מכיוון שאכילה היא פעולה כל כך בסיסית, אי אפשר לנתק אותה, גם אם רוצים, ממה שקורה בחוץ - ממה שאנחנו יודעים, ממה שלמדנו. נכון, אפשר להתעלם, אפשר להגיד לא ידענו - אבל לאדם האוכל יש ערכים, יש לו דעות ואמונות, ויותר מזה – יש לו מצפון ומוסר. אז מה עושים? מתעלמים? ממשיכים כרגיל? מנסים לשנות הרגלים?
כשאני אוכל בשר אני נמצא בהשהיית שיפוט. אני יודע שתעשיית הבשר היא אכזרית מאין כמותה. קראתי כמו כולם אינספור מאמרים על הנזקים שבשר מעולל לגוף. אבל באופן אישי, אני מעדיף, לפחות כרגע, לעצום עיניים. לעשות את עצמי כאילו שאני בור ועם הארץ ולשכוח את מה שאני יודע. זו בחירה לא בהכרח מוסרית, אבל זו בחירה. אני לא מפסיק לאכול בשר, אבל אני ממעיט ומפחית. לא כל יום, לא כל היום. פעמיים בשבוע זה די והותר. זה פיתרון טוב עבורי. ואם כבר בשר – אז שיהיה טוב ואיכותי. שייכבד את מותם של בעלי החיים. ומי יודע – אולי אהפוך מתישהו לטבעוני. אולי לא. סביר להניח שלא.
חוות צוק מעמידה בפניך דילמה אמיתית. זו מסעדת בשר. כמו פעם. לפני שידענו את מה שאנחנו יודעים. לפני היות הטבעונים. מסעדה שמגישה בשר בגאווה גדולה וכבוד רב. תפריט שמבוסס רובו ככולו על בשר, בשר, בשר. אתה עובר על רשימת המנות וזה מרגיש אנכרוניסטי - כמו פרשן בטלוויזיה שאומר "יאכנע" למגישת חדשות. זה שריד לעידן שבו אנשים עשו מה שהם רוצים, אמרו מה שהם רוצים ואכלו מה שהם רוצים, בלי לתת דין וחשבון לעצמם או לסביבה. חוות צוק היא לא מסעדת פוליטיקלי קורקט. אני אומר זאת לזכותה וגם לגנותה. לזכותה - כי הבשר שהיא מגישה הוא מהטובים שניתן למצוא בארץ. משובח בהחלט. זו מסעדה שיש לה חווה משלה, בעמק האלה. מסעדה שהיא משק אוטרקי. היא מייצרת עבור עצמה את מה שאוהבים לכנות בשם המכובס "חומרי גלם". זה מהלך שיש בו אלמנט מוסרי - אם כבר בשר, שיהיה מגידול הומני ככל האפשר, ובוודאי שטעים ככל האפשר. ולגנותה של חוות צוק, נאמר שבינינו, למי יש כוח לאכול כל כך הרבה בשר? אחרי שתי ארוחות במקום אתה לא יכול שלא להסתכל במראה ולשנוא את עצמך. זה אוכל כבד, רווי שומן, לא בריא ולא מעודן. בשולחן לידינו ישבה חבורה של נערים, בטח לפני גיוס. הם לא הפסיקו להזמין מהמלצרית - עוד קבב, עוד סטייק, עוד נקניקיה. כמויות הבשר זרמו אליהם בקצב מסחרר. "בשר זה אהבה", אמר אחד מהם למלצרית בקול צוהל, ונגס בפיסת שייטל מדממת. כשאתה בן 17 וחצי, אתה אוכל בשר כאילו אין מחר. הגוף שלך יכול לעמוד בזה - אין לך נקיפות מצפון או הרהורים מוסריים. בגלל זה גם מגייסים אותך לצבא. צה"ל זקוק לקרניבורים.
חוות צוק ממוקמת במרכז מסחרי קטן ברמת אביב ג' החדשה. לוקיישן משונה מאין כמותו. בלב הבורגנות הנינוחה. אצולת ההון כנראה אוהבת פרות מתות. זו מסעדת בשר שאין בה הילה מצ'ואיסטית, ויש אפילו מעדניה קטנה ליד. הסועדים מוזמנים לבחור את נתחי הבשר מתוך הוויטרינה. ממש לראות אותם בעיניים. בחרנו סטייק סינטה (136 ש"ח) במשקל 350 גרם, מיושן על העצם במשך 60 יום. המוכר במעדניה מישש את הנתח המיושן עם האצבע המורה שלו, תקע אותה פנימה, ליטף את הנתח, נתן לו צ'פחה והוכיח שאכן מדובר בסטייק סינטה ברמה גבוהה. הוא הגיע אל השולחן שלנו במידה מדיום, עבה, חרוך היטב, עם צ׳יפס דק ודי סתמי.
כריך אנטרקוט (65 ש"ח) הוא מסוג המאכלים שאני לא בטוח שיהיו חוקיים בעוד עשרים שנה – לחמניה עגולה, מקמח לבן, נו ברור, ובתוכה - נתחי אנטרקוט שהוקפצו על הפלנצ׳ה, צמד ביצי עין נוזליות ושמנת חמוצה. זו מנה כל כך שומנית, שרמות הכולסטרול עולות רק מלהסתכל עליה. להגיד שזה לא טעים? מה כבר יכול להיות לא טעים? זו מנה שמבחינה קולינרית קשה להתווכח איתה. בשר טוב, ביצים, שמנת חמוצה. שילוב דקדנטי לעילא ולעילא. דקדנס היא תכונה לא ישראלית בעליל. מבחינה היסטורית, כידוע, הציונות היא צנועה ולא נהנתנית. אם בן גוריון היה אוכל את כריך האנטרקוט הזה הוא לא היה מקים מדינה. הוא היה הולך לישון ולא קם יותר.
אחרי מתקפה בשרנית שכזו, נדרשנו להפוגה בקרבות, ולקחנו סרדינים כבושים (56 ש"ח) וסלט ארטישוק (54 ש"ח). הסרדינים הכבושים קלות הוגשו על לחם דגנים, חציל קלוי, עגבניות צלויות וסחוג ירוק. הנה, בחוות צוק יודעים להתעסק גם עם דגים - הטעם הימי שלהם השתלב יפה בטעמו המוכר והשחוק של החציל הקלוי, וגם הסחוג הפמיליארי נתן כאן הופעת אורח לא רעה. לאכול סרדינים כבושים ברמת אביב ג' החדשה והמפונפנת זה בהחלט עניין לא צפוי (כמעט והתבלבלתי. אנחנו לא ביפו? בעכו?). סלט הארטישוקים היה מדכדך - חסה עייפה, רוטב איולי חמוץ ולא מאוזן וארטישוקים מצנצנת. זה סלט שהיית מצפה למצוא בבית קפה ברמת אביב ג'. סוף סוף יש התאמה בין האוכל למקום.
הוכחה נוספת שבחוות צוק יודעים לטפל בבשר
ביקרנו בחוות צוק כמעט שבוע אחר כך. היינו צריכים לאזור כוחות. עוד בשר? כן, עוד בשר. התחלנו עם כבד טלה (46 ש"ח) שהוגש על לאבנה ביתית וריבת גויאבות. הטלאים של חוות צוק מגודלים בחווה. מרגישים בכך. הכבד היה מצוין ועז טעם, למרות שטוגן במידה לא אחידה. החלקים היותר עבים שלו, בקצוות, היו נאים כמעט לחלוטין. הלאבנה היתה חמצמצה והריבה מתוקה. שילוב טעמים מקורי, ולא תשמעו אותי אומר מילה רעה אחת על גויאבות. מה יש לא לאהוב בגויאבות?
הזמנו את הקבב של תומר (58 ש"ח), על שמו של בעל המקום, והאיש שמגדל את כל הטלאים הנהדרים האלה. ארבעת קבבי הטלה אמנם היו קטנטנים בצורה כמעט מוגזמת, אבל ביחס הפוך לגודל - הם היו עשויים בשיא הדיוק. צרובים היטב מבחוץ, ובפנים - עסיסיים לחלוטין. הם הוגשו עם אורז מיותר. מי צריך אורז כשיש כאלה קבבים?
פנה אל ארביאטה (68 ש"ח) היא גירסה של חוות צוק למנה מסורתית של פסטה עם נקניקיות איטלקיות שמפוררים לתוך הרוטב. כאן היא מוגשת ברוטב עגבניות חריף עם נקניקיות מרגז שמכינים במקום. הוכחה מי יודע כמה שבחוות צוק יודעים לטפל בבשר - אם בצורתו המקורית ואם בגרסאות מעובדות שלו. הפסטה היתה אל דנטה, מאיכות מסחרית טובה, ונקניקיות המרגז - פיקנטיות ורזות, אך לא שדופות. רזות וחצופות. כמו כלב רוח שהשתחרר מהרצועה שלו, והוא משוטט לבד, חופשי ברחובות.
לקינוח, לקחנו עוגת גבינה (38 ש״ח). אפויה, חצי קפואה, עם שמנת חמוצה מלמעלה. עוגה של פעם. בסטייל של פעם. בטעם של פעם. שזה טעים מאוד, אם לא הבהרתי את עצמי.
אז מה? אתם רוצים בשר? לכו לחוות צוק. לא רוצים? אני לא יכול להאשים אתכם.
חוות צוק. משה פרלוק 5, רמת אביב החדשה, תל אביב. טלפון 077-5155905