ניצן רוצה להיות שף ושתהיה לו מסעדה כשהוא יהיה גדול. לא מפריעה לו העובדה שהוא בעצם ילד שלא אוכל שום דבר בעולם, ניזון מסוכר ומאוויר ומאהבה, כמו שאומרים, ובטח לא מפריעה לו העובדה שהוא הבן שלי.
לאחרונה הוא מבקש להתלוות אליי בעבודות המטבח, רוצה שנכין דברים. אז התיישבנו ועברנו על מתכונים באתר ואני קיוויתי שיהיו מאכלים שיגרו אותו והוא יבחר להכין ואז גם יטעם. הרי כשילדים מכינים אוכל קורה הנס הזה שהם גם אוכלים תוך כדי הכנה.
"הנה מאפינס שווים!", התלהבתי.
"מה יש בהם?", ניצן שאל בחשדנות.
"מה זה משנה? תראה איזה טעים זה נראה", ניסיתי להסיט את נושא השיחה, אבל זה לא עזר, הילד כבר יודע לקרוא.
"גזר ותפוחים, אני לא אוכל את זה", הוא הודיע.
"בסדר", אמרתי, ולימדתי אותו לעשות קליק ימני ולפתוח בחלון חדש כל מתכון שנראה לו. כשחזרתי אחרי דקה היו תשעה חלונות פתוחים חדשים, שישה מתוכם מתכונים לעוגות שוקולד שונות. השביעי היה מתכון לרוגלך, השמיני מתכון לבגט ביתי והתשיעי חטיף בריאות עם טחינה ושקדים, והכרזתי שאנחנו הולכים עליו. התחלתי להוציא את המרכיבים מכל הארונות וניצן עבר עליהם אחד אחד ונגעל מכל אחד ואחד מהם. מה זה? מה זה? איכס איזה ריח, אני לא מבין איך ייצא מזה מה שראיתי בתמונה, הוא אמר, ורק אז הבנתי שהוא חושב שאנחנו מכינים את הרוגלך. הזכרתי לו שאנחנו מכינים את החטיף, ולמרות שהוא התרצה, הוא לא היה אופטימי. "אמא, נראה לי שזה לא הולך להיות טעים, הריח לא טוב", אמר בשלב העיסה, והוא לא לגמרי טעה. אחרי כמה שעות של קירור החטיף יצא בטעם בינוני וסביר, אבל כשניסיתי לפרוס אותו הכל התפורר. ניצן לא נגע בתוצר המוגמר, ואני ניצלתי אירוח חברים למחרת שכלל כמה פעוטות פחות בררנים בשביל להיפטר מהתוצרת.
בהמשך הכנו גם את הבגט, כי פרט לסוכר ניצן גם אוכל לחמים. הוא התפלא שיש מלח במתכון והתפלא לשמוע ממני שהשמרים הם סוג של בעל חיים, ואני התפלאתי לגלות שצריך להשאיר את הבצק שהכנו לתפוח ללילה. הייתי בטוחה שיהיו התמוטטות ומשבר, אבל ניצן קיבל את הידיעה די יפה. למחרת בבוקר שכחתי לגמרי מכל הסיפור, אבל בני השף המחויב הזכיר לי. שמחתי לפעילות נחמדה להעביר איתה את השבת ושפכתי גלונים של קמח על השולחן לפני שהנחתי עליו את הבצק. ניצן עקב אחרי ההנחיות וגם צפה בווידיאו, ובסופן נחו בתבנית שלושה בגטים חביבים והרבה יותר מדי דקים. הכנסנו לתנור ובאמת תוך כמה דקות היו לנו בגטים קשים מאוד לנגיסה ועם פחות מדי תוך, אבל ניצן אכל אותם בכל זאת בשמחה.
הניסיון הבא היה עוגת שמרים שוקולד. הוא, כרגיל, שבר את הביצים לקערה, כי ידוע הלא שאם לא נותנים לילד לשבור את הביצים ולטנף את השיש בגיל שלוש, הוא אף פעם לא ילמד. ניצן כבר מזמן יודע לשבור את הביצים והוא עדיין מטנף את השיש, אבל לפחות הוא גם יודע כבר לנגב עם סמרטוט. הפעם החלמון נפל לו בשלמותו ליד, והוא שיחק איתו והכריז שזה מרגיש כמו דג. רגע אחרי זה הוא מחץ אותו, וכל הצהוב נזל לו על האצבעות.
"עכשיו אתה צריך לשטוף ידיים כדי להמשיך", אמרתי, כי עם כל הכבוד לשיש המטונף ולסבלנות שלי וללמידה שלו, אצבעות חלמון יש לנקות. שמנו בכוונה הרבה פחות סוכר ממה שצריך, כי תמיד הכל יוצא מתוק מדי, ושוב ניצן התפלא שבעוגה יש מלח. ואז היה צריך לשים את הבצק לתפוח, ואני הוצאתי כלי גדול של עגבניות שרי וביקשתי ממנו שבינתיים יחתוך אותן לחצאים. הוא אכל חצי מהכמות, וחשבתי לעצמי שזה לא ייאמן, פשוט עובד כל פעם.
אחרי יותר משעה כבר היינו צריכים ללכת לארוחת הערב אצל ההורים שלי, והבצק עדיין חיכה לנו בקערה. ניצן התעקש שניקח אותו ואת מילוי השוקולד שהכנו בכלי נפרד אל הסבים ונכין את העוגה שם, ואני אוהבת לאפות קינוח תוך כדי הארוחה, אז הסכמתי. אמא שלי נשלחה עם ניצן והקערות אל המטבח, נתנה לו שרפרף ומשטח מקומח ומערוך – והלכה. כשהילד הכריז שסיים, נכנסתי לראות מה יצא והשתנקתי. במקום להכין כמה עוגות, ניצן הכין מהכמות הענקית של הבצק רולדה אחת עצומה אותה מרח בחצי מכמות השוקולד שהכנו. החלטתי לזרום איתו, העמסתי את העוגתפלצת על התבנית והכנסתי לתנור. אחרי כחצי שעה היא הייתה מוכנה, והיא עדיין הייתה ענקית.
"זה לא עוגתפלצת, זה עוגתולעת", אבא שלי אמר.
"זה דומה לג'אבה, התולעת של מלחמת הכוכבים", טל אמר.
"זה לא מתוק, זה אפילו די מלוח", אני אמרתי כשניסיתי לטעום חתיכה. זה היה הגיוני: שמתי פחות סוכר ממה שהיה צריך, וניצן מרח הרבה פחות שוקולד ממה שהיה צריך. בחיתוך צידי ניתן היה לראות את היחס הגרוע בין המילוי לבצק, והיחס ניכר בטעם.
"די נועה, לא בכל שבוע את צריכה להרוס עוגה בשביל שיהיה לך על מה לכתוב", אמא שלי אמרה.
"זו באמת לא הייתי אני הפעם", אמרתי, והסברתי שילדים במטבח מפשלים אבל צריך לזרום איתם, ובלה בלה בלה. אף אחד אחר לא נגע בעוגתפלצת, אבל ניצן דווקא נהנה ממנה במשך כמה ימים.
אתמול ניצן ונבו אירחו את בני הדודים שלהם, וניצן החליט שהוא מכין שייקים לכולם. אמרתי לו שאני חייבת לעבוד ולא יכולה לעזור לו בכלל, ואם הוא מכין אז הוא דואג להכל לבד וגם צריך לחסל את הכל ולהחזיר את המטבח נקי. הוא הוציא לבד בננות קפואות מהפריזר, קטף נענע בגינה, חתך תפוחים, הוסיף חלב והפעיל את הבלנדר, ובסוף הגיש לכל הילדים כוסות זכוכית וחיכה לתגובה שלהם. המשקה שיצא היה מחריד ואף אחד לא רצה לשתות אותו, וכולם קצת צחקו.
"זה מעליב אותך?", שאלתי אותו.
"לא", הוא ענה לי בכנות תמימה.
"אתה יודע שגם לי זה קורה הרבה פעמים, שאני מכינה דברים לא טעימים וצוחקים עליי", אמרתי, אבל ניצן לא הקשיב לי כל כך, הוא היה עסוק בצחוקים עם הבני דודים, והכוסות והבלנדר והמשקה הכושל נשכחו מאחור, יחד עם שיש מאוד מטונף.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
נועה יקרה, הבן שלך הוא ילד יפה תואר, ואני בטוחה שיש לו עוד מעלות רבות. האם אלה מעלות שאפשר להכניס לתנור ולצפות שתצא עוגה? ימים יגידו, אבל לא הייתי עוצרת את נשימתי.