"שתזדקק לדפיברילטור" - כך הגיבה אישה שאני לא מכירה לתמונה שפרסמתי של בתי, מקבלת את החיסון השלישי, עם הכיתוב: "מחוסנת, מחוסנת, מחוסנת. עכשיו צריך לקנות לה גלידה".
אני באמת לא יודעת מה עבר לה בראש, לאותה אישה שהחליטה שזו תגובה הגיונית או הולמת לתמונה של ילדה שהיא לא מכירה, בתה של אישה שהיא לא מכירה. מה היא ניסתה לעשות שם? לאחל לה שתיזקק לדפיברילטור? לאיים עלי שזה מה שעלול לקרות?
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
בהתכתבות קצרה איתה קיבלתי הרבה מאוד סימני קריאה, מעט מאוד מידע ואפס הסברים לתגובה. גם אחרי שבסופו של דבר היא נענתה לבקשתי למחוק את התגובה, נשארתי עם השאלה – מה לעזאזל גורם למישהי לאחל לילדה בת 12.5 שתיזקק לדפיברילטור, מה עומד מאחורי זה, רשעות? טיפשות? משהו אחר?
חייבת להודות שהופתעתי מכמות התגובות לציוץ הקודם שלי, בעיקר לטובה.
היו גם תגובות של אנשים שמתנגדים לחיסון ילדים או לחיסון בכלל וזה לגמרי בסדר, לא חייבים להסכים ואפשר לא להסכים ולכבד בחירות של אחרים.
והיו גם תגובות כאלה, בודדות, ועדיין, מעציב. pic.twitter.com/wF8lbjv8fe
את השאלה הזאת, כמו שאני עושה מדי פעם עם שאלות לא פתורות או הגיגים עלומים, זרקתי לחלל הטוויטר, לרגע לא דמיינתי את הרעש שהציוץ הקטן והסתמי הזה יעשה. אלפי לייקים, מאות רבות של תגובות, רובן הגדול תומכות, חלקן מנוסחת בשפה בעייתית לא פחות (ואף יותר) מזו של גברת הדפיברילטור המקורית, וחלקן, באופן בלתי נמנע כנראה, שופטות את החלטתי לחסן את בתי ומתייגות אותי כאימא איומה.
כנראה שהיה בו משהו בציוץ הזה ובעיקר בתגובה התמוהה שבגינה הוא נולד, שנגע בעצב חשוף של הרבה מאוד אנשים. שבוע ויום לאחר שהעליתי את הציוץ שזכה למאות רבות של תגובות, הוא לכד את תשומת לבו של לא אחר מאשר חנוך דאום והסכר שוב נפרץ.
אני לא יודעת אם זו הקורונה, או שהקורונה היא רק גרסת 2021 בואכה 2022 של איזה טירוף מערכות מובנה שלובש מעת לעת צורה חדשה ותוקף אותנו בכל פעם שיש משהו שאנחנו לא מסכימים לגביו.
הווירוס ששיתק את העולם מייצר אמוציות ותגובות קיצוניות בקצב ובעוצמה חסרות תקדים והפך על הדרך לצלחת פטרי שבה צומח זן אלים במיוחד של חיידק "תחיבת האף" בענייניהם האישיים של אנשים אחרים. כל זאת בשם הזכות הקדושה להיות צודק בכל מחיר ולהביע דעות נחרצות, גם (ואולי בעיקר) בנושאים שבהם אין למביעי הדעה שום הסמכה או ידע.
דיונים סוערים שטופי אלימות מילולית הם ממש לא תופעה חדשה, אבל אם פעם זכינו למטר של קללות על הבעת עמדה פוליטית, למשל, היום הנושא הלוהט הוא חיסוני הקורונה והזירה הזאת היא הרבה יותר אישית. היא נוגעת לא רק לנו, אלא גם ליקר לנו ביותר: הילדים שלנו וההחלטות ההוריות שאנחנו מקבלים לגביהם.
תהום פעורה בינינו, בין האנשים שבוחרים להתחסן ולחסן את ילדיהם לבין אלה שבוחרים אחרת. זו כבר מזמן לא בחירה הורית או אישית שולית, אלה שני צדדיו של מתרס. מצד אחד אלה שמאמינים שישנה מגיפה מסוכנת שהממסד מנסה לשמור עלינו מפניה לבין אלה שמשוכנעים שהמגיפה היא פיקציה, דרכו של הממסד לשלוט בנו. אנחנו מאמינים שהמגיפה היא המסוכנת, הם מאמינים שהממסד מסוכן. אנחנו מאמינים שהם אנשים מוזרים שמאמינים בתיאוריות קונספירציה הזויות, הם מאמינים שאנחנו עדר כבשים שמשתף פעולה עם מזימת על מרושעת. שחור ולבן, בלי מקום לאף גוון של אפור.
"עד הילדים!" זועקים בשלטי חוצות ענקיים שאני רואה על גשרים בדרכי לעבודה. "עד הילדים" הוא המסר של אלה שמשוכנעים שלחסן ילד מפני מחלה מסוכנת זו החלטה שגויה ומסוכנת. "עד הילדים" קוראים אלה שנאבקים על זכותם לקבל החלטות בשם ילדיהם ובאותה נשימה קוראים תיגר על זכותי לעשות את אותו הדבר בשם ילדיי.
אני, כאזרחית, שומרת לעצמי את הזכות לבקר, להטיל ספק, לא לקבל כל מילה של נציגי הממסד כתורה מסיני, אבל לצד זאת אני בטוחה שלא קיימת מזימת ענק חוצת מדינות ויבשות שהמציאה מגיפה מדומה לצרכי שליטה. אני חושבת שלהתחסן זהו המעשה האחראי, כלפי עצמנו וגם כאקט של ערבות הדדית, אבל גם מכבדת את זכותם של אלה שבוחרים לנהוג אחרת ומסתייגת מאמירות קשות כלפיהם.
בני משפחתי ואני שייכים למחנה המתחסנים. ההחלטה להתחסן ולחסן את הילדים לא הייתה החלטה אוטומטית או נטולת התלבטויות, אלא החלטה מודעת שהתקבלה לאחר ששקלנו את האפשרויות העומדות בפנינו והגענו למסקנה שבמבחן פשוט של ניהול סיכונים, החיסון עדיף על האפשרות לחלות בקורונה או חלילה, להדביק אנשים שסביבנו שהם פחות צעירים או בריאים מאיתנו.
אני שלמה עם ההחלטה הזאת לחלוטין ואני מוכנה להסביר אותה לכל מי שירצה בכך. רוצים לחלוק על תפיסותיי ועל ההחלטות שאני מקבלת? לגיטימי, אין בעיה. רוצים לנהל דיון? בשמחה, אבל הגבול עובר במקום שבו אתם טוענים שאני מרעילה את הילדים שלי או מאחלים לילדה בת 12.5 להזדקק לדפיברילטור. כמו שאתם אומרים – עד הילדים!