משפחות רבות הצטרפו למעגל השכול מאז שבעה באוקטובר, ומתמודדות מאז עם כאב בלתי נגמר על מות יקיריהם. על פי משרד הביטחון, 711 חללי מערכות ישראל נפלו במהלך מלחמת 'חרבות ברזל', בהם 637 חללי צה"ל, מתוכם 39 חברי כיתות כוננות, 68 חללי משטרת ישראל ו-6 חללי שב"כ, בעקבות כך נוספו למשפחת השכול 1,294 הורים שכולים, 248 אלמנות ו-520 יתומים, 2,174 אחים ואחיות שכולים, ובסך הכל 4,236. לצד המשפחות, גם הלוחמים הרבים שאיבדו את חבריהם לנשק, חלקם פצועים, עדיין מנסים להשתקם, פיזית ונפשית.
אור שיזף (34) ורועי רחמים (32) גויסו למילואים בבוקר שבעה באוקטובר. כעבור חודשיים, קצת לאחר שהחלה הכניסה הקרקעית לרצועת עזה, יצא גדוד המילואים של השניים למבצע פשיטה על מבנים אסטרטגיים בחאן יונס, ובמהלכו נפצעו שיזף ורחמים ממטען חבלה שהוטמן בפיר מנהרה בחצר אחד הבתים. "סרקנו את החצר ומצאנו את הפיר מתחת לשטיח בפינה", נזכר שיזף, "הלכנו כמה צעדים אחורה, אבטחנו את הפתח מחשש שיצאו משם מחבלים, ואז פתאום היה פיצוץ גדול. אני זוכר פלאש וניצוצות, רעש מאוד גדול ועשן סמיך שאי אפשר לראות כלום מבעדו, מסך שחור".
כשהחל העשן להתפזר, שיזף, מאמן ריצה במקצועו, ניסה להבין היכן נפצע ואם קרה משהו לרגליו. "ראיתי חורים בנעל השמאלית, זה נראה כאילו הנעל טיפה נפרמה אבל אני יודע איך נראית נעל שחטפה רסיסים והרגשתי את הכאב אז הבנתי שנפצעתי". לשיזף היה ברור בשלב זה כי האירוע עוד לא הסתיים. "עבר לי בראש שהפיצוץ לא עומד בפני עצמו, וסביר להניח שבעוד רגע יגיעו מחבלים ויהיה קרב. הבנתי שאני לא מסוגל להילחם עם הפציעה שלי, ושאני חייב לחלץ את עצמי". הוא הצליח להגיע חזרה לפתח הבית שהיה בשליטת הכוחות, ושם פגש בסתיו, סמל המחלקה. "אני זוכר אותו מסתכל עלי ומתלבט איך לטפל בי. נפגעתי גם ברגליים וגם ביד ימין אבל לא ידעתי מה חומרת הפציעות. כל מה שעניין אותי היו הרגליים. זה ממש כל החיים בשבילי ואמרתי לו 'עזוב את היד, טפל ברגליים, אני יכול להסתדר בלי יד'".
>> יהיו עכשיו אלפי הלומי קרב ופוסט-טראומטיים
>> פוסט טראומה: שלושה טיפולים לא שגרתיים
>> חיילי המילואים שבים הביתה – כך תעזרו להם
אלא שסמל המחלקה זיהה את חומרת הפציעה ביד, וכי שיזף סובל משבר פתוח גדול באמה, והבין כי הוא חייב להניח לו חוסם עורקים. כמה שניות לאחר מכן שמעו השניים צעקות מבחוץ ואת קולות הירי מתקרבים. "זה היה רגע ממש מפחיד. שמענו שצועקים שיש אויב בשטח. סתיו רץ לחלון החדר כדי לחפות עלינו משם. הייתה לי בראש תמונה שעוד רגע מישהו נכנס והורג אותנו. לקחתי חזרה את הרובה ועם היד וחצי שהייתה לי כיוונתי אותו לכיוון הכניסה כדי שאם מישהו יגיע אוכל להצליח לעשות משהו".
באותם רגעים בחצר הבית ניסה מפקד הפלוגה רס"ן במיל' רועי רחמים להתאושש לאחר פיצוץ המטען. "היו כמה שניות שהכול היה מעורפל, היה עשן ועפר בכל מקום. ניסיתי לעמוד וישר נפלתי", הוא משחזר. "הפנים שלי היו מלאות בדם אז גם לא ראיתי כל כך טוב. טפחתי על הרגל, הרגשתי שהיא שלמה אבל היד שלי הייתה מלאה דם והבנתי שנפצעתי". לא רחוק ממנו שכב אחד מחבריו שזעק לעזרה. "הוא צרח שהלכה לו הרגל. התחלתי למשוך אותו לכיוון הבית, אבל הגעתי לגרם מדרגות ולא הצלחתי להעלות אותו בגלל הפציעה ברגל". רועי ניסה לשים לחברו חוסם עורקים, כשלפתע החלו יריות, והמג"ד צעק כי יש מחבלים באזור. "נעמדתי והתחלתי לירות יחד איתו, עד שחיסלנו את המחבלים". כשהגיע תגבור של טנקים לאזור, חזר רחמים במהירות לחברו הפצוע. "כשהגעתי כבר לא היה את מי להציל. הוא מת לי בידיים. הסתכלתי על החצר מסביבי, היא הייתה שקטה. לא היה במי לטפל, כולם כבר היו מתים".
התקרית הקשה הזו גבתה את חייהם של חמישה לוחמים: סרן במיל' אליה יאנובסקי, רס"ר במיל' ארי יחיאל זנילמן, רס"ם במיל' איתי פרי, רס"ן במיל' אביתר כהן, ורס"ן במיל' רומן ברונשטיין.
אובדן אישי וכואב מאוד
שיזף מעיד כי כשפונה לבית החולים חשב שרק הוא ורועי נפצעו בתקרית. רק לאחר שטופל ונותח קיבל את הבשורה הנוראית. "בת הזוג שלי סיפרה לי, זה היה כמו אגרוף בבטן. ארי ואליה היו קרובים אלי במיוחד. את אליה הכרתי אמנם רק שנה, אבל הוא היה בחור מאוד מיוחד, מוכשר וכריזמטי. ארי ואני היינו שנינו הקשרים של המ"פ והיינו כל הזמן ביחד, גם במלחמה הזו אבל גם בכל מילואים שעשינו בשמונה השנים האחרונות. האובדן שלהם היה אישי וכואב מאוד".
רחמים, שראה בשטח את התוצאות, עדיין התקשה לעכל. "ממש הכחשתי את זה שארי נהרג, ראיתי אותו כשעוד היינו שם וידעתי מה קרה לו, אבל עד שלא אמרו לי את זה בצורה מפורשת, העדפתי לחשוב שהוא עדיין חי".
בעקבות מצבם הרפואי לא יכלו השניים להגיע להלוויות ולשבעה של החברים, ובית החולים הפך למעשה לשבעה הפרטית שלהם. "בשבועות הראשונים כל השיחות עם העובדת הסוציאלית הוקדשו לאובדן הכבד", מספר שיזף. "גם החברים מהפלוגה, שהמשיכה להילחם בעזה, הגיעו בכל רגע פנוי שהיה להם. הם יצאו ל-48 שעות, ובמקום לנסוע למשפחה היו מגיעים לבית החולים, זה ריגש אותי מאוד. היינו מדברים על הכאב, על המשפחות של החברים שנפלו, עיבדנו את הדברים יחד והתגעגענו יחד".
במלאות ה-30 לנפילתם של החמישה, הגיעו השניים בפעם הראשונה לבית העלמין. "ארי ואליה נקברו בהר הרצל, והאזכרה שלהם הייתה בהפרש של שעה. רק כשראיתי את הקברים נפל האסימון. עד אז עוד לא לחלוטין האמנתי שזה אמיתי ושהם באמת נהרגו. אבל יש משהו בלהגיע ולראות את הקברים והמצבות מול העיניים, שנותן כאפה של 'אוקיי, זה באמת קרה", מספר שיזף בדמעות. "לארי יש שלושה ילדים, הקטנה נולדה רק תשעה ימים לפני שהוא גויס למלחמה והוא היה איתה כל כך מעט. לראות את שלושת הילדים באזכרה, כאלה קטנים, זה היה רגע ממש קשה. אני בוכה גם עכשיו כשאני חושב על זה. הוא היה בן אדם כל כך טוב ורגיש".
"השכול נהיה כל כך אישי וחזק ועמוק"
חמישה חודשים עברו מאז הפציעה, רחמים ושיזף כבר שוחררו מבית החולים אך עדיין נמצאים בתהליך שיקום יומיומי. רחמים מספר כי הרסיסים שחדרו לגופו גרמו לדימום פנימי בשריר ולפגיעה בעצבים. "אני הולך אבל אני עדיין צולע וסובל ממש מכאבים". עוד הוא מוסיף כי הוא סובל מחתכים באזור הפנים, מפגיעות הדף ומטנטון באוזן.
"יש עדיין קשיים ומגבלות פיזיים", מתאר שיזף, "עדיין כואב לי ללכת ועוד לא קיבלתי אישור לרוץ כי השברים בכף הרגל עוד לא התאחו. בנוסף, שמו לי ביד פלטינה בגלל השבר, והיא עדיין מוגבלת בתפקוד. יש פשוט דברים שאני לא יכול לעשות. אני לא יכול לטייל עם הכלבה למשל. זה משפיע על הדברים הכי קטנים ויומיומיים".
לצד השיקום הפיזי, השניים מתמודדים גם עם האבל והאובדן על החברים שנפלו. "היה לי רגע מאוד קשה כשהשתחררתי מבית החולים", נזכר שיזף, "הגעתי פעם ראשונה הביתה והייתה לי אנחת רווחה של 'וואו המלחמה נגמרה', אבל אז חשבתי עליהם ועל כך שהם לא זכו לחזור הביתה והתחלתי לבכות". במקרה אחר, הוא מספר, הזיכרונות צפו כששמע שיר ברדיו. "שמעתי השבוע את השיר של נועם צוריאלי 'עוד יום בעזה', ופשוט הרגשתי שהוא מדבר על החוויות שלנו. שאפשר להחליף את השמות שם וזה יהיה הסיפור שלנו אחד לאחד, באחד הבתים הוא אומר 'שני החברים ששומרים עלינו מלמעלה'. הייתי תוך כדי נהיגה ופשוט התחלתי לרעוד. הם איתי כל הזמן, וכל פעם משהו אחר קופץ ומזכיר אותם, אם שיר ברדיו או תמונה בטלפון. קורה הרבה פעמים שהבכי מציף".
המעמד של יום הזיכרון הראשון מאז התקרית משמעותי לשניהם. "אני די מכחיש שהגיע יום הזיכרון. לקברים יהיה לי מאוד קשה ללכת השנה", אומר רחמים. אצל שיזף, יום הזיכרון מורכב גם בשל העובדה שזהו התאריך העברי של יום הולדתו. "מאז ומתמיד היום הזה עורר בי תחושות מעורבות. השנה השכול נהיה כל כך אישי וחזק ועמוק אז יום ההולדת פשוט נזרק הצידה והכל עצוב וכואב".
ועם זאת, רחמים מדגיש כי חייב להמשיך לחיות לצד הכאב. "האובדן שלהם זה משהו שכל החיים ילווה אותי. מאז שנפצעתי אני לא באמת ישן בלילות, אבל אני יודע שצריך להמשיך, צריך לנצח. בסוף מה שמחזיק אותי זה שהם לא מתו סתם, ואם אני עכשיו אשקע לדיכאון, אז הפסדתי בשבילם, ולא רק בשבילם, יש לנו עוד חייל בפלוגה שאיבד את הרגל ועוד שניים שנפצעו. בתור מ"פ, זו האחריות שלי, והחיים לא יכולים להיעצר".
לשניהם חשוב ביום הזה גם להעביר מסר לחברה. "הולכים להסתובב בקרבנו אלפי פצועים ופגועי נפש", אומר שיזף, "את רוב התהליך אי אפשר לראות מבחינה חיצונית, זה לא כמו שנמצאים בבית חולים עם תחבושות או כיסא גלגלים וקל לאנשים לזהות אותך כפצוע, והחברה חייבת לפתח רגישות לזה". רחמים מוסיף כי "הבעיה העיקרית היא שיש נטייה לחשוב שאם יצאת מבית חולים הכול טוב, אבל זה לא ככה. האשפוז בבית החולים זה החלק הקל, אתה עטוף מכל כיוון. הייתי במשחק כדורגל לאחרונה, ואוהדים של אחת הקבוצות זרקו רימונים והציתו זיקוקים ובמשך עשר דקות פשוט הרגשתי מנותק מהמציאות, היו לי פלאשבקים וזה החזיר אותי אחורה והגיע הזמן שהמדינה שלנו תתבגר בקטע הזה".
"נתקלתי בחיילים שמרגישים אשמים שלא החזיקו את הארון, שלא הספידו"
עבור משפחות רבות, יום הזיכרון השנה טרי כל כך. ד"ר אביטל גרשפלד ליטוין, פסיכולוגית רפואית מהמכללה האקדמית בתל אביב יפו, מסבירה כי ישנן משפחות שעוד לא התחילו את תהליך האבל, ואצלן יום האבל הלאומי לא מסונכרן עם החוויה הפנימית. "חלק מהמשפחות עוד לא קמו מהשבעה ועוד לא עיכלו את הבשורה הקשה, ואחרות עדיין מתמודדות עם העובדה שגופות יקירהם מוחזקות בעזה".
לדבריה, ההתמודדות עם האבל בקרב הלוחמים הפצועים קשה במיוחד. "עבדתי 15 שנים בתל השומר במחלקת השיקום הנוירולוגית, ופגשתי פצועים גם ממלחמות ומבצעים קודמים. העבודה של הפצועים היא להשתקם, וזו עבודה יומיומית. יום הזיכרון מחייב אותם להתפנות לתהליך האבל וזה אתגר לא פשוט עבורם". ואכן אצל רבים מהלוחמים, כמו גם אצל שיזף ורחמים, תהליך האבל היה משובש מתחילתו. "תהליך האבל מובנה לאורך כל ההיסטוריה האנושית מטקסים ומנהגים, בוודאי במדינת ישראל. יש חיילים שלא יכלו להיות בהלוויות, שלא היו חלק מקולקטיב של אבל שמאפשר לבכות יחד, לדבר על זיכרונות, לעבור תהליך של התאבלות, וזה משפיע מאוד כי חלק גדול מהתהליך הוא להיות באותה קבוצה של אנשים שכולם מנחמים ומתנחמים, וכשאתה מפספס את חלון ההזדמנות הזה קשה יותר לך לעשות זאת לבד".
ד"ר גרשפלד ליטוין, מרצה וחוקרת בתחום ההתמודדות עם אובדן, אבל ושכול, מציינת גם את 'אשמת הניצולים' שחלק מהלוחמים חשים על כך שהם חיים בעוד חבריהם מתו. "הם חושבים על כל פעולה הקטנה שהם עשו שמדגימה איך יכלו להיות במקום מי שמת, למשל אם החליפו מקום בנגמ"ש, או הלכו מצד ימין ולא מצד שמאל. נתקלתי גם בחיילים שמרגישים אשמים שלא החזיקו את הארון בהלוויה, שלא היו שם להספיד את הנופלים". ד"ר ליטוין מדגישה כי האשמה מצריכה התייחסות ועיבוד. "לא עוזר להגיד לחיילים 'אתה לא אשם', או 'אל תרגיש ככה'. צריך לתת לזה מקום ולהבין שזה חלק מהניסיון שלהם להחזיר תחושת שליטה בעולם".
כמו כן, היא מציינת כי הפציעה עשויה להשפיע על תהליך האבל וההתמודדות איתו. "יש חיילים שהפציעה מחייבת אותם להתרחק מהאבל, ומהמחשבה על כמה הם היו קרובים למוות. אך מן העבר השני, להיות פצוע עשוי גם להקשות, בייחוד אם שוכבים במיטה ולא יכולים לזוז הרבה, אז העיסוק באבל בלתי פוסק".