איש לא היה מאוד מופתע ממותה של המלכה אליזבת השנייה. בני המשפחה המלכותית אמנם נוטים להאריך ימים, אבל לכולם היה ברור שאישה בת 96 לא תחיה לנצח. התחושה הקולקטיבית שעטפה את מותה בממלכה וברחבי העולם היא עצב רב, לא רק משום שהייתה מלכה אהובה וסמל נצחי של בריטניה, אלא גם כי מדובר בסוף של עידן ארוך, ותזכורת לכך שכל דבר מגיע לקיצו.

למשפחת המלכה היה לא מעט זמן להתכונן למותה, אבל לא לכולנו יש את הפריבילגיה להיפרד מאדם קרוב. חשוב לציין שכאשר שיש מספיק זמן לפרידה, ערכה וחשיבותה עבור מי שהולך ועבור הנותרים מאחור לא יסולאו בפז.
"המתנה היחידה המשמעותית שאתה מקבל כשאתה מתמודד עם מחלה שמאיימת על חייך, היא הזכות הגדולה לסגירת מעגל", מסכים ד"ר רוני צבר, מייסד ומנהל צבר רפואה, מחבר הספר "בין החלמה וריפוי: מסע ברפואה פליאטיבית" ומנהל מערך האשפוז הביתי של צבר. "זו זכות ענקית, ובפועל זה מה שיקבע את ההגדרה למוות עם סוף טוב. כלומר - מה שיתרום לחוויה שלמה מכילה, עוטפת וכוללת הוא תהליך שנעשה על ידי סגירת משאלות אחרונות", אומר הד"ר שכבר ליווה אינספור חולים בדרכם לסיום החיים.

איש גוסס (צילום: By Dafna A.meron, shutterstock)
סגירת מעגל לעיתים רבות ממש מצילה את הנותרים מאחור | צילום: By Dafna A.meron, shutterstock


למרבה הצער, לא כולם באמת מנצלים את העובדה שניתנה להם הזדמנות להיפרד. "אנשים מנהלים קונפליקטים בחייהם בדרכים מאוד מגוונות, יש כאלה שאין סיכוי שיצליחו לסיים קשר בצורה חיובית, ומה שלא יהיה זה תמיד ייגמר בפיצוץ", ממשיך ד"ר צבר. "מצד שני, יש כאלה שכל חייהם לא נכנסו לקונפליקט כזה או אחר. אנחנו לא משתנים לקראת סוף החיים אלא רק מעט משתנים, ולא לטובה".


מה קורה כשלא מצליחים לסגור מעגל מסיבה כזו או אחרת?

"זה הפקשוש. מי שלא לוקח את ההזדמנות שניתנה לו כדי לעבור תהליך חיובי של פרידה, יחווה בסופו של דבר חוויה גדולה של החמצה. כך לדוגמה, מישהו שסעד את אביו במשך חצי שנה, לקח חופש מהעבודה, הזניח את הבית, את הילדים; והקדיש את כל החיים לאבא שמת לו בידיים, אבל בסוף לא הספיק להגיד לו כמה הוא אוהב אותו, יכול לחוות החמצה גדולה שתלווה אותו כל החיים", אומר ד"ר צבר.
לדבריו, יש מקרים שבהם המשפחה לא זוכה להיפרד כי הם לא ידעו שאפשר, או כי לא אפשרו להם את המקום הזה. "יש מקומות בבתי חולים שהצוותים הרפואיים נותנים תחושה שיש לחולה עוד זמן, או שדווקא ברגע האחרון יוציאו את המשפחה מהחדר. בפועל סותמים לבן אדם את הפה ולא נותנים לו לסגור מעגל. הצוות הרפואי המלווה את החולה הנוטה למות, לא באמת לוקח חלק פעיל בפרידה. הוא נמצא רק בתוך גבולות הגזרה של הדינמיקה המשפחתית, אנחנו קוראים לפוזיציה הזאת 'האורח המקצועי', כי עם כל הכבוד למעורבות של הצוות המטפל, אנחנו רק אורחים בתוך הדינמיקה", מסביר ד"ר צבר.
"אגב, סגירת מעגל היא לא רק לספר למישהו שהוא היה משמעותי בחיינו, היא גם יכולה לבוא ממקום של 'סגירת חשבונות' עבר, למשל כעס של בת על הוריה ששלחו אותה לפנימייה, או אנשים שחוו דברים קשים במשפחה. אם מאפשרים את זה למעשה מצילים את האנשים האלה לכל חייהם. ניקח למשל דוגמה של ילדים קטנים, שצריכים להיפרד מאמא שלהם לקראת סוף חייה. הפצע הזה יהיה קצת פחות כואב אם הם יהיו חלק מהצוות המטפל באם - ישירו לה שירים ויתכרבלו איתה ויהיו איתה שם בבית נוכחים ומסייעים. זה נורא למנוע את זה מהם רק כי מפחדים עליהם".


אבל יש מקרים שבהם אין זמן להיפרד

"נכון. לפעמים אנחנו מלווים אנשים שצריכים לעשות סגירות ופרידות גם תוך חצי שעה. זו סיטואציה שבה הכול סוער מאוד, אבל כל מי שסביב למטופל יהיו בהכרת תודה כל החיים אחר כך. באופן כללי, הכרת התודה של משפחות שעוברות את התהליך היא אינסופית. יש הבדל תהומי בין אירוע עצוב ותחושה קשה של החמצה, לבין 'מאוד עצוב אבל איזה מזל שעשינו את זה ככה'. בסופו של דבר, זה מעצים. כלומר - אמנם עברנו אסון גדול, אבל נטעו בנו תחושה חזקה של משפחה מלוכדת, למדנו שאנחנו יכולים להתחזק גם במשבר הכי גדול, ובסוף נצמח מזה".

"חשוב לאפשר למטופל לדבר חופשי, כי אין יותר הזדמנות"

ד"ר צבר מסביר כי הנושאים שהכי חשוב למטופל לדבר עליהם הם אלה שבפועל צריכים להיות מדוברים. "המטרה הכי משמעותית היא לאפשר מקסימום שיח ובחירה שהמטופל רוצה – לא לכפות עליו שום דבר ומצד שני לא לסגור את הדלת בפניו, וודאי לא להניח שאנחנו יודעים מה הוא מתכוון כשהוא שואל שאלות. אם הוא שואל למשל 'כמה זמן נשאר לי לחיות'; הכוונה יכולה להיות בפועל 'בבקשה תגיד לי שאני הולך לחיות לנצח', או – 'כמה זמן בדיוק כי אני צריך להספיק לחתונה של בתי', או – 'בוא תגיד לי איך אני יכולה לסיים את הגיהינום כי אני לא יכולה לסבול עוד יום'".


אז מה באמת עונים?

"אם אנחנו עונים תשובות אוטומטיות כמו 'רק אלוהים יודע' או 'אל תאבד תקווה', אנחנו סותמים למטופל את הפה והוא מבין שלא כדאי לו לדבר על זה. חשוב לאפשר למטופל לדבר חופשי, כי אין יותר הזדמנות. לפעמים חשוב לו לשמוע שהוא היה בסדר, או שהעניינים הכלכליים סגורים, או דברים מעשיים כמו איזה שיר יתנגן בלוויה, או שהוא משחרר את כולם מהעול של למצוא לו עוד תרופה, או אמא שתגיד איך ייראה החינוך של ילדיה או שחשוב לה שיזכירו להם מי היא הייתה. זה פותח שיח. לפעמים זה יהיה 'תנו לי סטייק אני לא יכולה לאכול את האוכל הזה של בית החולים יותר', ולפעמים חשוב להם לשמוע ש'זה בסדר אמא, את יכולה לשחרר, אנחנו בטוב, נתת לנו המון כלים, אנחנו חזקים ומלוכדים ונהיה בסדר'. אין פה איזו אג'נדה – אין נושאים שצריך לסמן עליהם V".


מה המטופלים הכי צריכים?

"לרובם הגדול חשוב לספר לעולם שהם עומדים לסיים את חייהם. יש להם פחדים שזקוקים למענה, ודברים שהם חייבים כאן ועכשיו. יש כאלה שמדברים בפתיחות, ועבור אלה שלא, יש לאפשר להיכנס בדלת. אם מנגנוני ההדחקה חזקים והם לא מצליחים לדבר על המוות אפילו עם עצמם, חשוב לכבד את זה".


איך סוגרים מעגל כשהנוטה למות אינו מעוניין בכך?

"אפשר לעשות טקסים קטנים של סגירת מעגלים בלי לתייג אותם כך. אם אמא שלי מסרבת, אני יכול לשבת איתה במיטה, בבית, עם אלבום תמונות, ולעבור על התמונות ולדבר על מה דברים מצחיקים שקרו, ולהיזכר ביחד בדברים שעברתם. אפשר להניח את הראש על החזה שלה ולהגיד משהו יפה כמו 'איזו זכות גדולה שאת אמא שלי'. אלה הם למעשה תהליכי סגירת מעגלים ופרידות".

אגב, חשוב לציין שעל פי החוק במדינת ישראל, למטופלים המתמודדים עם מחלה הנמצאים לקראת סוף חייהם, יש זכות לקבל ליווי פליאטיבי מצוות מקצועי מטעם קופת החולים. בין שמדובר בסרטן, אי ספיקת לב או ובין שמדובר במחלת ריאות, פרקינסון או ALS. "זה סל בסיסי ביותר", מבהיר ד"ר צבר. "המחויבויות של הצוות הרפואי הן לא רק לטפל בכאבים או בחוסר תיאבון, אלא גם להעניק טיפול וליווי נפשי עבור העומד למות ובני משפחתו".