעיקר חזרתי לחייך, חיוך רחב ומתנשא של אחת שנגמלה ועברה לצד השני. ביום ה-15 נגמר האתגר הרשמי, אבל לא היה לי אומץ לחזור אחורה, ככה לזרוק לפח את כל מה שעברתי? החלטתי להפחית עד כמה שאפשר, לעבור למשקאות נטולי קפאין ולהפוך את הקפה למותרות.
ביום ה-16, כשבחוץ 31 מעלות שמרגישות כמו 41, הרשיתי לעצמי לקנות אייס קפה - כוס קטנה, למרות שלפני שבועיים הייתי מגדילה לסופר פרימיום אקסטרה לארג'. לגמתי בחדווה, לאט לאט, ונהניתי. חצי שעה אחרי כבר ביליתי בשירותים, ונזכרתי כמה קפאין ופיפי הם חברים שתמיד באים יחד.
שבועיים לאחר מכן אני יכולה להגיד בלב שלם שזה מאחוריי - נגמלתי ואני אפילו מרוצה מזה. למעט כוס האייס קפה ההיא לא נשברתי ויותר מזה, לא היה לי צורך להישבר. חזרתי לשתות משקאות מוגזים, אבל עברתי משתי כוסות ביום ל-3 בשבוע, ולכוס אחת של קפה נטול קפאין בשבוע. הטעם, אגב, בדיוק אותו טעם. מה שכן, סביר שאם לא הייתי מתעדת את התהליכים שעוברים עליי והופכת את העניין לתחרות שקטה, הייתי נשברת בשלב המיגרנה. כך שעדיף אולי להיגמל בהדרגה ולא במכה אחת, ואם אפשר אז יחד עם עוד מישהו שיהיה אפשר להתגבר איתו ביחד.
עוד ב-mako בריאות:
נמאס מגלולות? תתחילו לטעום את ההפרשות שלכן
האם ניתן לעצור את אחד מסוגי הסרטן הקטלניים ביותר?
כמה קלוריות שורפים באימון מטקות? מדריך כושר לקיץ
"הפכתי לאדם בלתי נסבל לבריות" / יעל קישיק
קפה, מבחינתי, תמיד היה בגדר התמכרות, אבל גם ניסיון להפיג שעמום ופתרון למאמצי הרזייה. בימים קשים הגעתי לחמש כוסות ביום: אחת "אמיתית" על הבוקר, עוד נס מיד אחריה (כי השותפה למשרד הציעה), ואז עוד אחת לפני הפסקת הצהריים כדי לדחות את הארוחה. אחרי ארוחת הצהריים כמובן שהייתי עייפה אז הייתי צריכה עוד אחת, ואז עוד אחת כדי לסיים את יום העבודה בכיף. הטעם בפה כבר התחיל להיות מגעיל והתלות בקפה הפכה למטרידה, אז החלטתי להפסיק.
את הקפה האחרון שתיתי בשבע בערב. שנים שיש לי חוק לא לשתות קפה אחרי שבע בערב, כי אחר כך אני לא נרדמת. גם הפעם לא נרדמתי, אבל סף החרדה עלה והוביל אותי להחלטה שלמה מאוד. לקום ליום נטול קפה אחרי לילה נטול שינה זה לא בדיוק אופטימלי, אבל צלחתי אותו בנס. מה שכן, הייתי רעבה בצורה בלתי רגילה. דחפתי לפה כל מה שמצאתי, כולל שתי ארוחות צהריים ועוד מאפה במאפייה שמתחת לעבודה - דברים שלא הייתי נוגעת בהם ביום רגיל, אבל מגיע לי. בין לבין לא הצלחתי לתקשר עם אף אחד, צעקתי קצת על כל מי שנקרה בדרכי ובאופן כללי, הפכתי לבן אדם בלתי נסבל לבריות.
את הקפה ניסיתי להחליף בתה ובכמה שיותר מים, אבל זה לא באמת עזר וככל שהשעות נקפו התחיל לו כאב ראש עצבני שלא עבר במשך כל היום. התלבטתי אם להחליף את הקפאין בכדורים, ובסוף נשברתי - שני אדוויל ולמיטה לשנת עילפון. גם ביום השני קמתי עם רעב קיצוני ובעיקר רצון עז לקפה. ניסיתי לשחד את שותפתי לניסוי להפסיק, אבל עלו עלינו והבנתי שאין ברירה אלא להמשיך. יחסית ליום הקודם היה מדובר ביום גן עדן, כלל רק רעב קל וכאב ראש קליל. יכול להיות שסיימתי עם הגמילה?
אז לא. היום השלישי של כל הסיפור הזה התברר כגרוע מכולם. קמתי בבוקר עם תחושת עילפון. לא הספקתי לשתות שום דבר עד 11:00 בבוקר, אז עצרתי באופן בהול בדוכן מיצים וקפה. הבהרתי למוכר שאסור לי לשתות קפה והוא הבטיח לרקוח לי משקה שיעשה בדיוק את אותה העבודה. היו שם מנגו, תאנים, עלי לואיזה ועוד כל מיני דברים שלא זיהיתי, וכל זה בתוך סודה מרעננת. זה עזר, אבל לא באמת החליף את הקפה. בערב היה לי אימון TRX, אז כמעט הודעתי לעורכת שתעזוב אותי בשקט ושאין לי שום כוונה להתעלף בשביל האתגר המופרע הזה. התחלתי לחוות רעד בידיים, שחור בעיניים ועוד כל מיני דברים נעימים שהמצאתי לעצמי בתור היפוכונדרית, אבל לא יכולתי להישבר והלכתי לאימון מצויידת בחטיף דגנים. כדי לשלול את ההמצאות ההיפוכונדריות נכנסתי לגוגל ונרגעתי - מתברר שמדובר בתופעות לוואי מוכרות, והעובדה שאין לי חום, צמרמורות והקאות היא בכלל נס רפואי. כל הקריאה הזאת גרמה לי להבין שבעצם אני אשמח להפסיק לשתות קפה לעד. תחושת הגמילה הנוראית הבהירה לי כמה רעלים יש בתוך הקפה הזה שאני שותה, והפחד מלחזור ולהכניס אותם לגוף גדול מדי.
בארבעת הימים הבאים התסמינים המפחידים עברו, אבל כאב הראש העמום נשאר, מעין תחושה שהמוח נלחץ בתוך הראש. גם בשבוע השני הוא מדי פעם חזר, אבל כל מה שהבטיחו לי באותו גיגול קרה - אני מרגישה הרבה פחות עייפה, אני חיונית יותר, מצליחה להתרכז יותר ועוד כל מיני דברים שהופכים את החיים לטובים יותר. ביום שישי האחרון לאתגר החלטתי שאני צריכה לבדוק מה קורה כשאני שותה קפה אחד. יש שיגידו שאני חלשה ונשברתי, אני אומרת שזה לשם המחקר: האם קפה עושה לי חשק לעוד או שאני יכולה להמשיך בלעדיו? שתיתי, כלום לא קרה. לא שתיתי יותר באותו יום וגם בארבעת הימים שאחריו. עכשיו אני כבר למעלה משבוע אחרי הניסוי, עם קפה אחד נוסף מאז. ניצחתי.
אל תעברו את ה-2-3 כוסות ביום
"קפאין הוא חומר שספיגה שלו עלולה לגרום לעלייה בדופק ובלחץ הדם", מסביר דוקטור יוסי עזורי, מומחה לרפואת משפחה ומנהל היחידה למחקרים קלינים במכבי שירותי בריאות. "הוא נקשר באמצעות קולטנים לדם ובכך מגביר את הלחץ שמופעל על כלי הדם, ויש לו גם אפקט משתן. לכן לא הייתי ממליץ לעבור את השתיים-שלוש כוסות ביום".
כמה זמן לוקח לגוף להתנקות מהשפעות הקפאין?
"עבור מי שצורך כוס אחת או שתיים ביום, ההשפעה יכולה לפוג כבר אחרי שעות בודדות ואפילו דקות בודדות. אבל אצל מי שצורך יותר, ובמיוחד בצורה סדירה במהלך היום, לחץ הדם בעצם גבוה מהרגיל באופן עקבי, ולכן עלול לרדת בצורה חדה מדי".
כלומר כל התופעות שתיארו כאן הבנות הן נורמליות?
"כן. חולשה, עייפות ותיאבון מוגבר הם בהחלט תוצאה של לחץ דם נמוך, במיוחד אצל מי שסובל מכך באופן טבעי".
אז עדיף להיגמל באופן הדרגתי ולא בבום אחד?
"אין חוקים פה, יש אנשים שעושים את זה בבת אחת ויש כאלו שנוח להם עם הדרגתיות. אבל יש הגיון לעשות הפסקה הדרגתית, משום שהנפילה בלחץ הדם עלולה להיות קצת מורכבת. מה שכן, אנשים שסובלים ממחלות רקע כמו לחץ דם נמוך, מחלות לב והפרעות בקצב הלב, חשוב להתייעץ עם רופא במקרים של שתייה מופרזת, וגם במקרים של הפסקה".