אורי (שם בדוי), תושב קיבוץ מפלסים, נסע לביתו עם רכבו בבוקר 7 באוקטובר, ובדרך נתקל ברכב של מחבלים. "התארחנו אצל ההורים של אשתי במושב גילת שליד אופקים. מוקדם בבוקר התעוררנו לקול מטחים. השמיים היו מלאים ברקטות והבנתי שמשהו קורה", הוא מספר. כיוון שאורי שייך לכיתת הכוננות בקיבוץ, הוא הרגיש שהוא חייב לנסוע חזרה לשם כדי לסייע. כשהתקדם עם רכב הטסלה החשמלי שלו לצומת שער הנגב, הבחין בטנדר עמוס באנשים במרחק של מספר מטרים ממנו. בתחילה סבר כי מדובר בחיילי ימ"מ. "ככל שהם התקרבו לכיווני הבנתי שאלה לא חיילים. ראיתי קלצ'ניקובים ובנדנה ירוקה על הראש. היו שם בערך 15 מחבלים דחוסים על טנדר".
כך, כשמבטיהם מתלכדים עם מבטו של אורי, הוא הבין שמשהו רע קורה. "התחושה הייתה של סוף העולם. אמרתי לעצמי שאם הם פה אז כנראה שכבשו את אוגדת עזה. ידעתי שאסור לי ליפול בשבי או למות, היה להם מבט רע בעיניים. הייתי בלי נשק, בלי כלום".
"המטרה שלהם הייתה להשבית את הרכבים כדי שהנהג יברח ואז יוכלו לירות בו"
לא עברו שניות, והחשש של אורי התממש. "הבנתי שאני הולך לחטוף מטח יריות, והזזתי את הראש לאחור. ואז הם התחילו לירות - בהתחלה על המנוע ואז על הגלגלים. זו הייתה דרך הפעולה שבה השתמשו על כל הרכבים באזור. המטרה שלהם הייתה להשבית את הרכבים כדי שהנהג יברח ואז יוכלו לירות בו".
אורי מספר שבשלב זה הבין שהיריות לא יפסקו והחליט לנסות לברוח לכיוון יד מרדכי. "אני שומע את הכדורים שורקים מעלי ובתוך הרכב, הריפודים עפים, הזכוכיות נשברות, צרור ראשון פגע לי ביד שמאל, ואז מגיע מטח כדורים שקורע לי את כל רגל ימין". כשהבין שגם הרגל השנייה ספגה כדורים, הוא מחליט ללחוץ חזק על דוושת הגז. "הם לא הפסיקו לירות ופוצצו לי את הגלגל הקדמי. הבנתי שאני פשוט חייב לטוס קדימה ונסעתי על 200 קמ"ש. הצלחתי להתחמק אבל הם עדיין ירו". לפתע, אחד הכדורים פוגע בראשו והדם ממלא את פניו. "אני ממשיך להאיץ וכבר לא רואה אותם בזווית העין. אז הבנתי שהם כנראה פנו לכיוון שדרות".
בכוחותיו האחרונים, הוא מצליח להתקשר לאשתו ואומר לה שמחבלים חדרו לישראל ושהוא נורה ברגליו, בידו ובראשו. הוא בטוח שלא יחזיק מעמד ומקיים איתה שיחת פרידה.
בתגובה לדברים, אשתו המבוהלת התקשרה להזיק עזרה. בינתיים אורי איבד הרבה דם. "הבנתי שאני חייב להגיע לברזילי כדי לקבל עזרה. התחלתי להרגיש קושי לנשום וסחרחורות אבל המשכתי לנסוע על מהירות גבוהה עם 3 גלגלים. במקביל שוחחתי עם מד"א בכוחות אחרונים ושלחתי להם מיקום". אלא שהדרמה עדיין לא הסתיימה ובצומת יד מרדכי שוב ירו עליו. "איבדתי כוחות אבל המשכתי לנסוע. פניתי לכיוון אשקלון ועצרתי באמצע הכביש. למזלי, הגיעה העזרה המיוחלת ממד"א והבהילו אותי לברזילי". בשלב הזה הוא כמעט מאבד הכרה. "הייתי מעורפל כשהעבירו אותי לקרש עץ אבל אז הבנתי את גודל הזוועה – ראיתי שכל הגידים והשרירים שלי בחוץ. בשלב הזה שמו לי חסם עורקים והפראמדיקית אמרה לי 'אני לא מאמינה שאתה חי'".
אורי מספר שכשהגיע לבי"ח ברזילי, הכל היה עדיין שקט כי אנשים עדיין לא הבינו מה התרחש בחוץ. הוא למעשה היה הפצוע הראשון של המלחמה. הוא עבר בדיקות CT שבמהלכן הבינו שגופו ספג 8 כדורים. בשלב הזה, הודיעו לו שהוא חייב לעבור לשיבא, כי רק שם יוכלו להציל את רגליו. שם בשיבא הוא עבר ניתוח שנמשך כשלוש שעות וחצי, ובמהלכו, מחזירים לו את השריר למקום, מנתחים גם את הידיים והרגליים ומוציאים את הקליע שחדר לראש שבמזל לא חדר למוח. אחרי שעבר 4 ניתוחים, הוא כרגע סובל מפגיעה עצבית ברגל ימין שמונעת ממנו לחוש אותה וגם הרגל השנייה פצועה קשה. "אני מלמד את עצמי ללכת מחדש. עברתי השתלת עצבים ביד, הוציאו את הקליעים והרופאים מעריכים שההחלמה תימשך בין שנה לשנתיים. אומנם הצליחו להוציא את הכדורים מגופי, אבל יש רסיסים של כדורים שבינתיים נשארים". אורי נמצא כעת במחלקת השיקום של שיבא ועובר טיפולי פיזיותרפיה, חבישות וחיטוי. הצלקות בגופו אולי ייעלמו עם הזמן, אבל ספק אם יצליח לרפא את הצלקות הנפשיות ואת המראות הקשים שעבר. את חייו, הוא חייב, ככל הנראה, גם למכונית הטסלה שלו.