מאז החלה המלחמה, אילאיל צין, 49, מסתובבת במלונות המפונים ושומעת את הסיפורים הקשים מפי האנשים שחוו מקרוב את הסיפורים הקשים שעברו. ב-20 שנות פעילותה כעובדת סוציאלית, נתקלה בסיפורים קשים, אבל לדבריה – שום דבר לא משתווה לזוועות אוקטובר.

בשבת השחורה שהתה צין בביתה במושב ברוש שבדרום. "הייתי בבית יחד עם בעלי צפריר ושני הילדים. לקח לנו זמן לקלוט שאנחנו במלחמה", היא מספרת בראיון ל-mako בריאות. במסגרת תפקידה כמפקחת עבודה קהילתית במחוז דרום של משרד הרווחה והביטחון החברתי, היא הייתה בין הראשונים שהגיעו למלונות המפונים יחד עם פיקוד העורף ודאגה להעניק מענה לכל מי שהיה זקוק לסיוע.

"התפקיד שלנו הוא לא לתת לאנשים את הכוחות, אלא לעזור להם לראות את הכוחות שיש בעצמם, ולחזק אצלם את התחושה שהם מסוגלים להתמודד, גם בתוך הכאב והשכול", היא אומרת. באחד הביקורים שלה במלונות המפונים נכחה אילאיל במפגש מרגש בין תושבת משדרות שהייתה במצב נפשי לא פשוט עם העובדת הסוציאלית שלה. "זה היה כמו בן אדם שרועד בלי סוף ואז מישהו מחבק אותו והוא נרגע לאט. חשבתי לעצמי כמה זה מדהים שמישהו, גם כשהוא לא בן משפחה שלך, הופך כל כך משמעותי בחייך".

ייתכן שאחת הסיבות לכך שהמפגש עורר בה התרגשות כזאת, היא העובדה שאילאיל מכירה מקרוב את תחושת הנזקקות שעליה היא מדברת. כשהייתה בת 15 ברחה מביתה לאחר שעברה התעללות קשה. אמי נפטרה כשהייתי ילדה ואבי התחתן בשנית. זה היה בית נורמטיבי, לכאורה. אבל רק לכאורה. הייתי חוטפת מכות ועונשים באופן תדיר", היא מתארת את המציאות הקשה.

"זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שאני לא אשמה במה שעבר עליי"

אילאיל עברה להתגורר אצל אחיה הגדול במשך מספר שבועות, ואז עברה לפנימייה בכפר סבא. הגורם המקצועי הראשון שפגשה הייתה טוני נידורף בנארי, עובדת סוציאלית לחוק נוער, שהפיחה בה מעט תקווה. "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שאני לא אשמה במה שעבר עליי", היא נזכרת. "עד לאותו הרגע חייבתי בתחושה שכל מה שלא בסדר בחיי הוא באשמתי".

_OBJ

הליווי הפורמלי של טוני נמשך אמנם רק כמה שבועות, אך השתיים שמרו על קשר לאורך השנים, וטוני ליוותה את אילאיל ברגעים שבהם הייתה זקוקה לה. כיום היא מספרת שהחיבור העמוק הוא גם מה שהביא אותה לבחור במקצוע העבודה הסוציאלית. "טוני נתנה לי תקווה לחיים. הרגשתי שאם אוכל לתת תקווה כזאת לאחרים זה יכול מדהים. במהלך השנים ניסיתי ללמוד עוד תחומים, אבל איכשהו תמיד חזרתי לזה".

את התואר הראשון בתחום העבודה הסוציאלית למדה אילאיל באוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן הלימודים החלו להופיע אצלה סימפטומים ראשונים של פוסט-טראומה, ובעקבות ניסיון אובדני היא אושפזה בכפייה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי. בהמשך אובחנה גם עם סכיזופרניה, וחזרה לאשפוז לעיתים תכופות. סך הכל היא עברה למעלה מ-40 אשפוזים פסיכיאטריים במהלך השנים. "העולם הנורמלי והלא נורמלי הם שני קווים מקבילים, והייתי צריכה לעשות בחירה איפה אני רוצה לחיות. השנים הראשונות לא היו פשוטות אבל היום אני שולטת במחלה. החיבוק החם מהמשפחה שלי הוא משמעותי עבורי, הם מחזיקים אותי שלא אפול".

צין מספרת כי עבור מי שכבר חווה טראומה, אירועי 7 באוקטובר הם טריגר. "ההתמודדות היום-יומית מצריכה ממני הרבה משאבים וחוסן, אבל בתקופה האחרונה זה אפילו קשה יותר. הרגישות גבוהה יותר, מצב הרוח ירוד והמחשבות על הטראומות שעברתי צפות שוב ושוב".

אילאיל מספרת שכדי להתמודד עם הסטרס, היא משתדלת להישאר בעשייה ובעבודה כל הזמן, אך היא לא שוכחת להיות ערנית למצב. "כשהתחלתי להרגיש מעט רגרסיה, פניתי לפסיכיאטר שלי, ודאגתי שאקבל את הטיפול המתאים".  

על אף שחשוב לעובדים סוציאליים להיות עוגן עבור אחרים, מהרגע הראשון היא ידעה שהיא רוצה לחשוף את הסיפור האישי בכל מקום שהיא מגיעה אליו. "בתחילת דרכי כעובדת סוציאלית באחת העמותות, לקח לצוות זמן לעכל את הסיפור שלי ואת מי שאני" היא נזכרת. "יש משהו בזהות של מחלה פסיכיאטרית, היא עוטפת אותך מכל הכיוונים ובעצם לא נשאר ממך שום דבר אחר. זה דורש מאנשים להסתכל מעבר לזה ולראות את הבן אדם שנמצא מאחורי המחלה. אבל זה בדיוק התפקיד שלנו, העובדים הסוציאליים - לראות מי הבן אדם מאחורי הקושי".