כשאצל רוב האנשים הקורונה היא כבר מזמן פאסה, רובם כבר חלו לפחות פעם אחת, חלקם הגדול לקחו את זה בהליכה, היא הגיעה גם אלי, נחתה עלי בהפתעה, ולנפילה כזאת בכלל לא ציפיתי. קוראים לי שרי שיין אני בת 64 עיתונאית, תחקירנית, חרדתית, וחולתCLL (הסבר בהמשך). שלוש שנים פחות או יותר הצלחתי להתחמק מהקורונה, חרדתית אמרתי? כשאמרו להיכנס לבידוד בסופ"ש, עשיתי סופ"ש ארוך, כשאמרו לשמור מרחק, ניהלתי שיחות בזום, כשהמליצו לא להיפגש לארוחות חג עם המשפחה לא שאלתי איזה חג, פשוט ביטלתי את כל חגי השנה. הייתי אחרונת מסירי המסכות, ועדין היא נמצאת אצלי בתיק מה שבטוח. למקרה שאכנס לסופר-פארם, קופת חולים, מעלית קטנה עם אנשים נוספים, או כל מקום אחר קטן עם אנשים נוספים, הבנתם את הקונספט. אז נכון אני חרדתית וירוסים וחיידקים באשר הם, אבל עד הקורונה המצב היה בשליטה. הקורונה יש לומר הציפה בי את כל הפחדים, אבל לזה נוספה גם המציאות.
מציאות א. אני מתגוררת עם אמא בת 90 עם בעיית ריאות כרונית. ב. אני סובלת מ-CLL שזה בגדול סוג מסוים של סרטן דם, לוקמיה לימפטית כרונית. בלי להלאות בפרטים תאי דם לבנים שתפקידם להילחם בזיהומים אצלי הם לא תקינים. אבל לפני שאתם מספידים אותי, לרוב מהלך המחלה איטי ונמשך שנים. אז יותר מהכל פשוט פחדתי, פחדתי פחד מוות פשוטו כמשמעו, וכן אני יודעת שהמוות יכול לחכות בכל פינה ולאו דווקא בפינת הקורונה, אבל להגיון אין מקום כשמדובר בחרדה. כמובן שעשיתי חיסון אחד, שניים, שלושה. על הרביעי כבר ויתרתי, אבל בלחץ רופאיי החלטתי בכל זאת לעשות את החמישי, זה שאמור להילחם בווריאנט הנוכחי - האומיקרון. גם את אמא לקחתי לחיסון הזה.
מותר לציין שהטור הזה אינו נגד חיסונים, להפך. אני בעד וכמה שיותר. כל מה שיכול למגר מחלות, מגפות, אני ניצבת עם שרוולים מופשלים, וכתף חשופה. חלפו להם שבועיים מאז החיסונים, ואמא התחילה להראות סימני התקררות, אני מגלה קור רוח, מודדת לה חום בודקת קורונה. הכל בסדר. כעבור יומיים לצינון נוסף לה שיעול, וכעבור שלושה ימים אני מתעוררת באמצע הלילה עם צמרמורות וגרון ניחר. אני מתיישבת במיטה, וכמו בסרט אימה, אני מבינה שהיא הגיעה. מטוש לי מטוש לאמא ושני קווים באדום בוהק. שלושה ימים ראשונים עברו להם כמו שאוהבים להגיד אנשים כמו שפעת קשה. חום, שיעול, צינון, כאבים בכל הגוף, ובכל זאת משהו מרגיש אחרת, ובאופן מפתיע אני רגועה. לא מקללת את משרד הבריאות על החיסון החמישי, לא הוזה בהקיץ על אשפוז עם מכונת הנשמה, ולא כותבת צוואה. "חמישה ימים" אני משננת לעצמי את המנטרה. יודעי דבר שעברו את זה, דיברו על חמישה ימים. נחכה בסבלנות עוד יומיים ואני שם, בריאה שלמה ומחוסנת.
עוברת על רשימת תסמיני הקורונה של משרד הבריאות לוודא שאין לי תסמין חריג. "תסמינים שכיחים", הם כותבים "שסביר להניח שאחד מהם או יותר יופיעו במהלך המחלה". רושמת לעצמי בגאווה שיש לי את כולם חוץ מאחד. אם כבר אז כבר.
חום של 38 מעלות ומעלה - צ'ק, שיעול - צ'ק. קושי בנשימה עם שיעול בלתי נפסק של שעה - בהחלט צ'ק, עייפות- צ'ק, חולשה- צ'ק, כאב גרון - ברור, כאבי ראש כאבי שרירים, צ'ק צ'ק צ'ק, אובדן טעם וריח - לא, אבל מי יכול לאכול. ואז הגיע היום השישי, זה היום שבו אני אמורה לחזור לחיים כאילו לא היה דבר. ביום השישי התחילו כאבי בטן בחילות ושלשולים, ביום השביעי התחלתי ללכת באלכסון בחוסר שיווי משקל.
היום זה היום ה-14 כבר מזמן שלילית, ואני עדין לא מצליחה לנהל שיחה של חמש דקות רצופות בלי לפרוץ בשיעול קורע לב. כשאני אומרת שיעול, אני לא מתכוונת לטורדני כזה שנמשך כמה שבועות אחרי שפעת. אני מדברת על שיעול קורע צלעות, חונק ותופס גב. כל התקף נמשך שעה. תדירות ההתקפים כל חצי שעה. שותה תה עם ג'ינג'ר ודבש, הכנתי סירופים מאגסים, טימין, ג'ינג'ר וקינמון, (אם יש עוד מרכיב בטבע שמרגיע שיעול, ולא ידעתי עליו מוזמנים לכתוב לי), שתיתי סירופים מכייחים, סירופים מרגיעים, סירופים מרדימים - כלום ושום דבר. אבל זה עדין לא סוף הסיפור, החלטתי בכל זאת לפנות לרופאת המשפחה שתבדוק את ראותי. התור הקרוב בסוף החודש. בצר לי צלצלתי למרפאה, סיפרתי למזכירה הנחמדה את סבלי, וביקשתי להגיע לרופאה היום או מחר בבוקר. מזכירה: "עשית בדיקת PCR ?" אני: "אני לא צריכה אני כבר שבועיים אחרי הקורונה". מזכירה: "זה לא חשוב הרופאה לא מקבלת משתעלים ללא "PCR אני: "לפי הוראות משרד הבריאות אפשר ביום השביעי לצאת מהבידוד גם אם האנטיגן הביתי עדין חיובי. אצלי הוא שלילי, ומה פתאום PCR". מזכירה: "אני רק המזכירה שלה, אני אשאיר לה פתק שתחזור אליך ותחליט".
שעתיים וחצי חלפו, הרופאה לא צלצלה כמובן. צלצלתי שוב לפני שתצא, הסתבר שהיא בדרכה לחופשה, ושלחה לי הפניה למוקד. אין צורך בהפניה למוקד תודה. באמת.