חודשים עברו מאז העדכון של חוק הפיקדון, אשר מחיל אותו גם על בקבוקי המשקה הגדולים. מאז, נעלמו מהרחובות כלובי הבקבוקים (שזכו לכינוי מחזוריות) והותירו ציבור מבולבל והמון בקבוקים שמוצאים את עצמם מוטמנים עם שאר האשפה. נהרות של מירמור חוצים את הדרך לגיהנום, שרצופה בכוונות טובות – גם של כל מי שרוצה למיין ולמחזר וגם מצד מי שאמור לספק את המענה הזה בצורה הטובה ביותר.
הכל קרה לאט, אבל מהר ובעיקר בלי שום תכנון מקדים, בלי תכנית מטעם הגורמים הרלוונטיים בשיתוף המשרד להגנת הסביבה ובלי שהציבור קיבל הסבר ברור. אז מה עושים עכשיו עם הבקבוקים? נתחיל מהסוף – את מכלי המשקה ניתן להחזיר היום במכונות איסוף הפרוסות ברשתות המזון, ולקבל עליהם את כספי הפיקדון. את שאר מכלי הפלסטיק שהתרגלתם לזרוק במחזורית יש להשליך לפח הכתום. על פניו פשוט, אלא שבפועל הפתרונות לא מספיק נגישים והבקבוקים מוצאים עצמם בפח. כך זה קרה.
מה אומר חוק הפיקדון ומה השתנה בו?
80% מהשוק נשלט על ידי מספר מצומצם של חברות – קוקה קולה, החברה המרכזית למשקאות, טמפו, יפאורה, מי עדן – עליהם חלה החובה לטפל במאות מיליוני הבקבוקים שהם מוציאים לשוק. 750 מיליון בקבוקים קטנים ו-750 מיליון בקבוקים גדולים, לפי אלעד עמיחי, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי במשרד להגנת הסביבה, ומי שממונה על חוק הפיקדון.
״חוק הפיקדון הוא חוק אחריות יצרן, מי שאמור לטפל בפסולת מסוימת זה מי שמכניס אותה לראש השרשרת – היצרן או היבואן. הם אחראים על פי חוק, להם נקבעים יעדים לאיסוף ותקנים למחזור. הם מוציאים מוצר עם פסולת ואנחנו צורכים אותו, כלומר יש פה קבוצה שמכניסה מוצר או אריזה מסוימת שגורמת למטרד סביבתי והם אחראים לאסוף אותה מהציבור ולמחזר את זה, תפקידנו לאכוף את זה״ מסביר עמיחי.
חוק הפיקדון חוקק בשנת 1999, אז, בלחץ של גורמי אינטרסים שונים, הוגבל אך ורק לבקבוקים הקטנים. ארגון אדם טבע ודין מנסה לקדם כבר שלושים שנה את הרחבתו, יחד עם עוד ארגונים מעורבים נוספים. "בשנת 2010 השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, שינה את חוק הפיקדון במטרה שהוא יחול גם על הבקבוקים הגדולים. בשלב הזה הופעל שוב לחץ מצד היצרנים לא להכניס את הבקבוקים הגדולים והוצב להם אולטימטום שעליהם להוכיח עד 2016 שיש להם אפשרות לאסוף את מרבית הבקבוקים מהציבור ואם לא מצליחים תהיה הרחבה לחוק הפיקדון. מפה לשם, הגענו לכאן והדו''ח הראה שהיצרנים הצליחו להגיע לאיסוף של 35% מהבקבוקים בלבד ולא עמדו ביעד. לכן אחרי תהליך ארוך מידי ומייגע, זה הזמן לעלות שלב", אומר עמיעד לפידות, ראש תחום פסולת וקיימות, בארגון אדם טבע ודין.
על מי האחריות?
עד 1948 כל מכלי השתייה בעולם היו מכלים לשימוש חוזר, באירופה בשנת 2000 היו 25%, ונכון ל-2020 המספר עומד על 15%בלבד – כלומר ניכרת מגמת ירידה ואנשים עוברים לחד פעמי מכל מיני טעמים וסיבות, בראשן נוחות שבאה על חשבון איכות בשטחים הציבוריים.
"כשאנשים מבינים שלזבל יש ערך, הוא לא נמצא במרחב הציבורי ועם השנים נראה פחות ופחות ממנו" אומרת לימור גורליק, רכזת תחום מניעת זיהום פלסטיק ופסולת בעמותת צלול, וצוללת אל עומק הבעיה: "על פי חוק הפיקדון האחריות היא על היצרנים לסמן ולגבות את הפיקדון ולאסוף מהמקומות שבהם הם מכרו, ועל בתי העסק והרשתות ליצור קשר עם קבלני פינוי ולהעביר לתהליך המחזור."
כדי שזה יקרה, מסבירה גורליק, צריך לאפשר לצרכנים תשתית מיון נוחה. "חשוב שנדע, שכל מה שקנינו וארזו לנו, בין אם זה מוצרי הגיינה, שקיות, מוצרי מזון, על פי חוק האריזות – הכל חייב להיות מושלך לפח הכתום, מלבד זכוכיות לפח המתאים ובקבוקים למכונה הייעודית. יצרני האריזות חייבים לעשות את המקסימום כדי למחזר חומר ששווה כסף, הסופרים מחויבים על פי חוק לקבל בקבוקים ולהחזיר פיקדון ועם זאת יש כאן כמה כשלים מהותיים הקשורים לסנכרון."
החוק שעבר לאט לאט, אבל קרה מהר מהר
הדרך אל הרחבת חוק הפיקדון היתה מפתיעה, אחרי שנים של סחבת ועיכובים, הממשלה הנוכחית אישרה את ההרחבה שנכנסה לתוקף בדצמבר 2021. בתקופה שבין חילופי ממשלות ושינויים פוליטיים, לא ציפו שמה שהוחלט בקדנציה של השרה הקודמת להגנת הסביבה גילה גמליאל, יקודם גם על יד השרה הנוכחית תמר זנדברג, תהליכים התעכבו עד לרגע האחרון וגם הרגולטור לא הגדיר ולא הנחה אילו מכונות יש להציב כדי להנגיש לציבור את השינוי. וככה פתאום הואץ התהליך, וב-1.12.21 הוצבו כמה מכונות בודדות בארץ ובמקביל כבר נעלמו כלובי המיחזור מהמרחבים הציבוריים מצפון עד דרום.
את המחזוריות ברחובות החליפו מכונות אוטומטיות המוצבות בסופרים. 'אסופתא', החברה שמספקת את המכונות, היו צעד אחד לפני כולם בהבאת הטכנולוגיה שככל שיעבור הזמן, בתקווה תקל על חיינו. גורליק מספרת שהצוות נסע וסקר באירופה את כל הפתרונות שעובדים ופיתח מכונה שהיא שילוב של מה שעובד שם עם מה שנצרך בישראל ובכלל בתעשיית מיחזור פלסטיק בעולם. מתוך הבנה שבסוף השוק מונע ממוטיבציה כלכלית והשאיפה היא למצוא פתרונות שיסתדרו לטווח הרחוק.
במקביל מתקיימים מאמצים כל הזמן על גרסה משופרת; עדיין יש השקעה במחקר ופיתוח כדי לזרז את התהליך ולקצר את ההמתנה. "יש להם אינטרס להשתפר, כשזה יעבוד טוב ואנשים יחזירו מכלי משקה, נרצה גם לקוות שמעבר לרווח הכלכלי, יש דאגה אמיתית לבעיה הסביבתית ושזה מניע שאפתני לא פחות לשיפור חוויית המשתמש."
מהתחושות בשטח אפשר להסכים על זה שיש רצון טוב ונכונות להפוך את התהליך לידידותי למשתמש, אבל בפועל זה הפך להיות מתיש, כי לא הייתה הערכות מתאימה לקראת השינוי. המעבר היה חד ובלתי מתחשב אל טכנולוגיה מקרטעת, לא הייתה הלימה בין מתי לוקחים כלובים, לבין מתי שמים מכונות ופחים כתומים, כאשר לפי החישוב של המשרד להגנת הסביבה יש צורך בלפחות 3,000 מכונות במרחב כדי להיות במצב טוב ונגיש, אך לפי ההערכות בעוד כשנה וחצי צפויות להיות סביב 2,000 מכונות בלבד בפריסה ארצית.
לרפורמה המסורבלת יש מחיר. בזמן הזה אנחנו מאבדים אנשים טובים שיעשו את המאמץ, כי אין להם כוח או זמן מיותר. "זוהי חותמת גומי לרצון לעשות מקסימום אימפקט במינימום השקעה וזה לא עובד לאף אחד מהצדדים. יש כאן כמה כשלים מהותיים שקשורים לסנכרון" אומרת גורליק, שלתפיסתה הדרך הנכונה לעשות את המהלך הזה היתה צריכה לכלול כמה שלבים:
1. לתמרץ את הסופרמרקטים ונקודות האיסוף להשקיע בתשתית נוחה
2. להנגיש כמה שיותר את המכונות האוטומטיות ולזרז את הקצב בזמן קליטת הבקבוקים.
3. להסדיר את התהליך וליישר קו עם רשתות השיווק
4. לחנך ולעודד את הצרכנים לבצע את הפעולות נכון ויעיל
5. לבצע התאמה למערכת הלוגיסטית וכוח האדם – לא להעלים את הכלובים עד הצבת פחים כתומים בכל הרשויות
יש בעיה? התקשרו למשרד להגנת הסביבה
איך יכול להיות שנעלמו המחזוריות עוד לפני שהוצבה כמות מספקת של מכונות? על פי המשרד להגנת הסביבה, הנתונים הראו שכלובי איסוף הבקבוקים היה פתרון שלא הניב מספיק תוצאות כמותית וסביבתית וסיפק פתרון נוח רק למי שהיה לו איסוף סמוך לבית, לכן עלה צורך במציאת פתרונות מקיפים. עוד מסבירים במשרד כי מהרגע שנכנסה לתקוף הרחבת החוק, ומכל המשקה הפך למשאב בעל ערך, לא היה ניתן להשאיר את מתקני האיסוף מחשש לוונדליזם ופריצות עבור 30 אגורות כלואות.
"היתרון המרכזי שיצא מתחילת תהליך הייעול הזה הוא דווקא העובדה שבמאמצים משותפים רבים מצאו דרך לשדרג את תהליך המחזור ולהפוך אותו אפילו לפחות מזהם" אומר אלעד עמיחי. "בעבר מחזור הבקבוקים עבר מיון של שלושה סוגי פלסטיק שונים – הפקק, המדבקה העוטפת והבקבוק עצמו, כיום מדובר בפלסטיק PET אחד ואיכותי יותר למחזור. בזכות חוק הפיקדון יצא שיש מספיק חומר גלם לשימוש ונוצרה כדאיות כלכלית, על כל הקשיים שלו והאתגרים. אנחנו לא מתכחשים להם, אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה גם באכיפה, גם בהסברה וגם בפיקוח ובקרה כדי שיהיה לאזרחים יותר קל להחזיר, ושתהיה פריסה רחבה של נקודות החזרה. כשכל חנות תקבל את הבקבוקים אז גם לא תהיה צפיפות בנקודות מסוימות"
"אנחנו עובדים באמת קשה מאוד כדי שהחוק יהיה קל ונוח. אנחנו קוראים לציבור – אם יש לכם בעיה התקשרו אלינו, אנחנו מטפלים. כשאנחנו מקבלים פנייה במוקד אנחנו עושים ניתוחים סטטיסטיים, מגיעים באופן נקודתי לחנות הזאת, פונים לבעלי הרשת ומפעילים בקרה ואכיפה." המוקד עליו מדבר עמיחי הוא מוקד משותף של המשרד להגנת הסביבה ושל המועצה הישראלית לצרכנות, אליו ניתן לפנות אם הגעתם להעביר למחזור ולא קיבלת פיקדון או מענה- ולהגיש תלונה דרך הטלפון, במייל או בטופס מקוון.
פתרון ביניים לא אידיאלי
המחזור מורכב מהמון פרמטרים ומחולק לקטגוריות, יש פריטים שלא ניתן למחזר, יש כאלה שאפשר למחזר רק פעם אחת ויש כאלה שאי אפשר למחזר בכלל. כל התהליך מבזבז למדינה מיליוני שקלים מכספי המיסים שלנו כדי לטפל בפסולת שאנחנו בעצמנו מייצרים. זה תהליך מזהם שדורש משאבים ולוגיסטיקה: איסוף, מיון, טיפול בפסולת, שינוע בין יבשות ובסוף כשאפילו כבר לא ניתן למחזר, אין ברירה אלא להטמין.
הפתרון האידאלי לסוגיית הבקבוקים הוא פשוט לצרוך אותם פחות – או לא בכלל, אבל כל עוד נעשה בהם שימוש, רצוי שיהיה פתרון ביניים שמונע מכל כך הרבה פלסטיק להיטמן באדמה. על פי המשרד להגנת הסביבה, מאז שהורחב חוק הפיקדון הוקמו שני מפעלים למיחזור מכלי משקה בארץ, שבין היתר הופכים בקבוקים ישנים לבקבוקים חדשים בטכנולוגיות מתקדמות. העובדה הזו מפחיתה את השינוע למדינות אחרות, שהיה נהוג לפני הקמתם ומפחיתה המעט את העלות הסביבתית של תהליך המחזור עצמו.
אנחנו עדיין בשלב שבו עלינו לדרוש שקיפות, לשאול שאלות, להצביע על הבעיות, לעקוב אחרי התהליכים ולוודא שלא יחסכו עלינו ויקחו אחריות מקצועית. בסופו של דבר, לכל חוליה בשרשרת יש השלכות שניתן להימנע מהן על ידי שינוי הרגלים והפחתה במקור – צמצום הפסולת באמצעות צמצום צריכה ומציאת אלטרנטיבות.
בסוף השאיפה צריכה להיות להגיע למצב שאנחנו לא עושים מחזור, אלא שימוש חוזר. זה תהליך וזה לוקח זמן וגם דורש תכנון נכון, ואין דבר שנחוץ להצלחה יותר משיתוף הפעולה של כל הגורמים – היצרנים, הרשתות והצרכנים. זוהי אחריות משותפת על פתרון לבעיה משותפת. באופן אידיאלי – כולם עושים מאמץ כדי להקל על כולם, בפועל זה נראה קצת אחרת כשמנסים לגלגל את האחריות מאחד לשני. אך אם כל אחד יעשה את שלו, תוך חשיבה על המעגל כולו, נוכל לקיים כאן יחד רמת חיים מבלי לוותר על איכות חיים.