1.
"אתה רואה שהמדינה סגורה, אתה רואה שהחנויות סגורות.. מיליון איש הוצאו לחל"ת, אתה מפחד מקטסטרופה, הקטסטרופה לא קורית" (אבי שושן, דובר בית החולים איכילוב).
צפייה בסרט התיעודי "מעשה בשתי מגפות", ששודר אמש (ג') ב-HOT מעלה משמעות כפולה ביחס לשמו של הסרט. לצד הפער בין איך שהמגפה נחוותה על ידי צוות בית החולים, אל מול העולם שבחוץ, כלומר, אל מול אווירת פחד ותבהלה, מסיבות עיתונאים מדי ערב וכמובן שורת הגבלות וסגרים - כיום, בשלהי הגל חמישי ובפרספקטיבה של שנתיים לתוך המגפה, מתעוררת גם השאלה האם אנחנו עדיין נמצאים באותה מגפה או שמתישהו עברנו למגפה אחרת, להתמודדות אחרת ובעיקר - למציאות בה יש יותר הלימה בין תהליך קבלת ההחלטות למה שקורה בשטח.
"אף אחד לא רצה לצלם"
הבמאי יאיר אגמון ("הטרמפיסטים", "וואי וואי וואי" ועוד) נכנס עם צוות צילום לתוך מחלקות בית החולים איכילוב, לאורך הגל הראשון והשני, ותיעד מקרוב רגעים קורעי לב של משפחות שנפרדות מיקיריהן, לצד הדיונים הפנימיים של צוות בית החולים וההתמודדות שלהם עם אירוע חירום מתגלגל שמשתנה בכל רגע. "אף אחד לא רצה לצלם את הסרט הזה. לא מצאנו צלם, לא מצאנו סאונדמן, אני הבמאי היחיד שהסכים פחות או יותר, כי זה היה מפחיד. הבנתי שפנו לאיזה 6 במאים וכולם פחדו", סיפר אגמון לאחרונה בראיון למהדורה המרכזית.
לאורך כל הסרט נשזרים אירועי המגפה והפוליטיקה זה בזה. אירועי הסרט נפתחים בחודש מרץ 2020 עם כותרת על משבר פוליטי נוסף ומערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה, ומסתיימים בהודעה על הליכה לבחירות רביעיות וכינונה של ממשלה חדשה בראשות נפתלי בנט. נדמה שגם אם נניח לרגע את ההקשר הפוליטי בצד, צפייה בסרט מלמדת על התהליך שעבר על כולנו, מאז ועד היום, בהתמודדות עם האירוע המטלטל שנקרא "מגפת הקורונה".
2.
"כל הזמן חיכינו, חיכינו, חיכינו כאילו בפחד אתה יודע ש"הנה זה יגיע, הנה זה יגיע", וזה לא הגיע (קארינה רוזנפלד, רופאה). "פשוט היינו מובטלים והצוותים חיכו" (פרופ' עידית מטות). "אמרו לנו שבליל הסדר יהיו 100 מונשמים, יש לנו אחד עשר (אבי שושן, הדובר).
הגל הראשון ביטא יותר מכל את הפער בין העובדות בשטח להחלטות שהתקבלו. מחלקות שנפתחו במיוחד לחולי קורונה נסגרו מהר מאוד, ובסצנות שונות ניתן לראות את הרופאים והאחיות פשוט יושבים וממתינים לחולים שלא באים. בגל השני אמנם מספרי החולים הקשים עלו מעט, אבל באחת הסצנות המצלמה מתעדת ישיבה בבית החולים, בה מתברר שבשונה מהתפיסה של הצוות הרפואי, משרד הבריאות מגדיר את כל מי שנזקק לחמצן כ"חולה קשה", הגדרה שהשפיעה ומשפיעה באופן מידי על קבלת ההחלטות.
יותר מכל, אפשר לראות בהשוואה להיום את "ההתחשלות" של מקבלי ההחלטות אל מול המספרים הגבוהים. אם בגל השלישי אפשר כבר לראות גם את צוות בית החולים נכנס ללחץ עם מספר שיא של 87 חולים קשים שמאושפזים במחלקות, הרי שכיום אנחנו נמצאים עם מספרי שיא של מעל 1,200 מאושפזים בכל בתי החולים, המספר הגבוה ביותר מאז פרוץ המגפה, ואף אחד לא חושב על כיוון של סגר. להיפך, רק השבוע בוטל התו הירוק כמעט באופן גורף.
3.
"אתם מפחידים את העם הזה, אתם מוציאים אותו מדעתו. זו לא דרך, אני לא מאמינה בלהפחיד. אני חושבת שצריכה להיות יראה למצב, כבוד למצב, הבנה של המצב, אבל אי אפשר כל הזמן להגיד לנו "יהיו אלפים, יהיו אלפים, יהיו אלפים". זה לא עובד לטווח ארוך" (פרופ' עידית מטות, תחילת הגל השני).
לאורך כל הסרט מדגישים גם מנהל בית החולים איכילוב, פרופ' רוני גמזו וגם פרופ' עידית מטות שאין שום קשר בין רצון שלהם היצמד לעובדות כאנשי מדע, לבין הכחשת הקורונה. פרופ' מטות יצאה לאורך כל הדרך נגד מדיניות ההפחדה. נראה כי דווקא בהקשר הזה, לא הרבה השתנה מאז ועד היום, כל קול שאינו מייצג באופן מובהק את המדיניות הרשמית של המערכת, נדחה באופן מידי על ידי הממסד. רק לאחרונה הותקפה פרופ' מטות על ידי משרד הבריאות, לאחר שהתבטאה נגד מדיניות הבידודים בגל החמישי. משרד הבריאות אף הגדיל לעשות והוציא הודעה חריפה, כי היא מייצרת שיח חסר אחריות שמטרתו לכרסם באמון הציבור. "לצערנו, התנהלותה של פרופ' מטות, והשפה שבה בחרה להביע את הביקורת שלה, מעלים חשש שתאוות פרסום גוברת לעיתים על אחריות". כך בהודעה שנמחקה זמן קצר לאחר מכן.
דווקא מטות שמרה על עקביות מהגל הראשון ועד החמישי, עדות לכך אפשר למצוא בדברים שהיא אומרת במהלך הסרט בגל השני: "זה נשמע לא טוב, אבל אני אגיד את זה בכל זאת, חבל שאין מדינת איכילוב. אז זה לא איכילוב אלא מדינה הגיונית".
4.
בתחילת הסרט רואים במסך הטלוויזיה שבמסדרון בית החולים, את בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, מתריע באחד ממסיבות העיתונאים הראשונות: "הנגיף אינו מתחשב בגבולות של מדינות והוא לא מבחין בין יהודים ללא יהודים. כולנו בסירה אחת, למעשה, כל האנושות בסירה אחת".
למרות שמדובר באירוע בינלאומי, לאורך כל השנתיים האחרונות נעשו ניסיונות לבודד את המדינה, כמו הניסיון בתחילת הגל החמישי לסגור כמעט לחלוטין את נתב"ג. אחרי הסאגה בגלים הקודמים סביב שדה התעופה, כנראה שגם בהקשר הזה נוצרה ההבנה שאין באמת דרך להתנתק באופן הרמטי לא משאר העולם ולא אחד מהשני. כולנו בסירה אחת ולא נותר לנו אלא לוודא שאף אחד לא יקדח חור שיטביע את כולנו.
"שוויון בהתחסנות אינו צדקה"
היבט נוסף של ההשפעה הגלובלית על המגפה הוא בהקשר של החיסונים והפערים הגדולים שקיימים בשיעורי ההתחסנות בעיקר בקרב מדינות עולם שלישי שלא מצליחות לדאוג לעצמן לחיסונים. ארגון הבריאות העולמי הציב יעד של 40% התחסנות בקרב כל מדינות העולם עד סוף 2021. נכון לדצמבר האחרון, שיעורי ההתחסנות ביותר מ-70 מדינות בעולם עומדים מתחת ל-30%. במדינות רבות, רובן באפריקה, שיעורי ההתחסנות נמוכים מ-2%. "שוויון בהתחסנות אינו צדקה, אלה אינטרס של כל מדינה. בזמן שבמדינות עשירות נותנים בוסטרים לאנשים בסיכון נמוך, רק אחד מארבעה עובדי בריאות באפריקה מחוסן. המצב הזה בלתי נסבל." אמר לאחרונה יו"ר ארגון הבריאות העולמי.
5.
"אני מאוד התעייפתי ממקרי המוות, מהמקרים של החולים קשים, המתים, והחלטתי שאני רוצה מקצוע מרפאתי שקט. זה מה שעשתה לי הקורונה, כאילו אני החלטתי שאני רוצה עולם רפואי עם פחות מוות. מספיק לי. זהו". (רופאת בית החולים, קארינה רוזנפלד מסכמת שנה של קורונה).
באותה מסיבת עיתונאים התריע נתניהו כי: "צפי התמותה הוא בין שניים לארבעה אחוזים מכלל הנדבקים. זהו שיעור גבוה מאוד, מאוד.. תעשו לבד את החשבון של המספר האפשרי של אנשים שימותו מן המחלה". ובכן עשינו חשבון. נכון להיום חודש פברואר 2022, 1 מכל 1,000 ישראלים נפטר מקורונה. עם קצת מעל 9,000 מתים עד כה, אנחנו נמצאים בשיעור של כ-0.33% תמותה מכלל הנדבקים. כשבוחנים את מספרי המתים לפי גלים, אפשר לראות שבגל הראשון המספרים הם הנמוכים ביותר עם 230 מתים, זאת לעומת גל הדלתא עם 1,777 והגל הנוכחי עם מעל 900 מתים עד כה.
בין אם זו אותה מגפה, או וריאנטים אחרים ששינו את דרך ההתיחסות אליהם, עובדה אחת לא השתנתה - הרצון המשותף לכמה שפחות מוות. מספיק לנו גם.