מסעדות רומניות הן מין בסכנת הכחדה. כמה כבר נשארו ברחבי הארץ? שלוש? ארבע? חמש? הן מייצגות תרבות קולינרית שאיבדה מהרלוונטיות שלה וכמיהה לעולם שאיננו עוד. מהגרים וצאצאיהם התגעגעו למציאות המזרח אירופאית וביקשו לשעתק אותה לתוך ישראל. הנכדים כבר לא זוכרים, לא את רומניה ולא את ליטא ולא את אוקראינה. הם ישראלים חדשים. האוכל עצמו גם הוא מתנגד לעצם קיומו מחוץ לגבולות המקוריים שלו. הוא לא קשור למזג האוויר הים תיכוני, לאדמה, למצב הרוח. מוסד המסעדות הרומניות חי על זמן שאול. השעון מתקתק. עוד עשרים-שלושים שנה, זו תהיה אנקדוטה של ארכיונים ונוסטלגיה של זקנים. ועד אז? צריך להוקיר כל חתיכה של עגבנייה חמוצה וכל קוסטיצה.
מסעדת אדי היא מאחרוני המוהיקנים של המסעדות הרומניות. היא מסתתרת בתוך הג'יפה של דרך בגין בתל אביב, מאחורי חזית משרדית, על הרחוב עצמו. זו מסעדונת בגודל של חנות בגדים. הדלת סגורה. איך יודעים שפתוח? אם יש כיסא כתר פלסטיק בחוץ, אז פתוח. אם לא, סגור. ובכל מקרה, אפשר לצלצל בפעמון. אולי יפתחו לכם.
המסעדה קרויה כנראה על שם הבעלים, גבר מבוגר, דובר רומנית, קצת עברית. את השולחן מכסות מפות רקומות ובקצה המסעדה יש ספה כמו בבית של סבתא. בביקור הראשון שלנו, הבעלים, אדי, ישב ליד אחד השולחנות ופיצח גרעינים לבנים, לידו הצטברה תלולית של קליפות. בטלוויזיה, התלויה מהתקרה, שודרו משחק של כדורעף נשים וקליפים של פופ רומני. במדורי האוכל קוראים לזה "אותנטי". מה היה לפני שהמציאו את המילה הזאת? אה, כן. קראו לזה חיים.
אין תפריט אצל אדי. אתה לגמרי תלוי בטוב ליבו (הוא גם המלצר). אם בא לו, הוא יפרט בפניך את מה שיש לאכול. ואם לא בא לו, אז הוא יצמצם במילים. זו מסעדה שלא ממהרת להתמסר אליך אם אתה לא חלק מקהל הלקוחות הקבוע. רוצה לדעת אילו מנות מגישים? קודם כל שיהיה לך פז"ם במקום ואחר כך נדבר. אדי נראה כעוס רוב הזמן. אין לו כוח להסביר פנים לאנשים מבחוץ. צ'ורבה נאצי? לא נכחיש זאת. אבל איזו צ'ורבה (30 שקלים) נהדרת, חמצמצה, ארומטית, עם כדורי בשר בקר ועוף, מהמוצלחות שטעמנו בטריטוריה שאינה ביתית.
כל המנות שמוגשות באדי הן מנות דגל. אין חומוס ואין טחינה ואין קישוטים מיותרים. כל מנה – סמל, אייקון בלתי נשכח. האיקרה (30 שקלים) אוורירית, כמעט מרחפת באוויר; כבד קצוץ (35 שקלים) משחתי, שמנוני, כמו פטה צרפתי; ממליגה (35 שקלים) מוגשת עם גבינה בולגרית מגוררת. זו לא הפולנטה האופנתית שעשויה מגרגרי תירס טריים. זו ממליגה מקמח תירס, דחוסה, מהבילה, מתקתקה, עם שמנת חמוצה בצד.
ועכשיו הגיע הזמן לדבר על קבבים רומניים. הזמנו שלושה (36 שקלים). כן, 13 שקלים לקבב. מי דיבר על משבר בענף המסעדנות, מי? הגיע הזמן להודות באמת: קבב רומני זה לא באמת טעים. זה אחד המאכלים הכי תלויי תרבות שקיימים. איך אפשר לאהוב גלילי בשר צמיגיים, שמנוניים, מזיעי מיץ, נטולי תיבול, עם טעם של סודה לשתייה? גם אם תכסה אותם בתועפות של מוז'דיי (רוטב השום), זה לא יעזור. אתה תישאר עם טעם חזק של שום בפה וחור בלב. אז למה הזמנתי קבב רומני? כי בכל זאת יש עניינים של זיכרון היסטורי ונוסטלגיה. אי אפשר להכחיש זאת. אבל הנוסטלגיה, כמו תמיד, היא שקר גס. יש בה מעט מאוד אמת.
בביקור השני שלנו, אדי התעקש לא להסגיר את התפריט השלם. ראינו אנשים שמזמינים שם דגים שלמים, אבל יכול להיות שמדובר בקבועים של המסעדה שזוכים לכבוד מלכים. היינו צריכים להוציא ממנו בכוח את החמוצים – עגבנייה ומלפפון – שהיו מושלמים. חריפים ועוקצניים. שולחן אחר קיבל גם פלפל כבוש. למה הם ולא אנחנו? אולי אדי לא אוהב את הפרצוף שלנו. ובצדק. יש לנו פרצוף מעצבן. ראו הוזהרתם: אם יש לכם פרצוף מעצבן, אל תבואו לאדי. התפריט שם הוא אירוע מתגלגל. תוצאה של משא ומתן ארוך ומייגע עם המלצר/בעלים הכי אנטיפת וחסר סבלנות שפגשנו. אני לא מתלונן, חלילה, רק מציין עובדה. הקפיטליזם דורש מכולנו להיות מסבירי פנים. מסעדת אדי מורדת במוסכמה הזאת. לא תמצאו כאן מלצריות ששואלות "איך היה לנו, חברים?". תודה לאל.
לקחנו מנה של פלמידה שמוגשת עם חמאה, לחם לבן, בצל ירוק ופלפל חריף (תוספת ים תיכונית מיותרת). לצדה, לקחנו צלחת של מבחר סלטים. לא מוצלחים במיוחד, יש להודות. נכון, האיקרה והכבד הקצוץ היו טובים, אבל גיבץ׳ עם פטריות מקופסה? צ׳אוצ׳סקו היה תולה אנשים על פחות מזה. וסלט של חצילים שנקלו בתנור ולא על אש פתוחה? אוי לנו ואבוי לנו. אלה חטאים שאין עליהם כפרה ומחילה. אבל לא הייתי ממהר לחרוץ גורלות, כי מרק הבשר והשעועית היה אחד מהמרקים הכי טובים שמוגשים כרגע בתל אביב, אם לא בישראל, אם לא בעולם כולו. זה מרק שמתחרה עם פולחן הדושפרה של חנן מרגילן. כן, עד כדי כך. מרק עם פוטנציאל להפוך ללהיט של מקומונים ומדורי אוכל ודירוגי פופולריות. שווה לבוא רק בשבילו. מרק דחוס, השעועית מתפרקת, נתחי בשר הבקר נימוחים, הטעם חמצמץ ועמוק. מאסטרפיס במלוא מובן המילה.
הזמנו גם שני קבבים ששכנעו אותנו סופית שאנחנו לא אוהבים קבבים רומניים. זהו. זה רשמי. הנוסטלגיה כשלה והזיכרון הכזיב אותנו. אני לא בא בטענות לקבב הרומני. אני בא בטענות לעצמי. כשסיימנו את הארוחה, ראינו ששולחן אחד לידינו קיבל צלחת ענקית עם פפנאש, אותן סופגניות רומניות עם שמנת וריבה. בשולחן אחר אכלו רגל קרושה. אנחנו נחזור כדי לאכול את כל מה שפספסנו. נקווה שאדי יהיה נחמד אלינו, למרות שעדיף שלא יהיה נחמד. מקומות כמו מסעדת אדי בנויים גם על מידה של השפלה. תשפיל אותנו, אדי, בבקשה ממך.
אדי. מנחם בגין 9, תל אביב. טלפון: 03-5605492