מאורעות ה-7.10 ללא ספק היוו טריגר לישראלים הסובלים מפוסט טראומה ולמאות החיילים שישבו שעבר בשבי. חזרנו אל שלושה ישראלים שנשבו על ידי צבאות אויב במהלך מלחמת יום כיפור; איפה תפסה אותם המלחמה עם עזה, האם יש מסר שהיו רוצים להעביר למשפחות החטופים ועד כמה האירועים בהווה מחזירים אותם לרגעי השבי.
"הכינו אותנו שניפצע, שנישרף, לא הכינו אותנו לשבי"
אמנון שרון, 76, שימש כקצין בחיל השריון במלחמת יום כיפור. הוא נחטף על ידי הצבא הסורי, וישב בשבי לא פחות משמונה חודשים. בימים אלה הוא משמש כמאמן שיקומי בבי"ח "רעות", שם אושפז לפני כעשור בעקבות אירוע מוחי. הוא מלמד כלים להישרדות, אותם כלים שיצר לעצמו בשבי הסורי.
"המטופל הראשון שלי היה אני", הוא אומר. "פוסט טראומה זאת שריטה במוח שאי אפשר לרפא, אבל אפשר לחיות לצידה. מהשבי אי אפשר להשתחרר, לא באמת. אם יגעו לי בכתף מאחור סביר להניח שאבהל, כל טריקת דלת תקפיץ אותי ואני נדרך, זאת הפוסט טראומה ואיתה אני חי. אני לא מקשיב לסיפורים של אלה שחזרו מהשבי".
אני רוצה להחזיר אותך אחורה, ל-1973
"הייתי מ"פ טנקים בחטיבת מילואים 179, בוגר מלחמת ששת הימים עם האופוריה והשאננות שאנחנו רק נופיע והם יברחו. מצלצל הטלפון בשבת, יום כיפור, ומבקשים שאגיע לימ"ח בפילון, בצפון. הייתי בטוח שברגע שנניע את הטנקים הסורים כבר יברחו. אני מגיע לפילון ואין לנו טנקים. הסככות ריקות. יחידה אחרת כבר לקחה את הטנקים לרמת הגולן. קיבלתי 10 טנקים גרוטאות, ציוד כמעט לא היה. מעט הדלק שקיבלנו אמור היה להספיק עד רמת הגולן. קיבלנו 12 פגזים במקום 72. הגענו עם 7 טנקים, 3 נשארו ביחד. בקרב טרגי מול חטיבת טנקים סורית, חמישה חיילים נהרגו. שניים מהם מהטנק שלי. השאר נפצעו, כולל אני עצמי. נפצעתי קשה. עמוד השדרה התחתון חטף רסיסים, האוזניים חטפו מכה חזקה, ומלא כוויות מהטנק שהתפוצץ ונשרף.
"כשהתעוררתי מהעילפון מצאתי את עצמי מוקף סורים שלקחו אותי לשבי. ביום ראשון בערב כבר הייתי בדמשק. שם כבר התחילו לשבור לי את העצמות. כטנקיסטים מכינים אותנו שניהרג, שניפצע, שנישרף, אנחנו לא עוברים הכנה לשבי. ופתאום אני מוצא את עצמי בשבי. הייתה לי את התבונה לבנות תורת הישרדות, ככה כשאני שבור עצמות בצינוק בסוריה, עם ציפורנים עקורות, לימדתי את עצמי איך לשרוד. הצינוק היה כמו מקפיא, ואני עם תחתונים על רצפת בטון. בחוץ שלג. כבר אז חיברתי לעצמי תפילה. אמרתי אותה שלוש פעמים ביום, ועד היום אני אומר אותה.
"חמישה חודשים הייתי לבד בצינוק בחושך מוחלט. שמעתי את הצעקות של האחרים, והם בטח שמעו את שלי. התחלתי לעשות לעצמי דמיון מודרך. למשל, כל יום קיבלתי קלמנטינה רקובה לאכול. בכל פעם שמרתי את הקליפות. דמיינתי שנוזל הקליפה הוא חומר חיטוי וטפטפתי בפצעים הפתוחים שלי. דמיינתי שהצלב האדום אומר לי שאני אחזור הביתה בשמיני ליוני, ומאותו יום זה היה התאריך חזרה שלי מבחינתי. אחד הרגעים הבודדים שרציתי למות היה בחדר החקירות, כשקשרו אותי והיכו אותו במוט ברזל עד ששברו לי את חוליות הצוואר, אבל קול פנימי אמר לי שהתאריך מתקרב. אחרי חמישה חודשים נלקחתי לאולם מלא אנשים רזים עם זקנים פרועים. הייתי בטוח שאלה ערבים, הסתבר שאלה היו ישראלים. זה היה מאוד מרגש. היינו שם שלושה חודשים נוספים. חזרנו ב-6 ליוני".
איך עוברים עליך הימים האלה?
"אני מאוד חזק, מעודד ומחזק אנשים. מתחילת המלחמה הסתובבתי בכל מיני יחידות בצבא. יחד עם שלושה חברים שריונאים אנחנו מבקרים פצועי שריון ומחזקים אותם כשהם שומעים את הסיפור שלי, ואיך אני עם פרופיל 31 חזרתי לשרת, הייתי מג"ד סדיר בסיני, מח"ט מילואים".
"למדתי לעשות דמיון מודרך. בניתי לעצמיי בועה"
אורי אהרנפלד, בן 70, הוא ממקימי עמותת "ערים בלילה", שנוסדה ב-1998 למען פדויי שבי מכל מלחמות ישראל. כגמלאי במשרד הביטחון, אורי הקים לא מעט מיזמים למען אנשים הסובלים מפוסט טראומה. הוא שירת בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, וביום שישי של לפני פרוץ המלחמה הוא הגיע לתעלת סואץ, אל מוצב המזח - המוצב האחרון בקו בר לב שהחזיק מעמד.
שמונה ימים ולילות לחם אורי לצד חבריו במוצב המזח. הוא המשיך להילחם כשהוא פצוע, גם כשמאות חיילי קומנדו מצרים חצו את התעלה. חלקם אף הצליחו להגיע למוצב, שם נערכו קרבות קשים, פנים מול פנים. כוחות חילוץ ישראלים לא הצליחו להגיע אל המקום, ואחרי שהלוחמים נשארו ללא מזון, תחמושת ובלי טיפול רפואי, הגיעה הפקודה ממשרד הביטחון להיכנע.
אורי שהה חודשים ארוכים בכלא עבסייה בקהיר, בצינוק של 4 מטר רבוע, אזוק ידיים, עם שקית בד על הראש ובלי לראות אור יום. כל זה כשהוא פצוע, עם רסיסים בכל הגוף ולא מקבל טיפול. "קיבלנו ארוחה אחת ביום. פיתה שאת הבצק שלה רידדו על האדמה כך שנכנסו אבנים אל הבצק, ומשהו מבושל בלתי מוגדר. מידי פעם קיבלנו כוס מים", הוא מספר. "שוחררנו בעקבות מהלך של אריק שרון שחצה את תעלת סואץ, איגף את הארמיה השלישית של צבא מצרים וניפץ להם את דרכי האספקה של אוכל ומים. על מנת שהחיילים המצרים יקבלו מים ואוכל אנחנו שוחררנו, ואני מקשר את המהלך הזה למה שקורה היום. המסר הוא בשום אופן לא לתת להם סיוע הומניטרי. לא טיפת מים, לא טיפת דלק ולא גרגר קמח. זאת נקודת הלחץ היחידה שיש לנו עליהם".
כמה לוחמה פסיכולוגית הייתה חלק מהשבי?
"כל הזמן. את כוס המים שהיו נותנים לנו פעם ביום לפעמים פשוט שפכו על הרצפה. אמרו לנו שהמדינה נכבשה. או שהיו אומרים לי שאני משוחרר, הוציאו אותי מהצינוק ואז החזירו אותי חזרה אחרי סבוב בחצר".
איך שורדים?
"איש באמונתו יחיה, כל אחד והאמונה שלו. אני למשל האמנתי בכוחו של צה"ל ועם ישראל שישחררו אותנו. למדתי להעסיק את עצמי במחשבות חיוביות. למדתי לעשות דמיון מודרך. בניתי לעצמי בועה בעמדת ההגנה שלי".
כמה אירועי ה-7.10 מהווים טריגר?
"זה בהחלט קיים. הפוסט טראומה קיימת אבל בשליטה. זה כמו קטיעת איבר, לומדים לחיות עם זה. למדנו לתעל את הפוסט טראומה למקומות יצרניים, תורמים וכו'. בסופה של התקופה החשוכה יש אור: רובנו הקמנו קריירה ומשפחה, תרמנו לכלכלה, לחברה ולחינוך, הרבה מאתנו עדיין עושים מילואים בהתנדבות. אבל מי שיוצא ממקומות כאלה חוזר עם פוסט טראומה לא קלה. זאת בת לוויה וצל של כל אחד מאתנו לנצח, אבל אפשר ללמוד לחיות איתה. כשהתחיל האירוע הנוכחי מיד התגייסתי והתנדבתי לארגן תרומות, לבדוק אספקת ציוד. נודע לי שהקימו יחידת מילואים חדשה של נכי צה"ל כדי לסייע לפצועים חדשים ומיד התנדבתי".
"צחצחתי נעליים והתגלחתי. אם אני הולך לשבי, אז כמו קצין הולם"
מיכאל (מיכּי) זייפה בן ה-78 לא עוצר לרגע: בימים אלה הוא מציין 60 שנה של שירות בסדיר ובמילואים, ומאז תחילת המאורעות ב-7.10 הוא מפקד על גדוד שרותי דם מטכ"לי, המתגבר את מד"א בתרומות דם לשעת חירום. ב-1973, כמה ימים לפני ראש השנה, הוא גויס למילואים באמצע לימודי הדוקטורט שלו במדעי הרוקחות. בשל מחסור בקצינים דוברי אנגלית, קיבל מיכי תפקיד של קצין קישור למשקיפי האו"ם, והוצב באחד המוצבים באזור תעלת סואץ. ב-8 באוקטובר 1973, יומיים אחרי תחילת הקרבות, הגיעו המצרים למוצב והוא נלקח לכלא עבסייה. הוא שוחרר לאחר מספר שבועות בשבי, ב-19 בנובמבר.
"אתה לא יודע מתי יגיע המוות", הוא מתאר. "הוא יכול להגיע כל דקה, וזה חלק גדול מהטראומה. אתה חושש למותך ואתה לא יודע איך הוא יגיע. שבי שובר לך את החיים הרגילים. אני אדם מאוד אופטימי, ועדיין היה לי ברור שהולכים להרוג אותי. ראיתי את המצרים מתקרבים והייתי בטוח שזה לשחיטה. הייתי חייל, ולמרות שלא הכינו אותי לשבי, עד שהם הגיעו אלי השמדתי את כל המסמכים שהיו איתי, השמדתי את הציוד, קלקלתי את הנשק ועשיתי עוד דברים קצת לא שגרתיים. צחצחתי נעליים והתגלחתי במכונת גילוח כי אם אני הולך לשבי אז אני אעשה את זה כמו קצין ישראלי מסודר והולם. אני דור שני לשואה, והחלטתי שאני לא אצא עם ידיים מורמות. הייתה לי את התמונה של הילד היהודי יוצא עם ידיים מורמות. התמונה הזאת לא יצאה לי מהראש. אז לא הרמתי ידיים, והכל באותן שניות עד שהם מגיעים אלי. עמדו שם חיילים עם קלצ'ניקובים, ועשיתי 'טוטו' מי יהיה הראשון שיירה. אף אחד לא יורה, התקרבתי אל מי שניראה לי המפקד, הצדעתי והוא הצדיע לי חזרה. תקופת השבי התחילה טוב, כי לא התחלתי אותה בתור גופה".
איך שורדים?
"זה לא פשוט כי אין לך שליטה בכלום. אסור לך לתת להם לשלוט ברגשות שלך ובחשיבה שלך, כי לשם קשה להם להגיע, ואם אתה שולט בזה אתה מצליח לבנות לעצמך חוסן. קשה מאוד להגדיר את הגורמים שבונים את החוסן. השבי הוא קשה, כי הוא מלווה בפגיעות נפשיות ופיזיות. כל שעות היום מוקדשות לעינויים פיזיים ולהשפלות, ולכן ההתמודדות היא קשה. מבחינה גופנית אין לך ברירה, אבל אתה יכול לבנות מנגנון התנגדות לעינויי הנפש. כל שניה שלא עינו אותי או חקרו אותי לא הייתי איתם. היום קוראים לזה דמיון מודרך. בדמיוני הייתי בבית עם ההורים שלי, עם החברים שלי, עם המעבדה שלי באוניברסיטה, הייתי בקונצרטים, זמזמתי לעצמי יצירות שלמות.
"הייתי קשור בידיים מאחורי הגב, רגלים קשורות, בצינוק, ישן על הרצפה, בבדידות. כמעט לא השקו אותי, אבל מנטלית לא הייתי שבוי. הייתי שומע אנשים מתאי הצינוק האחרים צועקים ובוכים ומתחננים ואמרתי לעצמי אל תיתן להם את התענוג לשמוע אותך צועק. ואל תאבד את ההכרה. אל תתחנן על חייך כי הייתה לי הרגשה שככה חוטפים יותר. ברוב המקרים הצלחתי לעמוד בזה. מלבד פעם אחת ששמעתי את עצמי צועק".
כמה אירועי ה-7.10 הם טריגר?
"כל דבר הוא טריגר. הכל מזכיר לי. התפאורה לא משנה. אני זוכר שלפני המלחמה קראתי ספרים על שבי, ולא הצלחתי להבין איך בכלל אפשר לעמוד על זה. גם כשחזרתי החלטתי שאני אעשה את המקסימום כדי לחזור לחיים רגילים, אבל לקחתי את הזמן. גם החזרה היא לא דבר פשוט. אין נתק בראש, כשעוברים ממצב שבוי לחופשי צריך לעשות את זה לאט. והסביבה צריכה להבין את זה.
"לקח כמה שבועות עד שחזרתי לדוקטורט ולמעונות בירושלים. כשאתה בבית, בסביבה חמה, אפשר לתת לדברים להתגלגל בקצב שלך. אני הצלחתי לחזור לחיים, בניתי לעצמי קריירה גם באזרחי וגם במילואים, אבל אין לי ספק שמישהו שלא חוה את הטראומה הקשה של השבי יותר קל לו להגיע לדברים. הפרס הכי גדול על זה ששרדתי זה הנכדים והמשפחה שלי. רק ברגעים כאלה אתה מבין אילו כוחות טמונים בך. אין יום ואין שעה שאני לא חושב על זה, בוודאי מאז שקרה האירוע הזה. אבל אדם צריך לגלות את הכוחות הפנימים ולהפעיל אותם ברגעים הנכונים. אני לא מסתיר, לא מדחיק, אני מדבר על הכל".
"לצערי, לא למדו את הלקח שלנו"
מיכי זייפה לא יצר קשר עם משפחות החטופים, הוא מעדיף להניח להם .אם יתקשרו אליו, הוא ייתן כמובן את כל התמיכה האפשרית. "נושא של שבי הוא נושא מאוד קשה, בעיקר מי שלא מוכן לקראתו. אני מדבר על החלק האזרחי, אנשים שיושבים בביתם ולא מצפים שיפלו בשבי, ובוודאי לא אצל אויב קשה. הפגיעה הזאת נופלת עליך כרעם ביום בהיר", הוא אומר, "אתה מאבד את כל כוח הרצון ושום דבר לא בשליטה שלך".
אמנון שרון ואורי אהרנפלד, לעומת זאת, כן ניסו להיפגש עם משפחות חטופים. "רציתי לתת להם כמה טיפים, אבל הם לא כל כך רצו", אומר שרון. "בלה אשתי אמרה לי שכשהייתי נעדר כולם רצו לעודד אותה אבל היא לא רצתה לראות אף אחד. חשוב שהטראומה לא תציף. אני בכלל קורא למלחמה הזאת 'חרדות ברזל'.
"לצערי לא למדו את הלקח שלנו, מפתים אותם עם נסיעות לחו"ל ומפגשים עם שועי עולם, ומצד שני משתיקים אותם כי הם מפריעים למהלך השחרור. כל אחד מושך לכיוון אחר. הם לא צריכים להיפגש עם אף אחד שקשור לפוליטיקה. תנתקו את הפוליטיקה מהמאבק שלכם. צריך להיות אדם אחד שישמור איתם על קשר – לא שרים, לא חברי כנסת, לא נבחרי ציבור – כמו שהיה אז אורי סלונים, שהיה בקיא בכל התהליך. ברגע שמקבלי ההחלטות נפגשים איתם יש פה לדעתי בעיה. כי זה משפיע רגשית על מי שצריך לקבל החלטה.
"באופן אישי, יש לי בעיה מאוד גדולה עם זה שיש שם חיילים ואף אחד לא מדבר עליהם. מידרו את ישראל מהחיילים החטופים. גם לא שומעים את המשפחות שלהם. אני משער שזה קשור לביטחון שלהם, אבל ההפרדה היא קשה. תתחלקו למחנות, תשלחו נציגות לניו יורק לבניין האו"ם ותקימו שם אוהל, מחנה אחר שיסע לז'נבה ויקים מאהל מול הצלב האדום, ונציגות אחת באוהל מול הכנסת. שיפגשו עם מנהיגי ומשפיעי עולם, אבל לא פוליטיקאים. אני לא מאשים אותם, אני מבין אותם. אבל אני חושב שזאת טעות".