רגע הבשורה משנה מציאות. באותה נקודה מגיעה ההבנה שהחיים לא יחזרו להיות כפי שהיו, לפחות לא בתקופה הקרובה. ההבנה הזו שקעה במתנדבת "יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן, לירון בן עמי במשך שבועיים. היא בכתה, עיכלה, אולי אפילו כעסה, אבל דבר אחד היא הבטיחה לבן זוגה - כשהיא תדע מה הדרך שהיא עומדת לעבור, זה ישתנה וכך היה.
כשהייתה בת 39, בן עמי התבשרה שהיא חולה בסרטן השד. מעמד המפגש היה מורכב וכשצפתה בפרק הבכורה של "חולי אהבה" (פרק חדש הערב, אחרי החדשות, קשת 12) היא הרגישה שהיא הבינה את מיכה חדאד (עמוס תמם) - הבינה את אי ההבנה ואת התחושות המורכבות שלאחר מכן הציפו אותו. "הסתכלתי על עמוס תמם וראיתי את החרדות", היא אומרת בשיחה עם mako, "זה בעצם משהו שכל אחד ואחת עוברים ברגע הגילוי, הבשורה מאוד מטלטלת - יש מחשבות של מה יהיה, איך מעכלים את זה, את המונחים, את לא באמת מבינה את מה שהרופאים אומרים לך".
"כל אחת כבר רואה את ההלוויה שלה מול הפרצוף", היא ממשיכה, "את בעצם רק רוצה שמישהו יבוא, יחבק ויגיד לך שהכל בסדר. היה לי מעניין לראות את זה בטלוויזיה, לשמוע את כל המונחים שלא כולם מכירים ואני מכירה מקרוב. הכל העלה חזרה את התחושות והרגשות, ההתמודדות עם הבשורה - שזה בעצם החלק הכי קשה לכל אישה וגבר שמקבלים אותה".
הבנת מה נאמר במעמד הבשורה?
"בהתחלה כשמדברים איתך במונחים רפואיים את לא באמת מבינה והיום בגלל שאני מתנדבת כבר ארבע שנים - אני אומרת לכל המאובחנות החדשות להסתכל פחות עליהם, כל אחת נכנסת לגוגל וקוראת - והדברים כל כך מבלבלים ולא תמיד נכונים. היום מותאם לכל אישה טיפול ספציפי, לפי הסוג שלה, לפי מה שמתאים לה. כשאת נכנסת לתהליך הכל נראה אחרת - מאשר הרגע שאת יושבת מול הרופא והוא מסביר לך במונחים האלו. ראו את זה שמיכה לא באמת הבין, לא הבין מה הולך לקרות".
הדרמה המדוברת של קשת 12, "חולי אהבה", מגוללת את סיפורם של ד"ר עמליה לוי (איילת זורר) ופוליטיקאי כריזמטי בשם מיכה חדאד שנפגשים בעת הגילוי. היא, רופאה כירורגית בכירה שמבשרת לו כי הוא חולה בסרטן השד, והוא - תחילה לא מבין, או לחלופין מסרב בתוך תוכו לעכל את העובדה שהוא עומד להתמודד עם מה שרבים מכנים "המחלה".
מתפתחת שיחה עם שלושה גורמים בחדר; היא, הוא - והיועץ שלו. שיחה על הקריירה, על אופן שיווק המחלה לציבור המצביעים, כדי שלא "יהרוג אותו" בסקרים. אבל מה שבאותה נקודה מיכה לא מבין, וד"ר לוי מדגישה לו במהרה - הסרטן שלו לא מסכן רק את הקריירה, למעשה היא נדחקת הצידה - לטובת המלחמה על החיים.
"כל פעם מחדש, כל חצי שנה"
לעומת מיכה - בן עמי הייתה עם היד על הדופק. בעוד שהוא הגיע לרופאה חצי שנה אחרי שהבחין בגוש, דחה את הבדיקה בגלל נסיבות החיים, מה שרבים מאיתנו יכולים להבין. בזמן שכולנו יודעים שהבריאות שלנו בראש ובראשונה ומה שווה חיסכון גדול, דירה יפה או קריירה מוצלחת - אם אנחנו לא יכולים לנצל אותם בהנאה, או לנצל כלל.
אבל לפעמים השגרה דוחקת אותנו הצידה, וזה מה שבן עמי מבקשת להבהיר, תמיד חשוב להיות עם היד על הדופק - גם בתקופות מורכבות כמו שאנחנו חווים מאז שבעה באוקטובר וגם בשגרה עמוסה. "הסדרה מעלה את המודעות", היא אומרת, "חודש המודעות לסרטן השד מתקיים באוקטובר - ובאוקטובר הזה נכנסנו למציאות קצת אחרת. בגלל שאנחנו עסוקים בכל כך הרבה דברים בחיים, לא תמיד יש זמן לדאוג לעצמנו, ללכת ולהיבדק. אני שמחה שהסדרה משודרת - שאנשים לא ישכחו שגם כשעוברים דברים, עדיין צריך לדאוג לדברים אחרים שקיימים וללכת להיבדק".
"הייתי בת 39 כשחליתי", היא משתפת, "נבדקתי כל חצי שנה, אני מאוד אחראית ומסודרת בדברים האלו - מאוד מודעת למשמעות הגילוי המוקדם. גיליתי את זה לבד בסופו של דבר, במימוש עצמי במקלחת ורצתי להיבדק, לא חיכיתי. עברתי תהליך מאוד ארוך של שנה וחודשיים של טיפולים; כימותרפיה, ניתוח, הקרנות וטיפולים ביולוגיים שממשיכים אותם גם לאחר הסיום, כל מה שצריך. היום אני אחרי זה, עושה כל חצי שנה ביקורת של הדמיה וכמובן כירורג שד. כל פעם מחדש, כל חצי שנה".
פעם בחצי שנה יש לך ביקורת, איך זה מרגיש כל פעם מחדש?
"מאז שחליתי הדברים נראים אצלי אחרת, אני מסתכלת על הדברים בצורה אחרת. אנחנו חיים כאן וצריכים להגיד תודה על כל יום פה, אנחנו רואים מה קורה - אין לדעת. בן אדם קם בבוקר, יוצא לעבודה, לפעמים הוא גם לא חוזר. נכון שיש את הלחץ של הכמה ימים לפני הבדיקה, שהכל יהיה בסדר - ואני משתדלת לחשוב אופטימי ולהגיד תודה על כל יום שאני פה, זה לא מובן מאליו".
היום בן עמי בת 44 - ובאותה נקודה שתי בנותיה היו מתחת לגיל עשר. בהשוואה לדמויות בסדרה; שתיהן מתבשרות בבשורה בצורה כזו או אחרת ולשתיהן יש ילדים. כלומר, גם אחרי שקיבלו את הבשורה המורכבת, בין הקשות שניתן לקבל - הן עדיין צריכות לדאוג ולהיות שם עבור מי שתלויים בהן.
איך מתווכים את זה לילדים?
"הדבר הכי חשוב בתהליך הזה זה המשפחה, החברים שעוטפים אותך ובן/ בת הזוג. בכל בית חולים יש מעטפת - עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שיעזרו לך ויגידו לך איך לתווך את זה לילדים. אני חושבת שזה מותאם גיל ואופי של בית, יש נשים שישבו עם הילדים שלהן - והם גילחו להן את השיער. זה מהמם, אבל זה לא מתאים לכל בית ולא לכל גיל, קשור בסיטואציה. אני הלכתי בדרך שלי, הבנות שלי היו מהממות וגם שידרתי להן לאורך כל הדרך שהכל בסדר, שאין מה לדאוג, שאמא תהיה בסדר".
בן עמי, עברה את הטיפולים במרכז הרפואי איכילוב - בו צולמה הסדרה. כבר כמעט ארבע שנים שזה מאחוריה, אבל עוד לפני שסיימה את ההליך - החליטה להתנדב ב"יד להחלמה", שירות ארצי של נשים מתנדבות אשר התמודדו עם סרטן השד ומסייעות לנשים שחלו בהתלבטויות השונות וכן מעניקות תמיכה מתוך נסיונן האישי.
"במהלך הטיפולים אמרתי שאני מאוד רוצה להתנדב, הם אמרו לי שעוד לא סיימתי - הטיפול הביולוגי נמשך לאורך זמן", היא מספרת, "ישבתי בריאיון מולם ואמרתי להם שאני יכולה לעשות את זה, שאני עושה את זה כל הזמן עם חברים, שאני מרגישה מוכנה. אמרו לי: 'את בטוחה? בדרך כלל אחרי שמחלימים באה איזושהי נפילה שאין כוחות', אמרתי 'אני חייבת לעשות את זה, כשאני חליתי הדבר הכי טוב שקרה לי היה לדבר עם מישהי שעברה את זה' - אפילו שהייתי עטופה עם כל כך הרבה אנשים מסביבי".
"השיחות הכי טובות שהיו לי היו עם כאלו שחוו את זה", היא ממשיכה, "אמרתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו - ורק עכשיו סיימתי שיחה של שעה ומשהו עם מאובחנת חדשה. אני עושה את זה באהבה גדולה, אני יודעת כמה זה עוזר לשמוע את זה ולדעת שממשיכים הלאה - שזו תקופה קצרה שתעבור והחיים ממשיכים - והם יפים וטובים".
איך מוצאים את הכוח להתנדב בזמן שמתמודדים עם טיפולים ולחץ?
"אולי זה הייעוד שלי, משהו שהייתי צריכה לעשות, משהו שהייתי צריכה לעבור. באופן כללי אני מאוד בן אדם שאוהב לעזור, אבל כאן אני מרגישה שאני חייבת לתת את התקווה הזאת שהן נמצאות כרגע בסוג של מרה שחורה. כמו שאומרים זו כאפה, חתיכת בשורה לקבל וזה לא פשוט. אני אומרת להן: 'ברגע שתדעו מה יש לכן אתן יוצאות למלחמה, עוברות את זה כמו גדולות'. נותנת להן טיפים איך לעבור את החוויה הזאת גם 'בכיף'. אני לא נתתי לעצמי דקה לנוח, אמרתי: 'אני לא חולה, אני באה, מקבלת את הטיפול וממשיכה. אם זה לצאת לבלות עם חברים, אם זה לטוס לחו"ל אפילו באמצע טיפולים, להמשיך להיות בת זוג לבעלי, להמשיך להיות אמא לילדים, לשדר כל הזמן שמחה ואופטימיות'.
"בסופו של דבר המחלה הזאת מאוד קשורה בנפש, איך שתסתכל עליה - ככה גם תתמודד איתה ואני גם בטוחה שההחלמה קשורה לאיך שאתה ניגש לעניין הזה", היא ממשיכה, "בגלל זה חשוב לי להעביר את המסר הזה גם למטופלות החדשות, אחרי שהן מדברות איתי אני מרגישה את ההקלה שלהן, אני שומעת את זה מהן, הן באמת מקבלות ממני כוחות ומודות לי, לא שאני צריכה את התודה - אני שמחה שהוצאתי אותן לדרך".
היית בכזו גישה חיובית מההתחלה?
"נתתי לעצמי שבועיים ראשונים לעכל את הסיפור, לא אגיד שזה היה קל - היו שבועיים מאוד מטלטלים בהתחלה. בכיתי, הייתי בסוג של חרדה, חוויתי את מה שכולן חוות, אני זוכרת שבעלי כל הזמן הסתכל ואמר: 'לירון, זה לא מתאים לך, את לא כזאת, את בן אדם כל כך חזק, אופטימי'. אמרתי לו: 'כרגע אני לא יודעת מה קורה איתי, ברגע שאני אדע מה קורה איתי, אתה תראה לירון אחרת לגמרי'. יצאנו מהרופא שנתן לי לי בדיוק את הפרוטוקול לגבי מה אני הולכת לעבור, לעשות, איך יהיה ומה יהיה - ואמרתי לו: 'תמיר, זהו. פה זה נגמר, אני יוצאת למלחמה. כמה חודשים קשים, אני אהיה בסדר, אני אחלים', זה מה שהיה".