השנים האחרונות עשו טוב לתרבות בתי הקפה של עמק חפר. עגלות קפה חביבות התפזרו במבחר שדות פנויים ברחבי העמק, והשמועה עליהן פרשה כנפיים בקרב תושבי האזור, וגם אצל מטיילים שמחפשים הפוגה של קפה ומאפה על רקע חסות מוריקות או מוזלי לפתוח איתו את הבוקר.
בגזרת המסעדות הרציניות זה לא המצב, ולכן אלמגרו בגבעת חיים איחוד היא כה יוצאת דופן. מצד אחד, ביסטרו משפחתי קליל שאפשר להגיע אליו לארוחת צהריים שכל אחד יכול למצוא בה את עצמו. מצד שני בית קפה מושקע מאוד עם ארוחות בוקר מהטובות והמקוריות ביותר שאפשר למצוא באזור, ומאפים מגוונים שבאמת קשה לבחור מהם. וכל זה בליווי הפלוסים של מקום מסודר - כי עם כל החן שבדבר, ביקור בעגלת קפה בעיצומו של החורף או הקיץ הישראלי זאת לא חגיגה, שלא לדבר על שירותים או אפילו רק כיור, שלא תמיד קל לאתר במקומות הללו.
אלמגרו פועלת כבר כמעט שלוש שנים מתחת לרדאר - תחילה במבנה קטנטן במתכונת שכונתית מצומצמת, שמוכרת רק לחברי הקיבוץ, ובהמשך במיקום הנוכחי במתחם לב הפרדס, מיקום לא מאוד רומנטי אך פרקטי למדי. מצד אחד היא שוכנת לצד טמבורייה וסניף קופת חולים (למרבה השמחה יש חניה בשפע), מצד שני - כשמתמקמים סביב שולחן רואים בעיקר את העצים שמסביב, והאווירה המשפחתית האינטימית מעוררת תחושה כפרית אמיתית.
שיעור בעקביות
אנחנו הגענו לאלמגרו באחד מימי השישי האחרונים בשעות הצהריים המוקדמות, ומצאנו מקום עמוס: בשולחן אחד התלבטו חברות כמה סלטים יספיקו להן לצד הפסטות, באחר סיימו חבר'ה צעירים שכנראה חזרו לסופ"ש מהצבא ארוחת בוקר גדולה, והיו גם דייטים של שישי בבוקר, כשהילדים בגן, ושולחנות משפחתיים. בין כולם הסתובבו הבעלים זואי וניקו וורבוף, כדי לוודא שהכל בסדר.
ניקו וורבוף עלה לארץ מבואנוס איירס, והמסעדה נקראת על שם שכונת אלמגרו שבעיר. את מרבית הקריירה שלו הוא העביר במסעדות בתל אביב, האחרונה שבהן היא קפה איטליה העמוסה תמידית, שהיא בית ספר מצוין להתנהלות בשעות עומס וגם לעקביות, תכונה שכל כך חסרה בהרבה מסעדות. כשזואי וניקו החליטו להשתקע בקיבוץ שבו זואי גדלה, הם גם החליטו לפתוח בו מקום בדמותם. מאז הם מתפעלים אותו בקדחתנות ומתאקלמים לשינויים תוך כדי תנועה.
מעבר לעובדה שנעים לשבת באלמגרו, גם בשיא ההמולה של יום שישי, צריך להגיד מילה טובה על תפריט הבוקר המגרה והלא בנאלי, שמוגש כאן בכל ימות השבוע (חוץ משבת, אז סגור). התפריט כולל אגף של סמבוסקים, שקשה לבחור רק אחד מהם, בורקס במילוי גבינה, שינקן, ביצה קשה ומוצרלה שלצערנו אזל עד שהגענו וברוסקטה עם גבינת שמנת, קממבר ואגסים. יש גם שקשוקה וארוחת בוקר קלאסית של מקושקשת עם פרמזן וממרחים, אבל גם הם מוגשים עם טאץ' ארגנטינאי ייחודי בדמות צ'ימצ'ורי שמוכן במקום או נקניקיות צ'וריסו, שמפיגות את השממה.
תפריט הצהריים לכאורה שגרתי יותר עם מנות כמו שניצל, המבורגר, פסטה וסלט, אבל כשנכנסים לעומקו שום מנה היא לא באמת סתמית או נועדה רק לצאת ידי חובה: הקצ'יו אה פפה כוללת לינגוויני חיטה מלאה וגבינת גלי מהמחלבה הקטנה (מחלבת בוטיק שנמצאת גם היא בגבעת חיים איחוד וכדאי לחובבי הגבינות להכיר אותה); שניצל העוף מוגש עם רוטב עגבניות, שינקן ומוצרלה לצד צ'יפס; ויש גם כריך BLT וקינוח דלעת צלויה בחמאה חומה בטאבון עם גלידת פקאן ומייפל.
ככה מרגיש מטבח שיודע מה הוא עושה
רצינו לנסות הרבה יותר מנות ממה שהזמנו, שזה תמיד סימן טוב. לבסוף הזמנו שני סמבוסקים - אחד עם ארטישוק, עגבניות שרי צלויות, מוצרלה ואורגנו ואחד תוניסאי עם מוצרלה, טונה, ביצה קשה, תפוחי אדמה, צ'ימיצ'ורי ובצל סגול. שניהם הגיעו לשולחן עם סלט - האחד של ירקות חתוכים גס והשני של כרוב בשני צבעים עם פיצוחים. הסמבוסקים הם ממנות הדגל של המקום, ולא שלהכין סמבוסק, שזה בסופו של דבר כיס בצק מהביל, זאת משימה כה מסובכת, אבל כל כך התרגלנו לתפריטי בית קפה גנריים של בוקר עם חביתה, בומציות אבוקדו משקית, סלט ירקות עייף, מיץ סחוט וקפה, שסמבוסק טרי נראה פתאום כמו מאכל מקורי במיוחד.
קיבלנו לשולחן גם מנה ראשונה של זוקיני צלויים בטאבון על לאבנה עם מיץ עגבניות שרי ושמן צ'ימיצ'ורי וצלחת חריף שהכינו במקום עם קצת גבינת מוצרלה פרוסה, עגבניות ולחם קלוי. למרות שאין הרבה מורכבות במנה של זוקיני בטאבון - היא עדיין הייתה נהדרת, והוכיחה שבמטבח שיודע מה הוא עושה לא חייבים זיקוקים או פחמימות מהטאבון בשביל להרשים. הזוקיני היה בשרני וצלוי היטב, הממרח שעליו הונח הוסיף את הקרמיות והשומניות הנדרשת, כמו גם חמיצות נהדרת, וזאת הייתה מנת פתיחה פשוטה וטובה. על לחם קלוי, חריף, עגבניות ומוצרלה אין הרבה מה להגיד ובטח שלא להלין - מכבדים כאן חומרי גלם, הלחם היה מצוין - וכשהונחו לפנינו מנות הסמבוסק העצומות היה קשה לחשוב איך מסיימים את כל מה שמתרחש על השולחן.
הנדיבות היא אחת התכונות הבולטות ביותר באלמגרו. הסמבוסק מתומחר בכ-50 שקלים, לא מעט לארוחת בוקר, אבל מדובר במנות גדולות ועמוסות במיוחד. אין ספק שלארוחת בוקר זוגית, ותכלס גם לצהריים, יספיק סמבוסק אחד וסלט או כריך, ואתם מעבר לשבעים. הבצק של הסמבוסקים היה טוב והצליח לשמור על המלית מבלי להתפקע, כמו שמצפים מכיס מיטבי. המילוי בסמבוסק הארטישוק היה מעט אנמי יותר מזה של חברו התוניסאי, ובכל זאת - אין שום דבר רע בשילוב של מוצרלה לארטישוק ועגבניות. כמות המילוי הייתה מעבר למכובדת, וכששילבנו את הסמבוסק עם הממרח ממנת הזוקיני החוויה כבר הייתה נהדרת. הסמבוסק הטוב יותר היה התוניסאי, במילוי קלאסי של תפוחי אדמה, טונה וביצים, שהוגש לצד מטבל פלפלים מותססים פיקנטי. ארוחת בוקר שהיינו שמחים לחזור אליה שוב.
סיימנו בקינוח לימון, מרווה ובזיליקום שהיה אימתני בגודלו (כבר אמרנו, נדיבים כאן מאוד): סמיפרדו לימון ובזיליקום על עוגיית בצק פריך, עם שכבת טוויל קרמל ומרנג. הקינוח הזה הצליח להיות מרענן, מדויק ולא מתוק מדי, כך שהיה קשה מאוד להפסיק לאכול אותו, גם אחרי שבראש כבר החלטנו שדי. השילוב בין הבזיליקום ללימון עבד נהדר בזכות מינונים מצוינים, כך שהבזיליקום לא העיק והלימון עדיין היה הכוכב, והמרקם של הסמיפרדו נע, כנדרש, בין גלידה לקרם והיה מעולה וממכר. עד כדי כך שלא היה הכרח באלמנטים כמו הטוויל או עוגיית הבצק הפריך.
מיומנות ללא רשמיות
לפני עידן הקורונה פעלה אלמגרו גם בשעות הערב, ולצערנו חדלה מכך מפאת מחסור בכוח אדם. אין ספק שאם המקום היה פעיל גם בערבים הוא היה מהווה תוספת נהדרת למבחר הלא גדול בכלל של האזור, כמקום בילוי מלא חיים בתמחור הוגן עם אוכל מצוין ולא מסובך. בינתיים אלמגרו היא אחת הנקודות המעולות לארוחת בוקר (גם של קפה ומאפה אם אתם לא בקטע של סמבוסק או בורקס גדול) או צהריים ללא רשמיות מיותרת, אבל עם מיומנות של שף ובעלים שיודעים איך מסעדה צריכה לעבוד.
אחרי שהזמנו חשבון הציע אחד המלצרים לארוז לנו את מה שנשאר מהמנות. היו על השולחן פחות מרבע סמבוסק ופרוסת לחם עם מעט מוצרלה, לא משהו שבאמת אפשר לעבוד איתו לאחר מכן. ועדיין, ההצעה הזאת מסמלת את רוח המקום; בעוד שברוב המסעדות ממהרים לפנות את האוכל ולהמשיך ללקוח הבא, באלמגרו מפגינים נדיבות, אדיבות והתחשבות שמכבדות גם את הסועד וגם את האוכל המוגש במקום.
אלמגרו. מתחם לב הפרדס, גבעת חיים איחוד. שעות פתיחה: א'-ה' 8:00-17:00, שישי 8:00-15:00, שבת סגור. לא כשר