מה הופך בר או מסעדה למקום "של בנות"? הקריטריונים לא קשיחים, אבל יכולים להיות מאוד ספציפיים. למשל מנות קטנות אבל כאלה שאפשר לחלק לארבע; תפריט שיודע לגבור על כל אתגרי התזונה השונים (ללא סוכר, ללא פחמימות, ללא מצליבים, ללא פטרוזיליה, ללא מן החי); חלל מאוורר שיהיה גם אינטימי וגם יאפשר לתצפת על חיים של אחרים; צלחות שמעוררות את השאלה "בא לי גם כאלו?" ולפחות שני סוגים של יין רוזה. שירותים שמצטלמים טוב הם כבר בגדר בונוס, כמו גם קורטוב של נוסטלגיה במוזיקה ובעיצוב. "ווינונה פוראבר", בר היין החדש שנפתח בתל אביב אולי לא תכנן להיות כזה - יכול להיות שהוא חלם בכלל להיות סיגריות ורוקנרול - אבל הוא לגמרי המקום האידיאלי החדש לדייט חברות, בתנאי שהן רק יפתרו את סוגיית החנייה.
שמו של המקום הוא בהשארת הקעקוע שג'וני דפ הקדיש בתחילת שנות ה-90 לארוסתו בת ה-18 דאז, ווינונה ריידר, ששונה ל"ווינו פורבר" (wino forever) אחרי שהשניים נפרדו. כן, הנצח הוא לא לנצח, קעקועים אפשר לשנות, וגם בעיות התמכרות יכולות להפוך לקריצה אופנתית שובבה. אם אתם לא מכירים את הסיפור, זה בסדר גמור. גם אמבר הרד לא הכירה אותו, וכששאלה את דפ על הקעקוע הוא עזב את צנצנת הקוק וקם כדי לסטור לה, כך לפחות סיפרה בבית המשפט. אבל למרות האסוציאציה הבעייתית, כשנכנסים לבר היין ווינונה, לא חושבים על דפ, בטח שלא על הגרסה הנוכחית מוכת הסמים והשיגעון. אם כבר, זו רוחה של נערת החן של הניינטיז ששורה על המקום: בפלייליסט שקורץ לתקופה, בעיצוב הרך והמינימליסטי, באווירה הכללית שכולה חמידות וכוונות טובות, ולפעמים אפילו גם במנות - כיפיות גם אם לא מושלמות, כאלה שנטרפות מהר וכאלה שקצת פחות. כל מה שצריך לערב נעים ושיחה טובה.
את "ווינונה" מוביל השף אביתר מלכה, זוכה "משחקי השף" ובוגר של כמה מהמוסדות הקולינריים של אייל שני. הוא נוכח במקום, עומד לבדו מאחורי הבר, מתקין את המנות ועוצר מדי פעם רק להגיד תודה לסועדים שמזהים אותו וקרבים כדי לפרגן. מלכה לא מתרפק על המחמאות, הוא מקצר בדברים וממשיך לצלחת בריכוז את המנה הבאה. בעמדה הזאת הוא אמנם חשוף לעיניים כולם, לא בדיוק מסתגף במטבח, אבל ניכר שהריאליטי מבחינתו שייך לנחלת העבר.
את הבר הוא פתח עם שותפיו העסקיים במקום בו פעלה במשך שנים "טפאלה", מעין בר-חמארה שהיה נסתר יחסית מעינם של העוברים והשבים. ווינונה לעומתו מושכת מבטים, מסבה את תשומת לבם של העוברים והשבים שבכלל יש פה מקום עם כיסאות, שולחנות ותפריט. בצידה האחר של הצומת ניצב בית הקפה הוותיק הסטריטס, וממש ממול בר היין. אם נחזור לחלוקה המגדרית, יש תסיסה גברית ברובה בתור לפלאפל של "הקוסם", היאנג שמשלים את היין בשלמה המלך פינת קינג ג'ורג'. כמובן שגם פה וגם שם קיימת נוכחות של שני המינים, ההפרדה היא יותר אנרגטית מטהורה, כשהאחד לא שלם בלי השני.
כיבוש הנדל"ן המרכזי, ליד דיזינגוף סנטר, בלי רמז לדחפור ברקע, לא רק מבטיח (עד כמה שאפשר) את עתידה של ווינונה, הוא מסמן את התבגרותה של העיר. לא עוד ברזי בירה לבני העשרים פלוס, אלא תפריט יינות מגוון לבני ה-30 וה-40, ומנות דגה ופאקוס לאימהות שאחרי חודשים ארוכים סוף סוף הצליחו לקבוע להן ערב. תפריט היינות אגב מקבל פה טוויסט, הודות לתיאורים מהסוג האייל-שני-פיוטי שבדרך נס מצליחים לתת איזו אוריינטציה, למשל: "פרי הדר פוגש פרחים ומים מהסלע", איכשהו נראה לנו שהבנו למה הכוונה. בכל מקרה, גם אם תלכו לאיבוד המלצרים יעזרו לכם להשתדך לכוס היין המתאימה, גם אם צריך לעבור דרך שלוש-ארבע טעימות. זו חזרה לנאיביות של הניינטיז, לא לאירוניה שגם אפיינה את התקופה.
מה אכלנו?
את הערב התחלנו על הבר, פונים לעברו של מלכה והמטבח ועם הגב לכל ההתרחשות שבחוץ. לכן כשהתפנה שולחן מיהרנו לעזוב את המזגן הדולף ולעבור לאיפה שכיף. התפריט בווינונה משתנה על פי זמינות וטריות חומרי הגלם, הסביר לנו המלצר: אם מלכה לא מוצא דג טוב, לא יהיה דג. איכשהו, למרות ההסברים יצא שדווקא לסיפתח הזמנו מנה עם אנשובי מקופסא (אורטיז) על סלט לוביה ועגבניות שרי (46 שקלים). האם גמרנו מהצלחת? גמרנו. האם היה טעים? בהחלט. זו מנה חמודה, קיצית וממכרת בחמצמצות שלה. אז מה הבעיה? שאנשובי מקופסא זה לא בדיוק תאווה לעיניים והוא משנמך את המנה למשהו שהוא יותר בגדר נשנוש ליד הבירה, ולא מנה שעומדת בפני עצמה.
הכרישה הצלויה (39 שקלים) הייתה כבר עליית מדרגה: שני גבעולי כרישה מעוטרים לאבנה מפוררת, חומץ שרי, שקדים קלויים על הכיפאק וחמוציות. בצד קרם פלפלים פיקנטי טעים מאוד, וכשמצליחים להרכיב ביס עם כל המרכיבים זאת בכלל חגיגה. זו מנה מקורית וקטנה למדי, לצורך העניין - את מבחן דייט ארבע החברות היא לא תעבור - אבל זוג בהחלט ייהנה ממנה.
אמנם הברוסקטה ברזואלה ומלון (42 שקלים) הגיעה מפורקת, שזה די מעצבן, כי מי רוצה לעבוד על הכריך שלו? אבל הודות ליתר המרכיבים, העבודה השתלמה. הנקניק היבש נעטף בעסיס של מלון טרי ומתוק (איך הצלחתם למצוא אחד כזה?!) שקיבל זץ של בזיליקום, ומעל לכל נחו גילוחי פרמזן מקושטים בצ'ילי שהפכו יחד לביס פצצה. החוליה החלשה בברוסקטה הייתה הברוסטקה, כלומר הלחם עצמו - קטן וקשה וקצת מבאס.
מהברוסקטה האיטלקית עברו לממליגה הרומנית (52 שקלים), עם יציאות מקסיקניות. לקח לנו קצת זמן להסתגל לנוכחות של תירס חרוך שמקשט דייסת תירס רכה, אבל מרגע שהצימוד הופנם דחפנו אחד אחרי השנייה את הכפות הגדולות לצלחת, מעלים על הדרך חלפיניו, קרם פרש ובצלים חרוכים. מנה צמחונית, מתוקה על גבול הקינוח, שנטרפה בסגנון קרניבורי.
את הערב סגרנו עם אניולוטי דלעות שרופות (67 שקלים), שנתנו פייט אפילו לאניולוטי תפוח אדמה המפורסם מבר51. מילוי הדלעות היה מעודן, נימוח ועשיר; חמאת המרווה הייתה מענגת ושברי עוגיות האמרטי היו לא פחות מיציאה. על המחיר ועל טיב הבצק לעומת זאת, כבר אפשר להתווכח. יפתח בחור של אל-דנטה ולכן מאוד אהב את העובי והקשיחות. ויטה לעומתו מעדיפה את הבצק שלה רך כמו לתינוקות, במיוחד בפסטה ממולאת שהיא הרי סוג של כיסון. שוב, יין ויאנג. לגבי המחיר? כנראה גבוה מדי ביחס לתמורה.
בזירת הקינוחים הייתה תחושה שלמלכה נגמר הכוח. הזמנו טארט שזיפים (42 שקלים), שהזכיר יותר מכל חיתוכיות ריבה. ביתי, נחמד בסך הכל, אבל קצת חסר מעוף. לווינונה שלנו תכננו סוף קצת יותר מרשים מזה.
נו, שווה את הבייביסיטר?
ויטה: לא צריך בייביסיטר, הבעלול ישמור על הילדים. האמת, לא צריך גברים בכלל. רק יין, ממליגה על חליפיניו ולרכל עד שהלשון תשרוף. תלונתי היחידה היא שהמנות הקטנות, קטנות מדי. יותר נשנוש מאשר משהו שכדאי לדלג למענו על ארוחה.
בעלול: אין מה להתווכח עם עובדות בשטח. מתוך השולחנות הרבים בחוץ (אולי מעט רבים מדי), כמעט כולם היו בעיצומם של מפגשי חברות, והגברים היחידים שנכחו במקום היו בדאבל דייטים (גם הוא סוג מפגש נשי בהווייתו). נהניתי בהחלט, אבל הרגשתי שוויטה הייתה נהנית יותר אם הייתי חובש פאה ומלרלר איתה על בנים ועל בנות ששתינו שונאות. או אוהבות. נו, אצל בנות זה אותו הדבר.
וויונה פוראבר. שלמה המלך 2, תל אביב