בואו נשחק באסוציאציות: פצע חשוד על השפתיים של הדודה שבאה לתת לכם חיבוק ונשיקה בארוחת ערב שבת; הרגע הזה לפני שאתם מתיישבים על האסלה בשירותים הציבוריים; ניגוב הפייה של בקבוק המים שלכם אחרי שחבר קרוב לקח ממנו שלוק. מה משותף לכל אלה?
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
אם מצאתם את עצמכם אי פעם באחת מהסיטואציות הללו אתם יודעים בוודאי על מה אני מדברת. כן, זאת המפלצת הסודית שכולנו מפחדים ממנה – מחלת ההרפס. האויבת האימתנית הזאת לא אורבת בסמטאות חשוכות וגם לא מתחת למיטה. הרבה יותר גרוע – היא שוכנת בהיחבא בתאי העצב שלנו ומחכה להזדמנות להתפרץ, לתקוף ולהשתולל.
כיאה למחלה נפוצה ומידבקת במיוחד, כלי התקשורת מספקים לנו הרבה מידע לגביה. וכמו תמיד, לא כל מה שאנחנו קוראים באינטרנט נכון. בין פיסות המידע הרבות על אודותיה נמצא ערב רב של עובדות מדעיות אמיתיות, משולבות בהנחות ושמועות חסרות כל ביסוס מדעי. הבה נעשה קצת סדר.
מי אני? מה אני?
הרפס היא משפחה שלמה של נגיפים הכוללת שמונה זנים שונים שגורמים למגוון של מחלות. מעבר לפצעי העור המזעזעים שאנחנו כבר מאומנים היטב לזהות (ולברוח מהם), זני הרפס אחרים גורמים גם לאבעבועות רוח, מחלת הנשיקה, אדמדמת, לימפומה (סרטן הלימפה) על שם ברקט, סרטן הלוע ועוד.
גם האזורים בגוף שהנגיף תוקף משתנים מזן לזן, ביניהם נמצאים השפתיים, העפעפיים, איברי המין ועוד. הסוג הנפוץ ביותר, בעיקר בגלל האופי המידבק במיוחד שלו, הוא ההרפס סימפלקס, שמתחלק ל-HSV-1 שתוקף את אזור הפנים, השפתיים והנחיריים, ול-HSV-2 שתוקף את אברי המין, ולכן נקרא גם "הרפס גניטלי" ומוגדר כמחלת מין.
איך נדבקים?
קל מאוד להידבק בהרפס סימפלקס, מכיוון שהנגיף מועבר במגע ישיר עם העור או אפילו דרך חפצים מתווכים כמו כוסות, שפתונים או פיות של נרגילה. בניגוד לדעה הרווחת, אפשר להידבק גם בלי שהנגיף יתפרץ באותו זמן. ראו הוזהרתם – אתם עלולים להידבק מהדודה גם אם כרגע אין לה שום פצע חשוד על השפתיים.
עוד ב-mako בריאות:
>> חיטוט קטלני: מה עושים עם שיערה הפוכה?
>> מה באמת עובר לכם בראש בזמן האימון?
>> תגידו אהההה: מה הלשון שלכם אומרת על בריאותכם?
הנגיף חודר דרך סדקים זעירים בעור אל תוך קצוות תאי העצבים הפזורים על שטחו. משם הוא נודד לאורך כל תא העצב עד שמגיע לבסיסו, הקרוי גנגליון, ושם מתיישב לו. כעת כל שנותר למפלצת הנסתרת הוא לארוב להזדמנות המתאימה להתפרצות.
מתי המחלה מתפרצת?
מרגע שהנגיף הדביק את מערכת העצבים הוא הופך לדייר קבע למשך שארית חיינו. למזלנו, רוב הזמן הוא דייר די שקט ונחבא אל הכלים. רק כשהמערכת החיסונית שלנו מוחלשת הוא מתעורר והופך למטרד שבא לידי ביטוי לא סימפטי בצורת שלפוחיות ופצעים בעור, חום, כאבים ועוד כל מיני הפתעות.
מהסיבה הזאת מרבית הנשאים חוטפים התקפי הרפס מיד אחרי שחלו במחלות אחרות, או אפילו ביחד איתן. במצב הזה מערכת החיסון שלהם כבר במצב מוחלש והנגיף יכול להתפרץ בקלות. גם עונות מעבר ותקופות של לחץ נפשי עלולות לעודד התפרצות של הרפס, מאחר שגם הן מחלישות את מערכת החיסון.
טיפול ומניעה
ההרפס נשאר בגופנו כל החיים, כך שהכי חשוב לא להידבק בו מלכתחילה. שם המשחק כאן הוא זהירות – מעבר לזה אין לנו יותר מדי מה לעשות.
תחשבו על זה כך: כל אחד יכול להדביק אותנו בנגיף ואנחנו לא יכולים לבודד את עצמנו מכל מגע עם אנשים, אלא אם כן נבלה את חיינו בבקתה מבודדת באי נידח, ובואו נודה בזה: אין מספיק איים נידחים בעולם לכל אחד מאיתנו. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לשמור את נוזלי הגוף שלנו לעצמנו ולצמצם את החיכוך שלנו עם אנשים – טיפ טוב גם בלי שום קשר להרפס. ויש גם צד אופטימי: עכשיו יש לכם תירוץ טוב לסרב לקבל נשיקות מהדודה.
ומה אם כבר נדבקנו והווירוס התפרץ? לא נעים. החדשות הרעות הן שהרפס היא מחלה חשוכת מרפא ונכון להיום אין שום טיפול שממגר אותה לחלוטין מהמערכת שלנו. אנחנו יכולים להתנחם בזה שבסימפטומים בהחלט אפשר לטפל.
קיימים כיום כמה טיפולים להתפרצויות של הרפס. אפשרות אחת הם כדורים אנטי-ויראליים, שאמנם לא הורגים את הנגיף אך מאטים את ההתפתחות שלו וכך מקטינים את חומרת ההתפרצות ואת משכה. אפשר להשתמש בהם גם כדי למנוע התפרצות עתידית ולהקטין את הסכנה להדביק מישהו אחר.
כמו כן קיימות משחות אנטי-ויראליות שאפשר למרוח באופן מקומי על הפצעים. קיימות גם עדויות ממחקרים על שימוש בתוספי תזונה וחומרי רפואה טבעית כמו תמציות אלוורה ואכינצאה לטיפול בהתפרצויות, אבל כאן המדע עוד לא נטע את דגלו.
6 עובדות שכנראה לא ידעתם על הרפס:
- הרפס הוא השם הלועזי של המחלה. בעברית היא נקראת שַׁלְבֶּקֶת.
- משמעות המילה הרפס ביוונית היא: "הזדנב" או "התגנב".
- הנגיף הרבה יותר נפוץ ממה שחשבתם: שני שלישים מאוכלוסיית העולם מתחת לגיל 50 נושאים אותו.
- יש אנשים שיכולים להיות נשאי הרפס אך לא לחלות בו לעולם.
- לנשים יש סיכוי הרבה יותר גבוה להידבק בהרפס גניטלי (הרפס באיברי המין) בהשוואה לגברים.
- התרופה האנטי-ויראלית המוכרת זובירקס לטיפול בהרפס פותחה על ידי החוקרת גרטרוד אליאון וזיכתה אותה, יחד עם פיתוחים נוספים שלה, בפרס נובל לרפואה בשנת 1988.