יום השואה
אני סטודנטית צעירה בסבב גינקולוגיה, יחד איתי עוד שני סטודנטים, חברים טובים.
אנחנו בחדר חשוך, צופים בגינקולוג בכיר בודק מטופלת,
הוא מכניס מתמר סונר לווגינה ומדגים את הרחם שלה, מסביר את הממצאים.
צפירה.
אנחנו לא ממש מבינים מה רואים,
גינקולוג בכיר ומטופלת אחת עם מתמר וגינאלי אחד בתוכה.
אני כולי מכווצת מהבדיקה, ואז נבהלת מהצפירה,
שנייה של התאפסות על עצמי שהיום זה יום השואה,
שזו לא אזעקה, אבל מה עושים עכשיו? יש מתמר בווגינה.
שלושה סטודנטים וגינקולוג בכיר עומדים דקה דומיה. המטופלת ובתוכה המתמר שוכבים בשקט, הרופא הבכיר ממשיך לאחוז במתמר.
אני מנסה להקדיש את הדקה הזו לזכרם אבל קשה ככה.
מסתיימת הצפירה, חוזרים לבדוק. עדיין לא מבינים כלום. סוריאליסטי.
אני סטאז'רית בסבב פנימית/כירורגיה/מיון.
נשלחת לקחת בדיקת דם. תמיד הפחד הזה, מלהיכשל.
לדקור "סתם". אין דבר יותר מבאס מזה.
במיוחד אחרי שהפשלת את השרוול, שמת את חוסם הוורידים
וראית את המספרים שעל הזרוע.
רצון להגן, על אלו שסבלו כל כך, על אלו שהכי לא מגיע להם לסבול,
בטח לא מדקירה מטופשת שלך.
אבל דווקא הם, מושיטים את הזרוע, למודי ניסיון, ונראה שדקירה קטנה ואפילו שתיים ויותר,
לא מזיזה להם.
אני מתמחה בכירורגיה,
ניגשת למטופלת לקחת בדיקת דם לאחר שהסטאז'ר לא הצליח.
עדיין מפחדת מכישלון. תמיד.
קשישה מקסימה שמאושפזת אצלנו במחלקה, צהובה לחלוטין.
מספרים מקועקעים על הזרוע. אני מצליחה לקחת לה דם.
צהבת חסימתית משנית לגידול שחסם את ראש הלבלב שלה.
אני מתיישבת לידה ומוצאת את הזמן שאין לי, לשמוע את הסיפור שלה.
היא פה על זמן שאול ובעצם כולנו...
יום הזיכרון
אני מבקשת סיגריה ממוחמד הסטאז'ר.
הוא רוצה להתמחות אצלנו במחלקה בכירורגיה ולכן נחמד אלי באופן יוצא מהרגיל.
הוא גם פשוט נחמד אבל ברור לי שזה לא רק זה.
הוא יודע שאני לא מעשנת בדרך כלל, שכנראה קרה משהו, אני מעשנת רק כשמטופל שלי נפטר, הסתבך בניתוח או משהו נורא אחר.
"חשבתי שאולי סיגריה תצליח לטשטש את הריח.." אני מסבירה לו.
"אני לא מצליחה להשתחרר מהריח, החלפתי מדים, רחצתי מיליון פעמים את הידיים, אני לא מצליחה להפסיק להריח את זה וזה מחרפן אותי!!
פינוי אבני צואה.
הפעם, בהרדמה כללית בחדר הניתוח, לקשיש עם עצירות קשה. יצא המון.
עוד אחת ממשימות ה"לחם וחמאה" של כירורגיה כללית.
לרוב זה קורה לאנשים מבוגרים ובחולים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות.
המטופלים סובלים מזה נורא, ועבורי, להכניס את היד לרקטום ולגרוף את אבני הצואה שתקעו אותם, ליטרלי, זו פעולה לא נעימה ובעיקר מצחינה, למרות שאם להיות כנה, אני מוצאת בה סיפוק מסוים כי למרות שזה מגעיל, זה גם עוזר למטופלים כל כך , הקלה מיידית בסבל ובכאב.
זה קורה תמיד, אבל בעיקר סביב חג הפסח, יותר מידי מצות ופחות מידי סיבים ונוזלים,
ושוב, הם מתייצבים במיון כבכל צאת הפסח, ללא יציאה.
אני לא יודעת אם זה אומר שאני בן אדם טוב בסה"כ או משוגעת ודוחה אולי גם וגם.
אז מה אם אח"כ אני לא מצליחה לסבול את עצמי ובמחיר של סיגריה או שתיים.
וכבר נתנו לי בעבר טיפ של אלופים- לטפטף קצת מחומר החיטוי בתוך המסכה כדי לטשטש את הריח , אך כמובן שבכל פעם מחדש שוכחת ונזכרת רק לאחר מעשה.
כל סיגריה מבשרת לי מייד, כבר בשאיפה הראשונה, שאשלם על כך מחיר. מייד מרגישה עקצוץ בלוע, סחרחורת ויודעת שתכף אתחיל להשתעל.
בסה"כ מדובר במזל גדול כי יחד עם הנטייה שלי להתמכרויות, פלא שלא הפכתי למעשנת.
לא מכירה הרבה כירורגים שלא מעשנים. כנראה שזה הולך עם התפקיד.
אבל הסיגריה הראשונה לא ממש עוזרת ואני עדיין מריחה את הצואה שפיניתי.
מסתכלת בשעון. תכף הצפירה. ערב יום הזיכרון ושוב אני בתורנות.
נזכרת שלאחרונה מישהו גילה לי על קיומה של מרפסת, בחלק נסתר של בית החולים,
ממנה נשקף נוף יפה. מבינה שזה הולם ביותר להעביר שם את הצפירה ואולי עוד סיגריה אח"כ.
רצה להספיק ולנצח, להגיע לשם לפני הצפירה- המרוץ למרפסת.
במבוך המבואות, המעליות והחדרים של בית החולים, אני במשימה כנגד הזמן,
להספיק תוך 4 דקות להגיע לשם. כל טעות קטנה בפנייה ואני אאחר.
הלב שלי דופק מהר, עוד משימה כמעט בלתי אפשרית, אני חיה על רגעים כאלו. גיימרית בנשמתי.
אני מנסה להיפטר ממוחמד כי אני רוצה להיות לבד כשאבכה ולא מסוגלת להסביר לאף אחד מה עובר עלי ומה שהצפירה מעוררת בי כל פעם מחדש, אבל הוא נחוש להתלוות אלי.
מספיקה להגיע רגע לפני שהחלה הצפירה, הצלחתי במשימה.
כבר נהיה חשוך אבל מדמיינת את הנוף שמולי,
מוחמד וודאי חושב שהשתגעתי. מעניין איך הוא מרגיש?
צפירה. חושבת על גלעד. כרגיל. מאז 2006. געגועים.
דמעות יורדות באוטומט איך שמתחילה הצפירה, אבל אני מנסה להסתיר זאת מפני מוחמד.
אני כירורגית עם פאסון אחרי הכל (NOT).
נסתיימה הצפירה. ואני כבר פחות מריחה.
או שהתרגלתי לריח או שכבר לא אכפת לי. פרופורציות.
מצליחה לשלוח את מוחמד לאיזו משימה- לקחת דמים למטופל עם דימום ממערכת העיכול
לוודא שלא ממשיך להוריד המוגלובין והנה יש לי כמה דקות לבד לבכות ולנשום, למרות שמחכים לי מטופלים, אני חייבת לגלעד ולעוד רבים את זה.
הכל סוריאליסטי, המלחמות שלנו, האנשים הטובים שאיבדנו וממשיכים לאבד, העבודה שלי.
שכבות על שכבות של רגשות שמצטברים ומצטברים והכל מקיצון לקיצון ואין כבר יכולת להכיל,
איזה חרא זה!
תכף יגיע יום העצמאות והפעם אין לי תורנות! עצמאות!