רבע שעה אחרי ארוחת הצהריים אני מתחילה להסתובב בבית כמו אריה בכלוב. כל יום. פותחת את המקרר, סוגרת את המקרר, פותחת את המזווה, סוגרת, שוב פותחת את המקרר וסוגרת. מרתיחה מים לקפה, חוזרת לשבת מול המחשב ואחרי שלוש דקות קמה שוב, פותחת את המקרר. מה בא לי, מה בא לי.
בא לי שוקולד, נו מה. כבר שנים שאני מנסה לפצח את סוד הממתק הבריא, ולפעמים זה כמעט מצליח, אבל תמיד יש קאץ'. הקאץ' הזה הוא לרוב השקעת זמן מרובה מדי עבור תוצר לא מפנק מספיק, שהרי האוקסימורון ממתק בריא מציב את תקרת הזכוכית הזו בעצם הקיום שלו. וכן, זה נוגע גם לכדורי תמרים.
למשל עוגיות שיבולת השועל האלה. ראיתי את התמונה, אהבתי את הקונספט, השוקולד גירה אותי – אמרתי יאללה ננסה. המתכון התחיל ב-250 גרם קמח שיבולת שועל, מה שהיה גורם לי לעבור לחפש מתכון אחר, אבל צוין שם שאפשר לקחת שיבולת שועל ולטחון אותה בבלנדר. אין לי פוד פרוססור, אין לי מיקסר, אבל בלנדר יש לי! הוא אפילו ניצב על השיש דרך קבע, כלומר לא צריך להביא במיוחד שרפרף ולהוציא אותו משום ארון גבוה. המתכון הזה כנראה נועד לי.
שמתי שיבולת שועל בבלנדר ולחצתי על הפעל. עברו כמה דקות של רעש נורא, וגם הייתי צריכה לעמוד לידו ולנער אותו מדי פעם - אבל וואללה, בסוף נהיה קמח. "תראי! הכנתי קמח שיבולת שועל!" הראיתי בהתרגשות לחברה שבאה לפליי דייט עם הילד שלה. היא הציצה בבלנדר, עיקמה את האף אבל הציעה לעזור.
המסתי חמאה והתחלתי לאסוף את שאר המצרכים: סוכר, מלח, תמצית וניל וחלב. הילדה ביקשה לראות, אמרתי לה שאין מה. "מה זה אומר לשים 'תמצית וניל'? כפית? שתי כפיות?", תהיתי בקול רם כשהקטנה מושכת לי מאחורה בחולצה, והחברה ענתה בפסקנות שהפתיעה אותי: "בדרך כלל זה אומר לשים פקק".
ערבבתי את כל החומרים בקערה. זה היה די יבש, ואי אפשר היה ממש להכין מזה עוגיות. החברה הציעה שנוסיף עוד חלב, אמרתי לה שתעשה מה שהיא חושבת והיא מזגה פנימה עוד חלב תוך כדי שהיא שואלת אותי שאלות נוספות על המתכון. ממקומי על הרצפה לצד הפעוטות, מנסה לרתק אותם בעזרת השחלת חרוזים על חוט, ניסיתי להשיב לה בריכוז חלקי מאוד.
"נועה, אני מתחילה להבין למה את כל כך כושלת במטבח, קצת תשומת לב!", גערה בי, והוסיפה משהו על זה שהיא צריכה להוסיף עוד נוזלים לעיסה. הרמתי יד ודחפתי לה את הטלפון שלי עם המתכון פתוח. "זה מתכון ללא אפייה! זה מתכון לעוגיות ללא אפייה!", היא קראה פתאום בזעקה, "את נורמלית? אני כמעט שברתי לך ביצה עכשיו פנימה!".
"לא ידעתי שזה מתכון ללא אפייה", הודיתי. זה בכותרת, אבל מי קורא את הכותרות? התמונה מגרה! "האמת שאני אוהבת מתכונים ללא אפייה", אמרתי, וקמתי להסתכל מה קרה בקערה. הייתה שם עיסה חיוורת שכבר התחילה להתהדק בידיה של חברתי לכדי עיגולים על נייר האפייה שבתבנית, שהודחה בשלב הזה והוחלפה במגש רגיל. כל עוגייה היא טבלה בשוקולד מריר מומס והניחה על המשטח, ולמרות שהעוגיות די התפוררו קיווינו שבמקרר הן יתייצבו.
"אתם רוצים לטעום עוגייה?", שאלנו את הקטנטנים. הם רצו. גם החברה טעמה. "לא מתה על המרקם, הוא דביק כזה", אמרה ולקחה עוד אחת, "אבל זה מתוק", הסבירה בהתנצלות.
"עוד! עוד!", צבאו הפעוטות לידה בידיים מושטות.
אחרי כמה שעות במקרר העוגיות באמת הפכו לקשות ויציבות יותר, ובשלושת הימים שלאחר מכן אכלתי בכל פעם ארבע מהן עם הקפה אחרי ארוחת הצהריים והרגשתי שעבד לי הפעם. ביום הרביעי לא יכולתי יותר, הטעם נמאס עליי. אני לא רואה איך אפשר באמת לקיים שגרת חיים עם ממתקים בריאים, כי הם דורשים ייצור אינטנסיבי וסיזיפי שלא נגמר לעולם. כמו כל אוכל, בעצם.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
אני מחבבת אותך, נועה, באמת, ואני שמחה בשמחתך על הפיצוח החלקי של סוד המתוק הבריא, אבל עם יד על הלב - האם את באמת מרגישה שהיה לך חלק בהצלחה? חברתך מוזמנת לדבר איתי בכל עת, נשמע שיש לה פוטנציאל.