ישראל היא לא מקום פורמלי. על אחת כמה וכמה בקיץ, אז אנחנו מגיעים גם למקומות הרשמיים ביותר בכפכפי אצבע ומכנסיים קצרים. לרוב זה דבר טוב, או לפחות לא ממש רע. אף אחד לא אוהב לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, זה מתיש. אבל לפעמים אנחנו מחפשים דווקא מקום בילוי קצת יותר מהוקצע, בוגר ומהודק, כזה שלא מחפף בכלום, וכשזה מגיע לזה - מעטות המסעדות בארץ שבאמת מצליחות לענות על הפרמטרים הללו בלי להעיק, או לחלופין לשדר תחושה של משחק בכאילו.
בקטגוריה הזאת, מסעדת אלנה במלון נורמן בתל אביב נמצאת בליגה משל עצמה. באופן כללי ברגע שדורכים במפתן בית המלון ברחוב נחמני מרגישים שאפשר היה לעשות לכל הקומפלקס העתק-הדבק ללב שכונה יוקרתית בלונדון והוא היה משתלב שם ללא קושי. זה לא מקום עם אווירה קלילה ולא יומרנית, והוא בטח ובטח שלא מתאים לכל אחד ולא בכל סיטואציה. אבל כשמחפשים מוסד אסקפיסטי שמרגיש כמו קפיצה לחופשה יוקרתית בחו"ל ולו להפסקת צהריים ארוכה בלבד, מסעדת אלנה היא כנראה אחד המקומות הכי מוצלחים שיש למדינה שלנו להציע.
כשזה בא יד ביד עם אוכל טוב, מדובר בשילוב נדיר פי כמה. יש כידוע לא מעט מלונות יוקרתיים בארץ, אבל איכשהו המסעדות שלהם מצליחות שלא להותיר כל רושם מלבד זה היוקרתי להחריד של החלל שבו הן שוכנות. מתברר שבין המחיר הגבוה של המלון לבין טיב האוכל שמוגש במסעדה שלו לא תמיד יש קשר. די להיזכר במסעדת ל'אפוק מבית קבוצת רובושון, שנפתחה השנה במלון אלקונין בתל אביב ומציעה כמה מהמנות האיקוניות ביותר של השף הזכור (וגם מהיקרות ביותר שאפשר למצוא בארץ). המסעדה פשוט לא מצליחה לשבות את לב הקהל הישראלי, וגרוע מכך, גם קיבלה עם פתיחתה ביקורות איומות מצד מבקרי אוכל.
בואו בצהריים
הגדולה של מסעדת אלנה היא שיש מה לחפש בה גם בגזרת הקולינריה. למעשה, התפריט מיטיב ליישר קו עם האווירה במקום - הוא קלאסי, אלגנטי, מתמקד במנות מוכרות ובביצוע מיטבי שלהן ולא עסוק בניסיון להרשים עם נועזות או שבירת מוסכמות. כאן חותרים לעשות את המוכר והאהוב בצורה הטובה ביותר - אם זה סלט קיסר, פסטה קצ'יו א פפה או המבורגר עם צ'יפס. זה כשלעצמו מצריך לא מעט אומץ, בטח כשמי שאוחזים היום את המושכות במטבח הם שני שפים צעירים שרק רוצים להוכיח לעולם מה הם שווים.
דניאל צור ועומר שדמי תפסו את מקומו של השף ברק אהרוני באלנה לפני כשנתיים. מאז הם עושים כאן עבודה מאומצת במטרה להצליח לבטא את עצמם מבחינה יצירתית, אבל גם לספק את הדרישות של הקהל שמגיע לאלנה ויודע בדיוק מה הוא מחפש. בתקופת הקורונה צור ובת זוגו נועה, שהיא גם הקונדיטורית של המסעדה, מכרו פסטות בעבודת יד שהצליחו להלהיב את קהל הזללנים התל אביבי, וכעת הגיעה המיומנות הזאת גם לאלנה וחלק לא מבוטל של התפריט מוקדש למנות פסטה קלאסיות ופחות קלאסיות, שלא פשוט לבחור ביניהן - מטליוליני דג ים, דרך טורטליני במילוי מלוחייה בחמאת זעתר ועד לינגוויני ראגו תמנון.
אנחנו הגענו לכאן באמצע השבוע לארוחת צהריים, שהרגישה כמו מפלט נדרש מהמציאות בחוץ. רק לאחרונה נפתחה המסעדה מחדש גם לארוחות צהריים, ולטעמנו זאת בהחלט הארוחה שהכי כיף לפקוד כאן. כשהמקום מואר הוא מרהיב ביופיו, הן בחלל הפנימי המרשים והן בגינה החיצונית היפה, ולמרות שמוגשות פה גם ארוחות בוקר מוקפדות, תפריט הצהריים מפתה משום שהוא זהה לזה שמוגש בערב, פחות כמה מנות ספיישל. בנוסף, הדיל של ארוחת הצהריים המחודשת הופך את הביקור למשתלם יחסית. בתוספת של 22 שקלים למחיר המנה העיקרית תקבלו גם סלסילת לחם, מטבל עגבניות מגי ושמן זית מקומי ושלישיית מנות פתיחה משתנות. ביום שבו אנחנו ביקרנו הפתיחים כללו גבינת ג'יבנה צלויה על תרד; סלט ירוק ברוטב הדרים; וחסה ליטל ג'ם צלויה בחמאה חומה עם גבינת המאירי או פתיח של דג כבוש.
המנות העיקריות באלנה אינן זולות - המחיר של רובן עובר את 100 השקלים - אבל שלל הפתיחים שמגיעים בתוספת המחיר המתונה יחסית מאפשרים להתנסות במגוון רחב של אופציות מהמטבח של המסעדה, בגרסאות מוקטנות. באופן כללי, ארוחת הצהריים באלנה לא מזכירה במאום את הנפנוף המוכר של עסקיות במסעדות אחרות בפתיחים משעממים כמו לחם, טחינה וזיתים, שמטרתם שהסועדים ישבעו ויתקדמו הלאה במהירות. הפתיחים של אלנה הם מושקעים, מגוונים ומוקפדים, ומאוד מהנה להתחיל איתם ארוחה. רוצה לומר שמחירה של ארוחה באלנה אומנם גבוה, אבל הוא יותר משתלם ממה שנראה על פניו.
הכי רחוק משעמום
ארבעת הפתיחים - כולל זה הפשוט ביותר של עגבניות מגי בשמן זית ופלפל חריף עם זעתר - היו טובים. חלקם ממש מצוינים. בייחוד גבינת הג'יבנה הצלויה, שהייתה רכה ונהדרת ונחה על תבשיל תרד ומנגולד טעים - מנה מקורית ומקומית מאוד, שמוגשת במתכונת מעט שונה גם בתפריט הערב. מנת החסה הצלויה הייתה מצוינת אף היא, ודווקא הקטנתה לכדי מנת פתיחה של עסקית עבדה לטובתה, בהיותה מנה כבדה ועשירה עם שפע חמאה חומה שעוטפת את החסה אחרי הצלייה. רק הסלט הירוק, שהיה גם הוא רענן ונדיב, לא הצליח להמריא, באשמת ויניגרט הדרי מתוק מדי.
לפני המנות העיקריות הזמנו גם מנה ראשונה של אנשובי ספרדי, שהוגשו עם זרעי עגבניות, צ'ילי ירוק ושמן זית (68 שקלים). זאת מנה פשוטה שאינה מצריכה בישול או שימוש בטכניקה מסובכת, ועדיין היא כל כך טעימה שהיא לא צריכה כלום. רק עוד ועוד מהבייגל שבסלסילת הלחמים, שסופג אליו את כל עסיס העגבניות ומיצי האנשובי שנמהלו בשמן הזית הארומטי. זה גם הזמן להגיד שהמנות במסעדה גדולות ונדיבות, הן באגף הראשונות והן באגף העיקריות. זה אינו מקרה של מסעדת יוקרה עם מנות מיניאטוריות.
לעיקרית ניסינו את אחת המנות שנשמעות הכי משעמם בתפריט - עוף עם ירקות (112 שקלים). יש אנשים שעשו לעצמם חוק שלא להזמין עוף במסעדה, בעיני הרבה ישראלים לאכול עוף בחוץ - ועוד במסעדת שף - זה בזבוז זמן וכסף. אבל בעיניי עוף שעשוי טוב, ממש טוב, הוא אינדיקטור משמעותי לאיכות המטבח. מנת העוף שהוגשה באלנה הייתה הרבה דברים אבל ממש לא משעממת. העוף - חזה וירך, עם העור - הוגש עם סלסת עשבים, ושני הנתחים הוכנו באופן שהוציא מהם את המיטב. העוף היה עסיסי במיוחד, הכי רחוק שאפשר מחזה עוף יבשושי, והעור הגיע לפריכות מצוינת. גם הירקות שהוגשו בצלחת - כרישה, בצל ותפוחי אדמה צלויים מהג'וספר - טופלו היטב והיו כולם עשויים במדויק. המנה הזאת היא דוגמה מצוינת להכנה של קלאסיקה בצורה הטובה והנכונה ביותר. מנת עוף מצוינת שלא טריוויאלי לאתר במסעדות בארץ.
העיקרית השנייה הייתה לינגוויני ראגו תמנון בציר ים עם עשבי תיבול (125 שקלים), שכיכבה באותו היום בתפריט הספיישלים. זאת הייתה וריאציה ים תיכונית על ראגו בשרי, עם תמנון שרוכך ונחתך לחתיכות קטנות והוגש בציר ים טעים ועשיר שהרגיש במהותו מאוד כפרי, אך השימוש בטעמי דגים ופירות ים הוסיף לו הרבה תחכום. הפסטה הייתה אומנם יותר ספגטי מאשר לינגוויני, אבל כל עוד היא מחמיאה לרוטב זה לא באמת משנה. בהמשך נחתה על שולחננו באדיבות המטבח גם פסטה פיצ'י ברוטב קצ'יו א פפה - עם חמאה, פלפל שחור קלוי וגבינת פיקורינו. כבר ממש לא היה לנו מקום לתת לה את הכבוד הראוי, אבל זאת הייתה פסטה בשרנית וטובה, עם העוקצנות הנעימה של הפלפל השחור והקסם הקרמי של הפקורינו הנהדרת שנמהלת בחמאה. פסטה עשירה שמצליחה בכל זאת לשמור על עידון.
בחזרה אל התופת
סיימנו עם אספרסו בכוס פורצלן דקיקה, שילמנו חשבון, נפרדנו מהמלצרים הלבושים במדים מסוגננים, ובדרכנו החוצה חלפנו על פני בר הספרייה של המלון, שגם באמצע היום ישבו בו תיירים לצד אנשי עסקים מקומיים וזוגות ביום כיף ולגמו קוקטיילים מפונפנים. למרות שלאף אחד אין באמת כוח לגינונים ולטקסיות, וזה גם לא משהו שאנחנו באמת מיומנים בו כאן בלבנט, לפעמים, בייחוד כשזה נעשה כמו באלנה - זה פשוט כיף. ועוד יותר כיף שגם למסעדה בוגרת ומהוקצעת עם אוכל קלאסי יש מקום בלב זירת מסעדות השרינג וברי היין הלא מתחייבים שפושים בארץ. נפלטנו בחזרה למציאות הרועשת של תל אביב המשתפצת ללא הרף ולחום של הרחוב, שיכול להוציא משלוותו גם את האנשים הרגועים ביותר, ונחפש סיבה לחזור שוב בקרוב.
אלנה. מלון דה נורמן, נחמני 23-25, תל אביב. טלפון: 03-5435400