זה עוד ערב רגוע בבית. אתם מכינים אוכל, שואלים איך עבר היום והילדים כהרגלם בטיקטוק. בין ריקוד מוזר לחתול נוסע על איי-רובוט, מופיע פתאום סרטון אחר. זו שריפה, היא מתפשטת בקצב שקשה לתאר. עצים נשרפים בזה אחר זה ומבין ההריסות כבאים רצים בניסיון נואש להציל בודדים מתוך אלפי בעלי חיים שמאבדים את חייהם ואת ביתם.

 הרשתות החברתיות מביאות את משבר האקלים אל פתח הבית שלנו. גם אם כאן בישראל עוד לא מרגישים את השפעותיו, הדור הצעיר מבין בדיוק מה קורה. התוצאה: רק לפני שבועיים אלפי ילדים ובני נוער הפגינו ברחובות ודרשו שינוי כחלק ממחאת הנוער למען האקלים. הנערים והנערות תופסים פיקוד ומבקשים לייצר עתיד אחר. זה מרגש ומשמח, אבל אנחנו חייבים לזכור שהם עדיין רק ילדים, והם גם מפחדים. הגיע הזמן להצטרף אליהם ולא להרשות לטיקטוק להיות המתווך העיקרי של אסונות אקלימיים ברחבי העולם. 

כדי להבין איך נוכל להיות הכתף התומכת עבור הנערים והנערות (ובכנות - גם עבור עצמנו), עלינו להתייחס לחרדה אקלימית במלוא הרצינות. אנוה רצון, עובדת סוציאלית ומומחית בפיתוח קהילתי וארגוני בסביבה משתנה, מסבירה שחרדה אקלימית יכולה להיות מלווה בתחושות קשות. "זו לא הפרעה נפשית לפי הDSM (מדריך אבחון של הפרעות נפשיות) אבל זו הפרעה הסתגלותית שעלולה להתדרדר לחרדה ודכאון", היא מסבירה.

"זה יכול להתבטא בכל מיני אופנים. אנשים שמרגישים שהם חייבים למחזר כל פיסת נייר הכי קטנה או שאסור להם לקנות בגדים חדשים לא משנה מה. יש גם תחושות פיזיות שעלולות להתלוות. למשל - בכל פעם שחושבים על משבר האקלים עולות דפיקות הלב, מרגישים חוסר שקט, מתקשים להירדם ומתעוררים באמצע הלילה. אם הנושא לא מתווך בצורה נכונה זה עלול לפגוע בתפקוד". 

הרשתות החברתיות מחמירות את המצב?

"ברשתות היום יש אלגוריתמים מתוחכמים שמבינים מה מושך את תשומת הלב שלנו, ולפי זה מקפיצים לנו תכנים. אם פעם אחת נעצרנו מול סרטון שקשור לאסון אקולוגי, עכשיו האפליקציה תדאג שנחשף לעוד ועוד סרטונים של אסונות. המלחמה בין רוסיה לאוקראינה למשל - לפני עשרים שנה היינו אולי שומעים עליה בקטנה. היום זאת ממש מלחמת תודעה, הרשתות מייצרות נרטיבים שונים. באותו אופן אחד הנרטיבים שנוצרו סביב משבר האקלים הוא של חוסר אונים, וזו אחת התחושות שעלולות לייצר טראומה. אם אנחנו רוצים למנוע טראומה וחרדה - אנחנו צריכים להחזיר אל השיח גם תחושה של שליטה", מסבירה אנוה. 

אנוה רצון
אנוה רצון

"אם אנחנו רוצים למנוע טראומה וחרדה - אנחנו צריכים להחזיר אל השיח גם תחושה של שליטה"

התמודדות במקום טראומה

בחמש השנים האחרונות היא הצטרפה למגוון שליחויות הומניטריות ברחבי העולם. כולל מגורים למשך שבעה חודשים בנפאל ומשלחות סיוע לאחר אסונות במוזמביק, הודו, גואטמלה ונפאל. בכל מדינה פגשה אנוה תרבויות שונות והבינה על בשרה עד כמה חשוב שסיוע הומניטרי יכלול גם רגישות תרבותית וסיוע נפשי מקצועי. "כמו בטבע, לכל דבר שאנחנו עושים יש טביעת אצבע. גם לארגוני סיוע", היא אומרת, "יש הרבה שפות שאין בהן בכלל את המילה טראומה. אז במקום תוכניות טראומה יש תוכניות התמודדות". 

אנשים רבים נוהגים להגיד שהם חוו "אירוע טראומטי", אבל בפועל השאלה היא איך כל אדם חווה את האירוע. רוב האנשים יצליחו להתמודד בצורה כזאת או אחרת על הרצף ובין 8 ל-10 אחוזים אכן יפתחו PTSD (הפרעה פוסט טראומתית). בתוך כך ,אנוה מסבירה שטראומה או חרדה הן לא גזרות גורל. לדבריה, עלינו לנסות להבין כיצד משבר האקלים משפיע עלינו ועל האנשים סביבנו באופן ספציפי; מתוך הבנה שכל אדם הוא שונה ומפרש את המציאות אחרת. ילדים נוהגים לגבש דעות קיצוניות יותר ומתקשים להכיל מורכבות של סיטואציות שונות וכאן נכנס נושא התיווך. 

"כולנו מדברים על כמה חשוב להעלות את המודעות, אבל צריך גם לדעת איך לעשות את זה. כשמעלים מודעות יש לזה השלכות רגשיות שלא תמיד חושבים עליהן", אומרת אנוה. "נגיד והמודעות למשבר האקלים מעלה את הלחץ שלנו - זה לא יראה אותו דבר אצל כל אחד. מצד אחד יש לחץ חיובי שיניע אותנו לפעולה – אולי הוא יעודד אותנו לצאת להפגנה, לכתוב פוסט ברשת או להקים פרויקט אקטיביסטי חדש. מהצד השני יכול להיות לחץ לא נעים אבל מנוהל – כזה שמרגישים בגוף ועלול להציק אבל אנחנו מצליחים להתמודד איתו. לבסוף, יש לחץ רעיל – זה לחץ מתמשך שמתפרס על תקופה ארוכה ומשפיע עלינו ועל המערכות שלנו באופן עמוק". 

מחאת נוער למען האקלים (צילום: חופש לבעלי החיים)
בני הנוער לוקחים פיקוד, הפגנת נוער למען האקלים | צילום: חופש לבעלי החיים

"ילדים נוהגים לגבש דעות קיצוניות יותר ומתקשים להכיל מורכבות של סיטואציות שונות וכאן נכנס נושא התיווך"

הילדים בחרדה – מה אפשר לעשות?

אנוה מסבירה שהטיפול בחרדה אקלימית צריך לכלול הכנה ומניעה לצד מתן מענה בזמן אמת. צעדים מניעתיים יכולים לכלול מתן כלים שונים לחוסן נפשי ותיווך של המידע בצורה הדרגתית ומפוקחת. פיתוח החוסן יכלול בדרך כלל העמקה של תחושת השליטה ויכולת ההשפעה על המצב.

"אפשר למקד את הנערים והנערות בתחומים שבהם יש להם יכולת השפעה. הם יכולים להקים פרויקט בתוך בית הספר, לצאת לאסוף זבל בים, לנהל דיונים ולהוביל מחאות. החובה שלנו היא לדבר איתם ולנסות להעביר את המורכבות של המצב", היא מציעה. "בדומיניקה לדוגמה בדקנו איך מכניסים את הנושא של אקלים לתוך תוכנית הלימודים בצורה אחראית. יש שם הרבה הוריקנים, רעידות אדמה והרי געש. בנינו תוכנית שכוללת התייחסות לכל טווח החירום – לפני, בזמן ואחרי. הסברנו לילדים מה לעשות כשיש התרעה, איך לזהות איפה המקלט הקרוב אליהם, מה חשוב לקחת איתם. זה נותן להם תחושה של קצת יותר ביטחון לקראת האירוע ובמהלך התפעול שלו. אחרי האירוע אפשר גם לדבר על הזכויות שלהם במקרה והם או רכוש שלהם נפגע. זה יכול להשיב במעט את תחושת היציבות". 

ככל שמצליחים לחזק את תחושת השליטה כך הסיכוי שהנער או הנערה יחוו את הסיטואציה כטראומטית יורד. "מחקרים הראו למשל שנפגעות אונס שלא זזו אלא נכנסו למצב של 'פריז' נוטות לחוות פוסט טראומה קשה יותר. היום אנחנו יודעים שהשיתוק הזה הוא דרך התמודדות לגיטימית לגמרי, ולפעמים אפילו טובה יותר. הרי אי אפשר לדעת מה היה קורה אם הקורבן כן הייתה מנסה לזוז. יחד עם זאת, נפגעות רבות חוות זאת כחוסר אונים ולפעמים מלווה לכך גם אשמה. אני שומעת את זה עכשיו גם מפליטים מאוקראינה שמרגישים אשמה על שנטשו כביכול את המדינה שלהם. במצבים כאלה ננסה למסגר את השיח בצורה אחרת: עשינו מה שיכלנו עד עכשיו, וננסה גם להבין מה עוד אנחנו יכולים לעשות. משנים את הנרטיב לסיפור של התמודדות במקום סיפור של חוסר אונים".

אנוה רצון בשליחות הומניטרית במוזמביק (צילום: Israaid, Lior Sperandeo)
צילום: Israaid, Lior Sperandeo

דרך נוספת לפתח חוסן למול החרדה האקלימית היא ליצור תחושת קהילתיות. חשוב שנערים ונערות ירגישו מחוברים ולא בודדים למול אתגר בינלאומי קיומי. חשוב שיבינו שהם לא לבד. דווקא בישראל הקהילה מתורגלת להתגייסות למצבי חירום. "היכולת שלנו להסתגל למצבים כאלה היא יותר גדולה כי לצערנו אנחנו מדינה שחיה חרדה ולחץ באופן תמידי. הנרטיב של העם שלנו הוא נרטיב של פחד והתגברות. אנחנו אדפטיביים, תגובתיים ואקטיביים. יש לנו שנים של ניסיון של תמיכה באוכלוסיה במצבי חירום דרך פיקוד העורף. בתקופת הקורונה עשיתי מעל 200 ימי מילואים וראיתי את זה קורה בפועל", היא משתפת.

"יחד עם זאת חשוב להבין, קהילה קטנה יכולה לייצר מענים נכונים בזמן חירום הרבה יותר ממה שהרמה הלאומית יכולה לתת. אם נדאג לפתח קהילות עוד לפני שאסון טבע מגיע - נהיה חזקים יותר. קהילות מעניקות שייכות ומשמעות. תחושה שאנחנו לא לבד בעולם. בסוף מי שהכי נפגע באירועי חירום זה אנשים שהם מוחלשים מלכתחילה. אנשים עם צרכים מיוחדים, נשים בהריון, נשים עם ילדים קטנים, אנשים עם מטען טראומתי קודם. קהילות שמכירות את החברים בתוכן ידעו בזמן אמת מי זקוק לסיוע", במילים אחרות, אנוה מסבירה שאת החוסן הקהילתי עלינו לפתח כבר עכשיו, הרבה לפני שהאסונות יצאו מהאינסטגרם ויפגשו אותנו בתל אביב.