לפני ארבע שנים, כשהמתופף סול דרייר היה בן 90, הוא החליט להקים להקה. "אני צעיר ברוח, ויש לי כוח להמשיך כמה שאפשר. אמנם יש לגוף את הקצב שלו, אבל אני מלא באנרגיה, ואמשיך כמה שאפשר", הוא אומר. לא מפתיע שבעיניו זה בכלל לא מאוחר מדי – אחרי הכל, המוזיקה היא זו שהצילה את חייו גם לפני 70 שנה.
דרייר נולד בקרקוב ב-1925, ומילדותו למד לנגן בקלרינט, אך תוך זמן קצר נאלץ להיפרד מכלי הנגינה האהוב שלו, כשמשפחתו נקלעה לקשיים כלכליים ומכרה אותו. את דרייר חובב המוזיקה זה לא עצר: "אחרי שמכרנו את הקלרינט כדי לקנות אוכל, הייתי משתמש בכלי מטבח כדי לתופף", הוא מספר.
כשמלאו לו 16, הייתה השנה 1941, ומלחמת העולם השנייה בעיצומה. המשפחה התגוררה בגבולות הגטו בקרקוב, ודרייר הפך לראשון להישלח מהגטו למחנה הריכוז פלאשוב, שהוקם על גבי בית הקברות היהודי בקצה העיר כדי לייצר בו מדים לחיילי הצבא הגרמני.
"בלילות, לפני שהיינו הולכים לישון, אחד מהבחורים היה מפזם שירים יהודיים ביידיש", נזכר דרייר, שהרגיש כל הזמן שמשהו חסר לו, עד שיום אחד התגלגלו לידיו שתי כפיות. "נזכרתי שאני יודע להפיק מהן מוזיקה", הוא מספר, "התחלתי להקיש בהן אחת על השנייה, ליצור מקצבים וצלילים שונים, וכך התחלנו לשיר בליווי הכפיות, ועשינו מוזיקה שהצליחה לשמור על הרוח שלנו".
כמה חודשים מאוחר יותר נשלח סול למחנה המפורסם של אוסקר שינדלר יחד עם אלף איש נוספים. "הייתי אחד מהאנשים ברשימת שינדלר, אבל לא עבדתי במפעל שלו, אלא במחנה בפיקוח האוקראינים וחיילי אס.אס, כך שנגינה על כפיות לא ממש התאפשרה, אבל מדי פעם תופפתי קצת בחשאי", הוא מספר.
"לילה אחד העמיסו אלפיים איש מהמחנה על קרונות מסע של בהמות. "היה חום נוראי, ולא והיה לנו אוויר, ושינדלר נלחם עד לרגע האחרון שיפתחו את החלונות ויתיזו עלינו מים", הוא מספר. בסוף הנסיעה הארוכה, הרכבת עצרה באושוויץ. "הפשיטו אותנו לגמרי ולקחו לנו את הכל, גם את הכפיות שלי", הוא מספר. למזלו, הם לא נשארו באושוויץ, אלא עברו למחנה אחר, "אבל כבר לא הייתה לי מוזיקה עד סוף המלחמה, בשביעי לאפריל 1944. חיילים יהודים אמריקאים הצילו אותנו, והבהילו אותי פצוע ומדמם לבית חולים".
"להקים להקה בגילי נשמע מטורף"
איש מבני משפחתו של דרייר לא שרד. רק שנים אחר כך הוא גילה שאימו ואחותו נשלחו למחנה מיידנק, ואביו ואחיו נשלחו למחנה בלז'ץ. "מבית החולים אספו אותנו, כל מי שהיו בגילי או קצת פחות, ונסענו לגור בבתים של הבונד באיטליה", מספר דרייר, שהתחיל לעבוד שם בשגרירות, וסידר ליהודים אשרות עלייה לישראל. "יום אחד הביאו לחצר שבין הבתים שלנו פסנתר ותופים", הוא נזכר, "אחד מהבחורים התנדב לנגן בפסנתר, ואני, שכבר הייתי מומחה לכלי הקשה, התנדבתי לתופף". ככה ניגנו יחד מוזיקה כדי שהחברים יוכלו לרקוד. בהתחלה לא היה לאף אחד מצב רוח, אבל אחרי כמה שירים הצלחנו שוב לרומם את רוחם של האנשים עם המוזיקה והתיפוף".
לאחר כמה שנים דודתו של דרייר מארה"ב איתרה אותו, ושלחה לו מכתב עם כרטיס טיסה. הוא נחת ברוקלין, עם 20 דולר בכיס, והחל לעבוד. שם גם פגש את אישתו, ניצולת שואה בעצמה, והשניים נישאו והולידו ארבעה ילדים. מאז, במשך עשרות שנים הוא שקע בחיי המשפחה והעבודה, והותיר את התיפוף והמוזיקה הרחק מאחוריו. "לא סתם לא דיברנו על מה שהיה כל כך הרבה שנים. לחזור להתעסק בשואה לא היה פשוט לאף אחד", הוא אומר.
אבל אז, לפני ארבע שנים, כשהיה בן 89, נתקל דרייר במקרה במודעת אבל של ניצולת שואה שהייתה מנגנת בפסנתר, שנפטרה בגיל 110. "זה כל כך נגע בי, שבלי לחשוב הלכתי לחנות כלי נגינה וקניתי מערכת תופים חדשה באלף דולר", הוא מספר. תוך זמן קצר, הוא החליט שהוא רוצה להקים להקה של ניצולי שואה – אם המוזיקה שמרה עליו, הוא החליט, אז הוא רוצה להנציח את זיכרון השואה באמצעותה.
תחילה אישתו התנגדה לרעיון. "היא חשבה שהשתגעתי, להקים להקה בגילי נשמע לה מטורף", הוא מספר, "היא לא הבינה למה אחרי כל כך הרבה זמן זה פתאום חשוב לי. לחזור להתעסק בשואה לא היה פשוט עבורה". אבל דרייר התעקש. הוא התחיל לחפש נגנים, ולבסוף מצא נגן אקורדיון ניצול שואה, ועוד חמישה נגנים שהם דור שני לניצולים. "ביחד הרכבנו את הלהקה The Holocaust Survivor Band והתחלנו להופיע בכל מקום שמזמינים אותנו בעולם, גם באושוויץ ובגטו ורשה. בכל פעם שאנחנו מוזמנים לנגן זה מרגש אותי. כשאשתי ראתה את המופע שלי בלאס וגאס, היא בכתה ואמרה לי שעכשיו היא מבינה, ושאני חייב להמשיך".
בשבוע שעבר הגיע דרייר גם לישראל, הפעם לבדו, להופעה מסוג קצת אחר, במרכז לאמנויות "יד חריף" במועצה אזורית מטה יהודה. במסגרת ההופעה הייחודית ניגן דרייר בן ה-93 ביחד עם עוד עשרים ילדים שמנגנים מהחוג למוזיקה מול מאה מחבריהם.
את המופע הייחודי יזם מורה לתופים בשם דיויד פינסטר, שלפני עשרים שנה יצר קשר עם דרייר במסגרת מחקר שערך על מוזיקאים בשואה. הסיפור של דרייר נגע בו במיוחד, וכששמע על הלהקה החדשה שלו, הוא ידע שהוא חייב להביא אותה להופיע בפני הילדים. "הבן שלי עלה לישראל, וביקרתי בישראל הרבה פעמים, אבל אף פעם עוד לא ניגנתי פה קודם", אומר דרייר, "הייתי בגיל שלהם כשלמדתי לנגן בקלרינט, וזה כל כך חשוב לי שהם ינגנו, וישמחו, וירוממו את הרוח שלהם ושל כל מי שיוכל לשמוע אותם. לנגן בוורשה היה מרגש, אבל לנגן בישראל עם הילדים ולספר להם את הסיפור שלי היה מרגש יותר. זה משהו שלא דמיינתי אף פעם שאעשה".
"אנחנו זוכרים את מה שהיה לפני 70 שנה דרך ההופעות והמוסיקה", אומר דרייר, "זה חשוב שלא ישכחו את זה. אני לא בטוח שזה יוכל להישאר עוד דור או שניים, אבל חייבים לעשות את המקסימום, ואני מרגיש שליחות. המוסיקה מחברת בין אנשים בכל גיל ובכל מקום. אפשר לזכור איתה, לשמוח איתה, אפילו דרך דברים קשים מאוד כמו השואה".