אחד העיוותים הגדולים שמייצר הריאליטי הוא תחושת ותק פיקטיבית. אם פעם היה מדובר רק במסלול מואץ לסלבריטאיות, היום זו כבר מכונת זמן שדוחסת מערכות יחסים ותהליכי למידה של שנים לתוך שלושה חודשים, לא כולל פרסומות. ב"חתונה ממבט ראשון" הסדר מתבלבל כשבני הזוג נפגשים תחת החופה ומתבקשים לדגור על אינטימיות שאמורה לבקוע כבר למחרת, וב"המסעדה הבאה", אם תרצו - התשובה הקולינרית של רשת לחתונמי - הטבחים מתחילים מהסוף כשהם פותחים בתוכנית הראשונה מסעדה, ולאט לאט מגבירים.
קילומטראז', אם כך, היא לא עוד מסעדה בהובלת שף זוכה ריאליטי בישול, היא חלק מתוכנית כולה. היא הפרס שמופיע במערכה הראשונה והופך לילד אמיתי כשהתחרות נגמרת. במסגרת הפורמט, הזוכה מקבל זיכיון לפתוח מסעדה על חורבות הרברט סמואל המיתולוגית של יונתן רושפלד הממוקמת בחלק העצוב של טיילת תל אביב, מול מדרכה דלה בהתרחשות ותאורה מסנוורת של תחנת דלק סמוכה, בבניין בבעלות רשת מלונות בראון. במידה מסוימת, זו מסעדה שהיא חלק מניסוי. תצליח? הפורמט ייקח את הקרדיט בעונה הבאה. לא תצליח? היא תהפוך לאלבום הזה שמבטיחים לזוכי תוכניות שירה ומתמוסס אל תוך השכחה.
כיאה לתוכנית ריאליטי, גם לעידן "פומפי" בושארי, המנצח של העונה, יש סיפור מרגש שיכול להחזיק פרומו. "פומפי" (על רקע חיבתו לפומפיות) התחיל את דרכו אצל אסף גרניט, אותו הכיר באודישנים שאותם דווקא לא עבר. אבל השף זיהה את הנחישות והזיק בעיניים, והציע לו עבודה. כשהרגיש שצבר מספיק ניסיון, בושארי התפטר וטס לניו יורק לנסות את מזלו, שם ניסה בעיקר קוקאין וחזר לארץ שבור. גרניט שוב בא לעזרתו ורשם אותו למכון גמילה, ובהמשך גם העסיק אותו, שמונה שנים במצטבר.
במסעדת הניצחון שלו, פומפי משלב נוער בסיכון בין העובדים כדי להחזיר טובה לעולם. מעשה אצילי ומרגש שעושה משהו לפרספקטיבה. ומצד שני, המציאות היא לא ריאליטי, וכדי להוביל מסעדה גדולה עם אופי ייחודי ומגובש, לא די בערכים ובכוונות טובות, בסופו של דבר צריך לשכנע את הסועדים להגיע, ואז שוב לחזור. מהבחינה הזאת יש תחושה שבושארי צריך לצבור עוד קצת "קילומטראז'". בינתיים, הוא מחזיק בידיו מסעדה עם הרבה פוטנציאל שצריך לתת לה זמן וחסד טבעי לגדול ולהתפתח, ולהבין מה היא באמת רוצה להיות. אם היא ביטוי של "מסע אישי", כפי שנכתב באתר המלון או שהיא אחיינית של "מחניודה"? האם היא יותר אויסטר או יותר זעתר?
מי שיכול להתחיל לענות על זה, זה רק בושארי. כל התשובות כבר בפנים. הוא יודע במה הוא טוב, איפה היד שלו יציבה, יצירתית, מענגת. הוא רק צריך להשתיק את רעשי הרקע. כמו בספר שבו אפשר לזהות איפה הסופר או הסופרת כותבים על מה שהם מכירים ואיפה רק הם מנסים להרשים, כך גם בקילומטראז'. היו מנות הרמוניות שאפשר היה להרגיש מאיפה הן באו, מנות עם עמוד שדרה, ולעומתן כמה שנועדו לאיזו עין חיצונית שמודדת מה "נחשב", מה "מודרני", מה "נדיב". עין דמיונית שהורסת לכולנו את היצירתיות, לא רק לשפים.
השירות חם ומלא חן. האווירה? אולמי קילומטראז'
גרם המדרגות בכניסה הוביל אותנו למארחת שעמדה מאחורי דוכן עמוס זרי שום וגבישי מלח. ביקשנו הסבר, היא אמרה "שיהיה למזל. אתם מוגנים פה". זה מיד התחבר לאחד הרשמים הראשונים שקיבלו באותו ערב: כל העובדים רוצים שזה יצליח, מחוברים לדבר ורתומים למשימה, וההתגייסות והאכפתיות הכנות מרחיבות לב. לא פחות.
אחרי שווידאה שהזמנו מקום, בישרה על בואנו באוזנייה המחוברת למכשיר קשר, וזה כבר התחבר לתדר פחות מחמיא במקום: אווירה של אולם אירועים שמדי פעם זקפה את ראשה. כאן כבר אפשר לכלול את התנועה התזזיתית של המלצרים (לטוב ולרע: אין הסברים על המנות), התחושה שהברמנים מכינים את הקוקטיילים (המוצלחים!) כאילו תחת אש, ובעיקר: הטאבון הענק שעמד ממש מאחורינו. מצד אחד, טאבון מרשים ומעורר סקרנות, מצד שני מזכיר קצת עמדות שופוני של חתונות ובר-מצוות. כשהטאבון בלע פוקצ'ה משמשים, הכל עבר בשלום. אבל מדי פעם כשנכנס אליו איזה כרוב או "אשתו של הכרוב" (כך תוארה בתפריט הכרובית), ריח שרוף ולא מאוד נעים נכח בקרבתנו.
גם הפלייליסט, שכלל כמה מהקלאסיקות של המוזיקה המזרחית משנות השמונים והתשעים, לא התמזג עד הסוף עם אנרגיה הכללית, ונקטע מדי פעם עם להיטי טברנה מקפיצים. בתוך חצי שעה עברנו ממוזיקה לאה ועמוקה למשהו קצבי ומעורר - ואז שוב לרגוע. כל זא'נר היה אחלה ועמד בפני עצמו, אבל הזיגזוג הדביק אותנו בחוסר שקט וחיזק את הרושם שאומנם יש פה עמוד שדרה, אבל לא כל האיברים מחווטים כמו שצריך.
מה אכלנו
התפריט בקילומטראז' משתנה לפי המצרכים הזמינים ומורכב מהרבה מנות של דגים וירקות בשילוב עשבי תיבול ושמן זית, עם שמות סחבקיים ומתחכמים בהשראת המסעדה של המנטור גרניט. את הערב פתחנו עם שני אויסטרים (38 שקלים לאחד) מוגשים עם בצלצלי שאלוט מוחמצים ורוטב אריסה, שהחליף את בן הלוויה הפופולרי, הטבסקו. זו מנה שלא כי הייתה מדהימה או גרועה, אלא בעיקר - מיותרת. הרוטב הדומיננטי ביטל את הטעם הדגי הנועז של האויסטר ולא סיפק שום תמורה במקום, וגם ההגשה רמזה שמדובר בצדפה שנקלעה למקום, לא על קרח ולא מלח גס.
המשמש הצלוי (48 שקלים) לעומת זאת הגיע מסיפור אחר. הסיפור הנכון. המשמשים החצויים נצרבו בטאבון, מולאו בגבינת עיזים והוגשו על שמן מתובל עם פלפלים חריפים וקליפות לימון עם קצת נענע, כוסברה וזוטא. ללא ספק היציאה של הערב. הטאבון הוציא מהמשמש מתיקות ריבתית, הגבינה ועשבי התיבול נתנו לו קונטרה נהדרת בטעמים ובמרקם. מנה מצוינת. למשמשים עונה קצרה, לכן ההמלצה שלנו למי שיגיע בהמשך היא להזמין כל דבר שיש בו זעתר ו/או זוטה - כולל קוקטיילים.
מתוך תפריט הראשונות הלכנו על שתי מנות דגים, כשבראשונה היה טיפול מעולה בדג - וכל היתר תמוה ומוזר. ובשנייה - "מסביב" שהוא טעים, אבל הדג היה קצת עייף.
הראשונה - סשימי אינטיאס (71 שקלים) - שהוגש עם אגוזי לוז ודובדבנים חצויים וגוש גדול של שמנת פלפלת. הסשימי כאמור - היה בשרי ועסיסי - אבל כל המרכיבים לא הרגישו שהם מתחברים למשהו הגיוני. לא הדובדבנים ואגוזי הלוז ובטח שלא שליכטת השמנת. כאילו ההחלטה על המוצרים הוכרעה בעצימת עיניים והטלת חץ למטרה.
יפתח: "פייר, אני חייב להתוודות שלוז הוא מלכתחילה האגוז הכי פחות אהוב עלי. לוז לוז מבחינתי".
השנייה - טונה לבנה (72 שקלים) - אלבקור עם תחמיץ משמש, זעתר ויוגורט. תערובת הבצל, הפלפל והירוקים יחד עם עלי הזעתר (האזוב, בתכלס) שהונחה על כל פיסת דג בתוספת יוגורט יצרה ביס נהדר. שוב פומפי הראה שהוא שולט בירוקים, והזעתר לא מככב בתפריט לשווא. חבל שגבישי המלח הגס פוזרו כאילו הטבח פתח בטעות את המלחייה על החור הגדול, וביאסו את המנה. המנה נדיבה, אבל המחיר בהתאם.
למנה עיקרית הזמנו טיבון טלה (115 שקלים) שהונח על פיסת דלעת מהטאבון לצד לאבנה עיזים מעוטרת בשטרויזל מפורר עם זרעי דלעת. הכבש היה בחלקו מעט עשוי מדי, אבל סה"כ מנה נחמדה. בניכוי העצם היה אפשר גם לפנק ביותר בשר. לצידו הגיע סלט קיץ (53 שקלים) כדי להקליל את האווירה, המבוסס על פיסות מקולפות של פאקוס ("מלפפון ערבי", אח למחצה של המלפפון והקישוא) עם מיקס של עשבים, פיסטוקים, ויניגרט, פטה ונענע. סלט נהדר ששיחק על כל החוזקות של השף - טיפול בעשבים וטעמים מקומיים. מרענן ונהדר.
בנוסף לשני הקינוחים הפשוטים שהוצעו והוכנו על ידי פומפי (זאת על פי הברמן), מוס שקר כלשהו (42 שקלים) היא מנת קינוח שנרקחה על ידי קונדיטורית חיצונית: פיסת שוקולד רכה רכה ונהדרת, גם היא מקושטת בעלי תבלין שהתחברו בצורה יפה. וגם כאן, לצערנו, השף (אנחנו מעריכים בנימוס שזו תוספת של השף ולא של הקונדיטורית) השתמש באותה מלחייה מקודם עם החורים הגדולים ופוצץ את העוגה התמימה במלח גס כאילו לא רק שהוא מאוהב, אלא באובססיה חולנית.
קילומטראז'. מלון בראון ברוט, קאופמן 6, תל אביב יפו. טלפון: 077-2302363. כשר