במחלקה הכירורגית בבית החולים סורוקה, שוכב דור אלמוג (22), לוחם המילואים היחיד ששרד את האירוע הקשה ביותר שקרה ברצועת עזה מתחילת הלחימה: אסון קריסת המבנים בו נהרגו 21 חיילי צה"ל. בריאיון מיוחד לגיא פינס, הוא שיתף בסיפור המדהים שכלל גבורה, אובדן, עצב גדול והרבה אמונה ברוח האדם.
הסיפור התחיל בליל 6 באוקטובר, כשדור המשוחרר הטרי קיבל הזמנה מחברו הטוב עמית מגנזי למסיבה מיוחדת שנקראת "נובה". "עמית היה החבר הכי טוב שלי, הוא אמר לי שהוא סידר לנו כרטיסים חינם. הייתי באמצע הלימודים והיה לי מבחן, אמרתי לו שאני לא יכול וזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו".
דור שתכנן ללמוד קצת ולהצטרף אל חברו בהמשך המסיבה, נרדם בבית ומתעורר בשעה 6 וחצי בבוקר לצלילי אזעקות, אל הרגע בו הכל התהפך במדינת ישראל.
מתי אתה מקבל את החדשות הקשות?
"ממש יומיים אחרי גילינו שעמית נעדר ואבא שלי התקשר ואמר לי שהוא מת".
איך הגבת?
"ריסקתי את היד שלי מהעצבים".
כמה זמן הייתם חברים?
"מגיל אפס. גדלנו יחד, עשינו הכל ביחד. הוא היה אדם עם האנרגיה הכי גבוהה שיש, תמיד שמח ומאושר, כולם אהבו להיות איתו. בנאדם מדהים, אהבתי אותו".
אחרי השבעה על עמית, דור והחברים החליטו להנציח אותו על גופם. הם העתיקו את הקעקוע שהיה על גופו של עמית, שמש ענקית שבתוכה סמל האום, המנטרה של הדת ההינדית. "הוא רצה לטוס להודו והוא לא הספיק, אנחנו נעשה את זה בשבילו", קבע דור לזכר חברו.
למרות שניצל בדיעבד מהאסון הכבד בפסטיבל "נובה", דור שרק ארבעה חודשים לפני השתחרר מצה"ל ועוד לא הספיק לקבל שיבוץ מילואים נלחם כדי לקבל צו 8. שלושה חודשים הוא נלחם בעומק הרצועה וביום ה-109 נשלח עם הגדוד שלו לפעולה עם כוח הנדסה באזור אל מעזי. המטרה הייתה השמדת מבנים ואחריה הגדוד של דור היה אמור להשתחרר, אלא שאז הכל השתבש. "10 דקות לפני עשינו פק"ל קפה, תמונה מחלקתית. באתי לחבר שלי ואמרתי לו: 'אתה בא אליי אחר כך?' ואיך שאמרתי לו את זה היה פיצוץ", הוא נזכר ברגע האימה.
דור שהה בקומה העליונה של אחד המבנים ונפצע קשה מאוד: "הרגשתי שירדתי במעלית שתי קומות למטה. התקרה וכל המבנה התרסק עליי, חוויתי את ההדף עליי ועצמתי עיניים. אני זוכר שחייכתי כאילו הגעתי למקום טוב, ממש הרגשתי את עמית איתי, היה חום אדיר והרגשתי את החום גוף שלו, אותו. היה לי ממש כיף לחשוב עליו, אמרתי: 'אני מגיע להיות במקום טוב איתו'. התפוצצתי, הרגשתי שאני הולך למות וחייכתי, זה דפוק".
המחשבות מפחידות פתאום, לחשוב על המוות.
"לא יודע, זה לא מפחיד. אני מקבל את המוות, לא מפחד ממנו בכלל. הוא לא מקבל אותי".
כל הלוחמים שהיו במבנה של דור נהרגו ורק הוא שרד. הוא החליט שהוא יוצא מהמבנה הזה בחיים. "כשחזרתי להכרה, הבנתי שאני חייב לשרוד. אני לא אדם מאמין ואני ממש מאמין שעמית הציל אותי. פתחתי עיניים ואמרתי שאם אני לא יוצא אני נחנק מהפיח ומת מזה. הייתי לכוד, אז ניסיתי לשמוע צעקות, רעשים, אולי מישהו לכוד אבל היה פשוט שקט", שחזר.
כאב לך או שלא מרגישים באותו רגע?
"לא כאב, רק פחדתי להיחנק כי הייתי קרוב לזה".
אתה מנסה לעשות בקרת נזקים, לראות מה מתפקד ומה לא?
"לא רציתי להסתכל על הגפיים שלי, פחדתי שאני אאבד יד או רגל. ניסיתי להזיז וכשראיתי שאני יכול להזיז, התחלתי לזחול. ראיתי אשכרה את האור בקצה המנהרה והתחלתי לזחול לשם".
איך ההרגשה כשאתה מבין שאתה בדרך החוצה?
"וואו, פסיכי. כשראיתי פתח יציאה חשבתי 'איזה מזל'. אחרת הייתי נחנק שם ונראה לי שלמות מחנק זה נוראי".
במשך חמישה ימים היה דור מורדם ומונשם, על מנת שיוכל לשרוד את ההלם הראשוני והכאבים לגוף. באותם ימים מדינה שלמה התאבלה על האסון ורק יומיים אחרי שהוא התעורר, הגיעו המפקדים לספר לו מה עלה בגורל חבריו שהיו איתו במבנה. "הכאפה הייתה כשגיליתי שכל המחלקה שלי הלכה. עד שגיליתי עוד קראתי להם", שיתף.
איך זה מרגיש שאתה ניצלת?
"לא יודע. עוד קשה לי לקבל את זה שהייתי בן מוות. כנראה שאני בחור בן מזל ומחכים לי פה דברים גדולים".
אתה חי בשלום עם הטייטל של גיבור?
"עוד לא. אני אהיה גיבור כשאני אקום על הרגליים וזה יעבור לי. אני רוצה לשבור שיאים ולהיות המשתקם המהיר ביותר פה".
במה התקרית שינתה אותך כבנאדם?
"להעריך את הדברים הכי קטנים בעולם חד משמעית. את האוויר בחוץ, את הגפיים שלי, ההורים, החברים והמשפחה. מעריך את החיים".