יש בינינו ויכוחון, האם אנחנו אמורים לצמצם את אכילת הבשר בגלל הסבל שנגרם לבעלי החיים, או שאולי זה דווקא הטיעון האקולוגי שצריך להוביל אותנו להימנע ממוצרים מהחי? את הדיון הזה, על פי רוב, אנחנו מנהלים מעל צלחת של שקדי עגל או צוואר טלה או ברוסקטה מוח. בזמן שמיצי התבשיל ממלאים את הפה וניגרים לקיבה, מתרחש איזה משהו וגם היפוכו המוחלט: מתעורר לו גם היצר האומניבורי-הקדמוני וגם המצפון המודרני; נדלקים גם אזורי העונג במוח וגם הבושה (ואולי זה בכלל אותו אזור?). אז אנחנו לועסים ומתבכיינים, מי יותר מי פחות, ומלהגים על נפלאות הבשר הטבעוני. איך האנושות מתקדמת, איזה יופי! וכמה שנשמח להזמין רידפיין או ביונד-מיט בפעם הבאה שיזדמן לנו!
אז הנה הזדמן לנו, ובכל זאת לא הזמנו את הווג'יבורגר המפורסם של משק ברזילי כשהגענו למסעדה. גם לא הצבענו על מנת ה"רידפיין בורגניון" (90 שקל) שבתפריט וביקשנו לנסות אותה. למה? כי "בשווארמיה הייה שווארמאי", ובמסעדה טבעונית זה פשוט לא נראה קשור. האווירה במשק ברזילי מזכירה לך שזה שמשהו הוא אפשרי - לא אומר שהוא מחייב, ובצהרי יום שישי, ברחבה מוקפת עציצים שופעים ומאווררי ענק שמחיים את הנפש, ומול תפריט עמוס מכל טוב הארץ - לא הבשר ולא תחליף הבשר היו חסרים לנו. העדפנו להתמסר בלב פתוח לשפע הטבעוני מבוסס הירקות ושות'. לאכול בחמישה צבעים! רצינו להשתכנע שאוכל מוסרי הוא אוכל טעים יותר, ששווה לשלם עליו, רצינו גם שהילדים שהצטרפו אלינו הפעם, בשבוע האחרון של החופש הגדול, יפסיקו לצעוק "טלפון טלפון". לצערנו רק חלק קטן מהמטרות הושג.
סביצ'ה או לא סביצ'ה?
לפני כחצי שנה עלתה בנטפליקס תחרות האפייה, "עוגה או לא עוגה", שהכל כבר נאמר עליה. בתוכנית, בגדול, היה צריך לנחש האם השעון המעורר המטאלי הזה הוא הדבר עצמו, או למעשה, הפתעה: עוגה. הביקור במשק ברזילי סיפק סוג של חוויה דומה. כל צלחת שנחתה על השולחן הבזיקה אותנו לחצי-שנייה לאותו ממד מתעתע שבו היינו צריכים לענות על השאלה, "רגע - מה זה בדיוק?". הדלעת המגולגלת, זוהרת בגוון כתום בריא, עוצבה כמו סלמון מעושן. סביצ'ה החצילים אמנם לא התאפיין בצבעי הדגה אבל בהחלט בצורה ובמרקם קרובים עד כמה שניתן, ועד שסיים לאכול אותה, בן ה-7 לא העלה בדעתו שהפיצה שהוא בולס היא לא באמת פיצה.
זה דיון לעוס בכל הקשור לאופציה הטבעונית: למה לחקות אם אפשר להמציא מחדש? הניסיון להגיש "סשימי" או "סטייק" הרי רק מסמן מהי התשוקה האמיתית, וכל אלטרנטיבה היא בהכרח הדבר-השני-הכי-טוב. אז למה הטבעונים האלה לא המציאו שפה קולינרית משלהם? אולי כי עוד אין מספיק טבעונים בני טבעונים, וכדי לצרף מאמינים צריך קודם לבסס תחושה של מוכרות. זה יכול להיות מגניב להציע "גלגלושה דלעת" או "צ'יקמוקייה חצילים" עם מרקמים חדשים ובטכניקות סופר-דופר מודרניות, אבל אנשים צריכים להבין מה הם מזמינים. ואם המסעדה רוצה לקרב לבבות ולהתרחב לקהלים חדשים בארץ, כנראה שאין לה ברירה אלא להמשיך ולהגיש "פיצה", "טרין" ו"בורגר", כפי שקורה במשק ברזילי. הייתה אגב בתפריט גם מנת "ריפונזל". לא הבנו מה זה ולא הזמנו.
אז הנה, נידבנו למסעדה תירוץ למה היא לא מספקת חוויה יותר אוונגרדית. אבל עדיין לא הבנו את התמחור. המנות אומנם גדולות ומשביעות (וקשיו זה סיפור יקר), ובכל זאת, איך ייתכן שעיקריות מבוססות ירקות עולות כמו בשריות? והאם נחזור למסעדה הזו אי פעם שוב? כאן בערך, המשפחה התפצלה למחנות.
יפתח: שמעי זה נחמד, החציל מעולה והדלעת יציאה, אבל בגדול? לא הייתי יכול להמליץ על מסעדה כזאת לזוג לא טבעוני שפינה זמן לדייט, משלם על בייביסיטר ולא מעט על אוכל ורוצה, את יודעת, ליהנות. איך שלא תסובבי את זה, בסופו של דבר, זה לא מספק את אותה חוויה של פירות ים, ובשר, וחמאה. זה טעים, אבל יחסית. אפליה קולינרית מתקנת
ויטה: זה נכון שגם בחקלאות הורגים מזיקים ומכרסמים, וגם לקנות ירקות קפואים נהיה סיכון, אבל המוסריות דווקא משדרגת את הטעם, היא מכניסה אלמנט של בחירה ואחריות, שזה כאילו מבאס, אבל יכול להיות גם דבר מרומם: אתה לא רק יוצא לאכול בחוץ, אתה בצד של הטובים. נעים לי והאוכל קליל, אין את אותה כבדות מעיקה ואין יסורים על קלוריות, לא שאני סופרת. נניח.
בת שלוש: ואני בכלל לא אוהבת פיצה כזותי!
בן שבע: *מגלגל עיניים ונוזל באיטיות מתחת לשולחן.*
יפתח: תסבירי לי עוד פעם למה הבאנו אותם לפה?
ויטה: חשבתי שטבעוני זה משפחתי כזה.
יפתח: תירי בי בבקשה.
מה אכלנו?
מיד כשנכנסו לא נותר מקום לספק שהמלצריות והמארחת, כולן השתייכו לחוד החנית של המגניבות. מעט אלטרנטיביות, אומניות בנפשן אם יורשה לשער. האם גם כאן, כמו בשכונה שעוברת ג'נטריפיקציה, האמנים יובילו את הדרך ובעקבותם יבואו האזרחים כולם עד שעולם הטבעונות יהפוך לנחלת הכלל, ויפנה את הקרניבורים בנימוס לחפש מקום אחר? וואלה, נקווה שכן.
מיד שהתיישבנו המלצרית זרקה לנו גלגל הצלה והציעה לנו אפשרויות עבור ילדים, כולל מנת המישלן של ילדי ישראל, "אל פסטה בלי כלומו". איכשהו, דווקא צ'יפס, שהיה מביא שקט לשולחן וסוגר פינה עם קצת קטשופ, לא מגישים כאן, ולכן הלכנו על פיצה עם זיתי קלמטה וגבינה קשיו שיותר קישטה את הפיצה מאשר כיסתה אותה בנדיבות של מוצרלה. קהל היעד אכל את חצי המגש במקום, ואת החצי השני בבית אחרי חימום במיקרו. לא נשאר פירור. עם הפיצה הגיעה גם פוקצ'ה, שיעזור לנו האלוהים אנחנו לא זוכרים למה, אבל גם היא הייתה רכה וחמימה ומנחמת וטובה. מחיר ארוחת הילדים: 42 שקלים.
יפתח: טעמתי מהפיצה. אם הוא קורא לזה טעים, אולי מדובר בתסמין של לונג קוביד?
למבוגרים הזמנו מנת ספיישל של סשימי דלעת (58 שקלים) - שתי חתיכות של דלעת מגולפת ומגולגלת על רוטב מוצלח של עגבניות צהובות ו"יוגורט" עם נגיעות זעתר, בצל סגול ומעט שמיר. מנת פתיחה קלילה שנותנת המון כבוד לדלעת, ייתכן שיותר ממה שמגיע לה. הנגיסה קראנצ'ית וחביבה, לא יותר, שבדומה למנות במסעדות עילית צריך קצת להאמין בסיפור (במקרה הזה, הטבעוני) כדי ליהנות מטעמו. במקרה הזה, החיקוי רק מותיר אותך עם תחושה של דלות מוזרה, שעומדת בסתירה מוחלטת לצבעוניות וליופי.
מנת סביצ'ה החצילים (45 שקלים) מספקת כבר טיול יותר נועז בשדה הירק. המנה עשויה מחצילים כבושים באצות עם זרעי חרדל מותססים, איולי צלפים וקרקר כוסמת פריך ומעולה. מנה שמחקה בצורה פנטסטית מנת דג נא באופן ההגשה, בגודל נתחי החציל והודות לתוספת האצות הנדיבה. בהחלט ראויה לכותרת "סביצ'ה". למרות כמות האצות, היא שומרת על עדינות מסוימת, ובכל זאת נדגיש שהיא מומלצת אך ורק לחובבי האצות.
למרות שביקשנו לא לקבל את כל המנות בבת אחת, ולמרות שהובטח לנו שהן יצאו "באיזי" - הן כולן נחתו פחות או יותר יחד ופיצצו את השולחן. ביניהן הייתה המסאלה דוסה (78 שקלים), וריאציה על הקרפ הדרום הודי החמצמץ עשויה אורז אדום ועדשים כתומות, המוגשת כשעליה מנת כרובית צלויה עם שיפוד טופו בטנדורי, צ'אטני קוקוס ובאק צ'וי. כאן נעצור לכמה הערות: חלק מהתפריט של משק בצלאל מחולק למנות מהמערב ומנות מהמזרח. איך הסועדים משלבים בין הטעמים, אין לדעת. אנחנו בכל מקרה לא הצלחנו. על רקע המנות האחרות, המסאלה לא השתלבה בכלל. היא כאילו נדחפה לארוחה. גם המחיר שלה גרם לנו להרים גבה. 78 שקל על רבע כרובית ושתי חתיכות טופו? איך הגענו לזה? ושלוש: מאחר שהמנה הגיעה עם כל החברות שלה, היא נאלצה לחכות בצד - וכך הדוסה הפכה לספוג גדול ורטוב, שאי אפשר באמת לאכול והמנה נשארה די בשלמותה בצלחת.
הרביולי ג'ייניטה (88 שקלים), הייתה המנה המצטיינת של היום, שהייתה לגמרי יכולה לתת פייט למנות רביולי מבוססות חמאה וביצים וגבינות, ולהפסיד כמובן - אבל כולם היו באים לטפוח לה על השכם ולהגיד "סחטיין תותחית". כיסוני הארטישוק הירושלמי היו עטופים בקרם שורשים (סלרי) נימוח ומעולה עם עלי חמציץ, פטריות אורינג'ני ו"חמאת" שום. מנה טובה עם מסה ומכובדות, מרקם חמאתי מענג ובצק פשוט מעולה. הנה, בשביל זה באנו.
והנה, סוף סוף הגענו לקינוחים, הגראד פינאלה, הפתעת ההפתעות. איך ייתכן שמוגשים במחוזותנו קינוחי פרווה מבחילים כשיש כאלה קינוחים טבעוניים מעולים? פאי הלימון (39 שקלים) היה אחד הטעימים שאכלנו. מתיקות וחמיצות שהשלימו אחד את השני וקציפת סוכר חרוכה שהזכירה טעמי מרשמלו מהמדורה. למרקם היה צריך להסתגל, זה לא היה משהו מאוד מוכר, ובכל זאת - מדובר בקינוח טבעוני מושלם. ואפילו קינוח לא טבעוני ראוי בהחלט.
בהיעדר קינוח סביר לילדים, וכזה שלא כולל טחינה או חלבה או עוד טחינה, הזמנו להם את הטירמיסו (35 שקלים), אחרי שהמלצרית הבטיחה לנו שטעמו של הקפה כמעט לא מורגש. וכך היה. הקינוח נטרף על ידי בת השלוש, ואמא שלה גם. אפילו האב הספקן נאלץ להודות: וואלה, זאת עוגה. 
משק ברזילי. אחד העם 6, תל אביב יפו. טלפון: 03-5166329