מבחינת אוכל, ניצן הוא האתגר של הבית. הוא ילד שבאמת מצליח לחיות ולהתקיים בלי לאכול כלום. הוא אוכל חמישה דברים: קצה של פיצה, מרק עדשים, חלה, קוסקוס עם מרק וגמבה. פעם גם שניצל היה ברשימה - בחיים שלי לא טיגנתי שניצל, אבל במנות ילדים במסעדות זה הולך חזק - אבל בשנה האחרונה הוא בוחל גם בזה. לכן כשראיתי את המתכון הזה לכדורי שניצל, חשבתי שהטוויסט הנחמד יכול לדבר אליו באיזה שהוא אופן. הראיתי לו את התמונה ושאלתי אם הוא רוצה כזה, ולמרבה האושר הוא הרים את העיניים מהלגו, סינן "אני אטעם" וחזר לשחק באדישות.
המשימה הראשונה הייתה לגרר בצל. מצאתי בצל ישן, הסרתי את החלק עם העובש, קילפתי והתחלתי לגרר. תוך כדי שעבדתי עם הפומפייה חשבתי לעצמי שכנראה הייתי צריכה פומפייה אחרת, עם חורים גדולים הרבה יותר, כי הבצל המגורר בטח לא אמור לצאת כל כך מימי. אחרי כמה דקות הכמות של עיסת הבצל הייתה כל כך קטנה ועוד לא הייתי אפילו בחצי שלו והעיניים שלי כל כך שרפו שלא יכולתי לעמוד בזה יותר, החלטתי לקחת את החוק לידיים ואת שאר הבצל קצצתי בסכין וקיוויתי שזה יעבוד.
את ההמשך הכנתי לפי ההנחיות שבמתכון, חוץ מחרדל, שלא היה לי וגם לא רציתי שיהיה, אז חיפשתי בגוגל "תחליף לחרדל" וגיליתי ששתי כפות חומץ הן תחליף ראוי. הכנתי שלוש קערות בשורה ליד הכיריים, אחת עם התערובת של הבשר, אחת עם ביצה וחומץ ואחת עם הציפוי לשניצלים, ורק אז הבנתי שבעצם מדובר פה באירוע של טיגון בשמן עמוק.
>> בפעם הקודמת הצלחתי להכין סלט תפוחי אדמה לא לגמרי מגעיל!
מעבר להתנגדות הראשונית לקונספט (זה לא דבר שלא עושים כבר היום?), לא היה לי מושג איך מבצעים את זה בפועל. חיפשתי ברשת הנחיות לטיגון בשמן עמוק, אבל מצאתי רק הנחיה שאומרת שכמות השמן בסיר צריכה להיות לפחות פי 3 מכמות המוצק שבתוכו, וגם שאם השמן מעלה עשן זה אומר שהוא נשרף. מילאתי די הרבה שמן בסיר, הדלקתי את האש ועמדתי והסתכלתי. לא ידעתי מתי השמן מספיק חם כדי להתחיל; גיגלתי שוב, אבל בשום מקום לא היה כתוב לחכות שתיים או חמש או עשר דקות, רק עצות מעצבנות כמו לטבול כף עץ בשמן (מה אמור לקרות?) או לזרוק אליו מלח ולשמוע אם הוא עושה פססס. טבלתי כף עץ בשמן ולא קרה כלום, זרקתי גם מלח, לא קרה כלום. המשכתי לעמוד מול הסיר חסרת אונים עוד כמה דקות, ואז זרקתי לתוכו שוב מלח בחוסר אמונה. הפעם זה דווקא עשה פססס.
נרגשת התחלתי להשליך את הכדורים לתוך השמן, נזהרת שלא ישפריץ עליי. וואו! הכדורים הפכו לחומים תוך עשרים שניות, ואני נדהמתי מהמהירות והבנתי למה אנשים אוהבים לטגן דברים בשמן עמוק. החלפתי שוב ושוב את הכדורים בשמן, הוצאתי שחומים והכנסתי חדשים. תוך שלוש דקות השמן העלה עשן. לא היה לי מה לעשות בקשר לזה, אז פשוט המשכתי לזרוק כדורים פנימה. השמן התחיל לבעבע ולקפוץ לכל הכיוונים ולהתיז עליי, אז הנמכתי את האש.
עכשיו זה כבר לא לקח עשרים שניות. חיכיתי וחיכיתי, אבל לכדורים לקח המון זמן להשחים והילדה כבר הייתה רעבה. הושבתי אותה בכיסא שלה ודחפתי לה את אחד מהכדורים הראשונים שכבר הספיקו להתקרר בינתיים, והיא אכלה אותו בתיאבון רב. ניצן התקרב בעניין ונתתי גם לו כדור, וגם הוא שאב אותו בשני ביסים. התיישבנו כולנו לשולחן כשבמקביל כדורים עדיין מיטגנים בשמן הפושר. גם נבו ביקש לנסות.
"יש בזה בצל!", הוא צעק וירק את הבשר אחרי כמה ביסים, "למה את חייבת לשים בצל בכל דבר?".
אני לא ממש מאמינה לו שהוא באמת שונא בצל. הוא אוכל מלא דברים מבושלים עם בצל, כל עוד הוא לא מרגיש בו. אולי הייתי צריכה להתעקש על הגירור.
"בכל אוכל כמעט יש בצל", התגוננתי.
"בשניצל ובנקניקייה אין!", נבו אמר.
"באוכל שמגיע מהמפעל אין, אבל באוכל שמכינים בבית כמעט תמיד יש בצל", אמרתי.
ניצן, שכבר אכל שני כדורים, זרק עכשיו את השלישי מתוקף הגילוי. אספתי את הכדור הנגוס שלו, ועיניי חשכו: הבפנים היה ורוד לגמרי. גם גלי וגם ניצן אכלו כל אחד לפחות כדור בשר חי שלם אחד, איזה גועל. ועכשיו גם היה ברור מאוד למה נבו הרגיש בבצל.
לא אמרתי להם כלום. קמתי בשקט והחזרתי לסיר את הכדורים הכי שחומים, אלה שיצאו מהשמן אחרי עשרים שניות, בתקווה שזה יעזור. חזרתי לשולחן ולקחתי מהכלי המרכזי לצלחת שלי עוד ועוד כדורים, פתחתי כל אחד מהם וחיטטתי בו עם המזלג, טועמת ומנסה להבין אם יש כאלה ששהו יותר זמן בטיגון והם כן עשויים.
"אמא כמה לקחת!", נבו הסתכל בהלם על הצלחת שלי. "אני רק פותחת אותם כדי לראות אם הם מוכנים", הסברתי, אבל הייתי כבר כל כך מבוחלת שלא יכולתי לפסוק באובייקטיביות מה חי ומה מת. לקחתי את כל הכדורים וזרקתי את כולם לפח, ואלוהים יודע כמה קשה לי לזרוק אוכל. הבית היה אפוף בריח של טיגון דוחה והבטן שלי קצת כאבה, אבל לא ידעתי אם זה כאב אותנטי או בגלל שידעתי שאכלתי בשר לא מבושל.
לשמחתי לאף אחד מאיתנו לא התפתח קלקול קיבה רציני, אבל אני קיבלתי מעצור רציני במוטיבציה. מוטב, אולי, לחזור לפתיתים, לחביתה ולסלט לעת עתה. בכל מקרה טיגון עמוק זה לא משהו שעושים היום.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
טיגון בשמן עמוק באמת יכול להיות טריקי, ואני מצטערת שנפלת לו קורבן בשלב כל כך מוקדם של ניסיונות ההשתלבות בקהילת המבשלים. למרבה הצער, האפשרות הכי טובה לדעת אם השמן כבר חם דיו היא אומנם לטבול בו כף עץ. אם הוא מתרגש לקראתה, ומתחיל לבעבע סביבה בשמחה, הוא מספיק חם. הבעיה היא שאם השמן מבעבע בשמחה יתרה, יכול להיות שהוא כבר חם מדי - ובשביל להעריך את מידת שמחתו של השמן צריך ניסיון (או מד חום ייעודי).
מה שכן, במתכון הספציפי (והמצוין!) כתוב שיש לטגן את השניצלים 5 דקות - האם לא התעוררו בך ספקות כשהוצאת את הכדורים מהשמן 4 דקות ו-40 שניות מוקדם מדי?