בשישי האחרון נחת מסוק סמוך לבית החולים וולפסון וממנו ירדו חמש נשים שבות היישר לידי הצוות הרפואי. כשבני המשפחות פגשו את הנשים לא נותרה עין יבשה. ד"ר ענת אנגל, מנכ"לית בית החולים וולפסון מספרת שבית החולים מנסה להעניק להם את כל צרכיהם. "מעולם לא היינו בסיטואציה כזו. מגיעים אלינו נשים ואנשים שהיו בשבי כמעט 50 יום.
לדבריה, בשבועות האחרונים, החלו לתכנן בבית החולים את המקום לקליטתם של השבים. "רצינו שתהיה פרטיות ואפשרות להיות עם המשפחות, אך גם שנוכל להעניק מענה רפואי שכולל את הצד הפיזי ואת הצד הרגשי והמנטלי. בשיתוף משרד הבריאות, אנחנו בונים פרוטוקולים, הנחיות, ועושים סימולציות כדי להתכונן לתרחיש מעשי. רק באותו היום אנחנו יודעים מי אמור להגיע אלינו. זה תלוי ברשימה שמועברת ובאישורים מעל, ברגע שמקבלים, אנחנו מתרגמים ומוכנים".
המשימה המרכזית לדבריה, מתמקדת בטיפול רפואי כולל ובמקביל - בחיבור עם המשפחה. "אנחנו מנסים להעניק להם מקום מוגן ובטוח. לכל אחד מהם יש סיפור אישי, לעיתים מישהו קרוב שנרצח או שנותר בעזה. אנחנו צריכים לבשר את הדברים האלה ונדרשת לכך הערכות. ישנה עובדת סוציאלית שנמצאת איתם כמה שהם צריכים. חשוב מאוד לשמור על פרטיותם, ולכן אנחנו מוצאים את המקום הנכון והמתאים ביותר שהגישה אליו מאובטחת. בתוך המחלקה עצמה יש חדר לכל אחת. זה קריטי שיהיה שם שקט וביטחון".
עין אחת פקוחה ואחת ישנה
ברמה האישית, ד"ר אנגל כמעט לא ישנה בתקופה האחרונה. "אני עם עין אחת פקוחה ועין אחת ישנה, אני מבינה כמה החוסן שלי הוא קריטי והוא הדרך שלי לשמור על פוקוס כדי שהדברים יקרו טוב ונכון. אני שואבת אותו מבן הזוג שלי, המשפחה, החברים וכמובן מההנהלה ומהעובדים. גם העובדים שלנו מקבלים טיפולים אישיים וקבוצתיים, יש מענה לצוות עוד מתחילת המלחמה כשהגיעו אלינו פצועים מהקרבות, כיוון שהם אלה שאמורים לתת כוח לשבים והשבות".
אנגל מספרת גם על רגע מיוחד שנחרת בזיכרונה, כשפגשה את החטופה הראשונה ששבה ברגע שירדה מהאוטובוס. "אמרתי לה, 'אני ענת אנגל, מנהלת בית החולים, הגעת למקום בטוח, את תפגשי את המשפחה שלך ונטפל בך'. ככה פשוט. החזקתי לה את היד וצעדנו יחד. המגע הוא עניין שצריך לבדוק. השמחה שלה, הרצון והחשש לפגוש את המשפחה, ההתרגשות שם, וגם ההבנה שכל ההליכה הזו בדרך למחלקה, מלווה בדגלי ישראל ובמחיאות כפיים מהמרפסות – אלה היו רגעים מאוד מרגשים".
"קורבנות תמימים של סיטואציה אכזרית"
בית חולים שמיר אסף הרופא קלט עובדים תאילנדים ומטפל פיליפיני שהוחזרו מהשבי גם הם. "מדובר באנשים שבאו לעבוד ונקלעו בעל כורחם לסיטואציה בלתי אפשרית. אלה קורבנות תמימים של סיטואציה אכזרית ובהחלט מרגש מאוד לקבל אותם חזרה אל החיים",מספרת ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת בית החולים,
לדבריה, מדובר באחד מרגעי השיא שלה במהלך תפקידה הניהולי בבית החולים. "להיות שותף לפדיון שבויים זו גם מצווה וגם מחווה הומניטרית ממדרגה ראשונה. אצלנו השבים הם עובדים זרים כאמור, כולם תאילנדים שעבדו בחקלאות ויש אצלנו פיליפיני שטיפל בקשיש מקיבוץ ניר עוז, שיש לו סיפור טרגי מאוד. בשבת השחורה הוא היה בניר עוז עם המטופל שלו, עם הקשיש, כשהחמאס נכנס הקשיש אמר לו שיברח, אבל הבחור הפיליפיני החליט שלא לעזוב אותו. הטרוריסטים רצחו את הקשיש וחטפו את המטפל הפיליפיני שלו".
ד"ר סגל מוסיפה כי לתאילנדים אין כאן משפחה ומערכות תמיכה, הם לא דוברי אנגלית ובית החולים עוטף אותם ונותן להם את ההרגשה שזה בית עבורם. שאנחנו כאן עבורם ושניתן מענה לכל צורך שלהם. " כשראינו שהם לא מסתדרים עם האוכל הרגיל שלנו, אפילו למדנו להכין להם אוכל תאילנדי פה בחדר האוכל של בית החולים. אפילו רותי רוסו הגיעה לכאן עם אוכל עבורם וגם מסעדת הבית התאילנדי. זה מחמם את הלב. יש לנו גם עובדת סוציאלית שמדברת תאילנדית שנמצאת איתם כל הזמן".
עוד היא מספרת שביום שישי האחרון, לפני שהגיעו אליהם החטופים משבי חמאס, הם המתינו להם ובזמן הזה ערכו קבלת שבת. "שרנו את 'לך דודי' ועשינו קידוש, זה היה רגע של התרגשות והתעלות. הבנו שאנחנו ממש מצילים נפשות".