"היה לי ויכוח עם טבעונית השבוע, דווקא מישהי נחמדה", מספר בלהט חיים כהן, בדרך כלל האיש הכי שלו שתפגשו, "הם כל הזמן מדברים אתך על הסבל של החיות ושוכחים כמה דברים בדרך. סיפרתי לה, לאותה טבעונית, שבקליפורניה לפני שנתיים הגישו בקשה לבית משפט לאסור את שיטת הבישול של זריקת לובסטרים למים רותחים, בטענה שהם סובלים מאוד. בתור טענה נגדית, נאמר שזאת חיה כל כך לא תבונית, שאינה יכולה לחוש כאב. בית המשפט אמר: 'בואו תרתיחו מים, נזרוק פנימה לובסטרים ונראה איך הם מגיבים'. הם ראו שהלובסטרים לא צורחים, אבל כן מנסים לצאת מהמים הרותחים. לכן בית המשפט החליט לאסור את שיטת הבישול הזו, בטענה שהלובסטר גילה רצון לחיות כי הוא ניסה לצאת מהמים. ברמה המוסרית, זה היה מספיק. כל זה טוב ויפה, אבל אם ניקח ברוקולי למשל, מהרגע שאת חותכת אותו מהאדמה, הסוכרים שנמצאים בו מתחילים להפוך לעמילן, שגורם להארכת חיים. לברוקולי אין מרכז עצבים, אבל ברמה הפילוסופית מוסרית, גם הברוקולי, פאק, רוצה לחיות. הוא שורף סוכרים כדי להאריך את חייו".
אתה באמת משווה בין ירקות לבין חיות?
מה ההבדל בין ברוקולי לחיות? התקשורת. לחיה אתה יכול להסתכל בעיניים, ולהרגיש קרוב אליה. לברוקולי אין עיניים, אבל ברמה המוסרית, כשאת קוטפת ברוקולי, את רוצחת גם אותו".
אז אני מבינה שאתה נגד.
"את יודעת איזה קללות אני מקבל מהם? אתה רוצח, אנחנו נבשל את הבן שלך, ומה לא. הם אלימים ומסוכנים. ביום שהם יפסיקו להיות דת, אהיה מוכן לדבר איתם".
"אני סוג של קונצנזוס"
אל תתנו לקטטות האקראיות שלו עם טבעונים לבלבל אתכם: במונחים של תכניות ריאליטי, חיים כהן (54) הוא לגמרי המאמי הלאומי. במונחי קולינריה הוא מכישרונות הבישול המובילים והוותיקים בישראל, אחד שעבד קשה כל הדרך אל הטופ, מבלי להיעזר בקיצורי דרך, והרוויח ביושר את הערכתם של שפים ושל סועדים גם יחד. את הצעדים הראשונים במטבח עשה כהן כבר בגיל 17, כשעבד במסעדת "תל אביב הקטנה". משם המשיך ל"קיוסק" המיתולוגי של שאול אברון המנוח ולרשת "אפרופו", ואז נסע להשביח את יכולותיו בצרפת והתמחה אצל אחד השפים המוערכים בעולם, רוז'ה ורז'ה, אז בעל מסעדה המעוטרת בשלושה כוכבי מישלן. לאחר ההתמחות פיתח את המטבח הייחודי שלו, המשלב בין הסגנון הים תיכוני לצרפתי, שאותו הגיש לאורחי "קרן", המסעדה הראשונה שפתח (ביחד עם אירית שנקר), והוא בן 24 בלבד. מאז הספיק לייסד את "דיקסי" שכבר הפכה מיתולוגית, את הסטייק סנדוויץ' של "פילדלפיה".
במקביל, החל כהן לטפח קריירה טלוויזיונית: בהתחלה בקטן, עם התוכנית האהובה "שום, פלפל, שמן זית", בערוץ הראשון, ומשם להגשת תכנית בישול ואירוח לצד מרינה מקסימיליאן בערוץ 2. ואז הגיעה מאסטר שף, וקיבעה סופית את מעמדו כקונצנזוס. כל זה מבלי שדבק בו רבב. תמיד עם חיוך נינוח, עם חום נדיר, בגובה העיניים.
לפני שנתיים, כשהוא בשיא הצלחתו, החליט כהן להשיק את "יפו תל אביב", מהלך שיש בו הימור וסיכון לא קטנים מבחינתו. "זה קרה בנקודה שבה ממש לא חייב", הוא אומר, "את הקילומטרז' עשיתי. את אהבת הקהל יש לי. מסעדה לעולם לא יכולה להיות קונצנזוס, היא נישה. ואני סוג של קונצנזוס".
זו אף פעם לא תקופה פשוטה לפתוח מסעדה, וגם כשהיא מצליחה ומשגשגת, זה עדיין לא אומר שהיא לא בסכנה תמידית. רק בשבוע שעבר עבר ענף המסעדנות בישראל טלטלה עם סגירתה של מסעדת "רפאל". השף והבעלים רפי כהן האשים את חברת המחשוב מייקרוסט, באמצעותה מנוהלת המסעדה, בגניבה, והיא, בתמורה, מאיימת לתבוע אותו בגין הוצאת דיבה לאחר שכל עובדי החברה נמצאו דוברי אמת בבדיקת פוליגרף. בעבור הקולגות של כהן, מדובר בלא פחות מזעזוע. "רק רפי יודע את האמת, ואם המסעדה אכן תיסגר זה עצוב מאוד", אומר חיים, "רפי הוא טבח ומסעדן מהדור הישן, שפתח מקום מתוך אהבה לבשל ולא בגלל הזדמנות עסקית. הוא שף חשוב ועצוב מאוד שהוא נקלע לסיטואציה הזו, גם אם היא באשמתו. גם אם הוא טעה, לא צריך לתבוע אותו. זו חברה גדולה ועורכי הדין שלה יוציאו לו את הנשמה. אנחנו המסעדנים צריכים להתאגד ולדאוג שלא יוציאו אותו להורג, גם אם הוא שגה. הוא טוען שרימו אותו, אני טוען שגם אם אתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריך. וגם אם אתה היפוכונדר זה לא אומר שאתה לא חולה פעם בשנה. אני חושב כשאתה מגלה שרימו אותך זה יכול קצת לשגע אותך ויכול להיות שאתה מגיב בלי פרופורציות. כאמור את האמת רק רפי יודע, ולא משנה מה יתגלה בסוף, זה עצוב שמסעדה טובה וחשובה כזו קורסת ככה".
זה הרי לא הגיוני לטעון שחברת מחשוב רימתה אותך.
"וזה נראה לך הגיוני שנשיא מדינה יושב בכלא? היית מעלה על דעתך שראש ממשלה לשעבר עוד דקה נכנס גם הוא לכלא? לא. אז אין יותר לא הגיוני. הכל יכול להיות במדינה הזו. אני חושב שהוא בימים מאוד קשים ברמה האישית, כי הוא לבד בעסק הזה".
ואתה, לעומתו, קונצנזוס. זה לא נורא מעייף?
"לא. כל עוד אני עושה את מה שאני אוהב ולא צריך לשחק את זה. אם אני צריך לנסות בכוח להיות נחמד, אין לי סבלנות. אני יכול לספור על עשר אצבעות רגעים שהתעצבנתי ממש, או שהרגשתי שנמאס לי".
מה מביא אותך לנקודת רתיחה?
"למשל כשאני הולך ללוויה, ואני תמיד עומד מאחור, ואז בא מישהו ומדבר איתי על התכנית. כאילו, באימא שלך, עכשיו?! או שביום שישי האחרון, נסעתי עם הבן שלי, בן השמונה, לטיול. נסענו לחוף דור, עם אוהל, ואיך שנכנסתי לחוף, עם כל הציוד על הידיים, מישהו רואה אותי ואומר: 'אני חייב להצטלם איתך'. ברחתי משם. בפעם אחרת חיכיתי במוסך באשדוד ודיברתי בטלפון. מישהו בא ואפילו לא חיכה שאסיים את השיחה. הוא פשוט תפס אותי, צילם סלפי והלך".
והצלחת לשמור על איפוק?
"כן. אלו מקרים מעטים, בסך הכל מאוד קל לי. אני אחד לאחד האיש שרואים על המסך. זה לא שבבית אני טיפוס אחר, ששובר צלחות ומשתגע. אבל אני מודה שבבית אני זוחל למיטה ומחפש שקט".
"אני מרגיע את רושפלד"
את השקט שכהן מדבר עליו יהיה צריך לשים על הולד. כבר ממחר תוכלו לראות אותו שוב על המסך ב"הכי טעים שיש" (שישי, 19:00, ערוץ 2), תכנית בישול בטעם של פעם שהוא מגיש לצד יונתן רושפלד – שאגב, היה זה שפנה אליו והציע לו להצטרף. לכהן היה רק תנאי אחד – לעשות תוכנית נינוחה ורגועה, בדיוק ההפך ממאסטר שף. "היה לי ברור מההתחלה שביום ובשעה הזו מתאימה רק תכנית עם נחת, בלי זיקוקי דינור", הוא אומר, "אמרתי שצריך שהרוח של 'שום פלפל' תהיה שם. לא פאנצ'ים כל דקה, נחת. אנשים יושבים באווירה משפחתית, אחרי מקלחת, צריך לתת להם משהו רגוע".
בתכנית מקבלים רושפלד וכהן טעימות שבישלו אנשים בביתם, בקטגוריות שונות, ובוחרים את המתכון הכי טעים בעיניהם, ומלמדים את הצופים להכין אותו בבית, ביחד עם מי שבישל אותו במקור.
מה קורה כשיש ויכוח ביניכם לגבי המתכון הטעים ביותר?
היה מקרה אחד, שבו נורא אהבתי אורז שאחד המשתתפים הכין, ויונתן אהב גם את האורז וגם מנת ריזוטו שהכינה מישהי אחרת. הוא שכנע אותי שעדיף שהצופים ילמדו להכין ריזוטו. למרות שהסכמתי איתו, כל התכנית המשכתי לאכול את האורז".
בניגוד אליך, יונתן נחשב לאדם שקשה לעבוד איתו. ידוע שהיו הרבה חילוקי דעות איתו מאחורי הקלעים בעונה האחרונה של מאסטר שף. איך אתם מסתדרים?
"החברות בינינו יוצאת בתכנית הזו. אני כנראה מרגיע אותו קצת. כשיש אוכל חם, טעים, ואין לחצים שתלך הביתה, אז אווירת ה'שום פלפל' עובדת גם על אנשים כמו יונתן רושפלד. הוויכוחים במאסטר היו מקצועיים לגמרי ורק סביב בישול, וזה לגיטימי. אני חייב להגיד שיונתן כל כך ברור, שהכי קל להסתדר איתו".
נדמה שהיום אי אפשר להפריד בין שף לכוכבנות.
"נהייתי כוכב רק כשהגעתי לערוץ 2. ב'שום פלפל' לא הרגשתי כוכב, אלא שזה המשך למה שאני עושה במסעדה. פעם הייתי גיבור מקומי תרבותי קטן ונחמד, והיום דרך מאסטר שף, זה קצת מרגיש כמו הוליווד: פתאום יש ילדים שרוצים להצטלם איתי. אני יכול בקלות להישאר בעולם הישן שלי, אבל אתה לא יכול להישאר רק שם".
ומה השתנה מבחינת הקהל?
"הוא מורכב יותר, ולא במובן החיובי. ב'קרן' למשל, לא הייתה מוזיקה בכלל. היה שקט ומפות. היום החוויה יותר רחבה, אחד הדברים הפסולים בעיני זה תרבות הצ'ייסרים. זה מגעיל. הקהל דורש את זה ואם הוא לא מקבל פתאום גם האוכל לא טעים. מצד שני מסעדנות זה אחד העסקים הכי נפלאים שיש, הוא מורכב מאהבת בישול, מיחסים בין אנשים. אני חושב שכל מסעדה מייצרת בתוך החלל שלה איזשהו עולם נורא כיפי".
"מי נתן לי אגורה? שירים את היד"
סוד כוחו של כהן היה ונשאר בחום ובנגישות. הוא אף פעם לא עושה פרצוף, מעולם לא סרב לענות על שאלה, ותמיד שיתף פעולה עם גחמות מטורללות של שידור חי. הוא אפילו הסכים להצטלם בפיג'מה בחדר המנוחה של גמר מאסטר שף האחרון. החום הזה שלו הוא לא רק תדמית, אלא אשכרה רדיאטור. "זה בגלל שאני אורפלי וכורדי", הוא מסביר, "גדלתי בבית מהמם בקריית שלום בדרום תל אביב. הייתי בן יחיד. אימא שלי לא הצליחה ללדת, ואני הגעתי פתאום ושוב היא לא הצליחה ללדת. אז לא היו טיפולים שיש היום. למרות זאת, המשפחה שלי הייתה מאוד חמה, וגם חינכה אותי טוב".
איזה ילד היית?
"היו לי כל מיני משחקים. לא היו מחשבים, אז העפתי טייארות וקיפקאות". כהן קולט שאין לי מושג על מה הוא מדבר, ולכן מזמין מאחד המלצרים שני דפי A4. "טיארה זה משהו יותר מושקע, שמכינים מקנה סוף, נייר מיוחד וחוט שפגט", הוא מדגים, "קיפקא זה עפיפון לעניים שהיינו מכינים מדפים של מחברת. היינו מעיפים אותם בשטח שמצדו האחד היה את המכון הפתולוגי אבו כביר, ומהצד השני הייתה כנסיה רוסית. ביניהם יש חורשת אורנים גדולה, וזה היה העולם שלי. הייתי מסתכל הרבה על ציפורים. היום, כשאני אומר לילדים שלי, הנה חוחית או ירקונית או אדום חזה – הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. גם כשאני רואה זוג פרפרים לבנים, או דוכיפת ואומר 'איזה כיף שמגיע הקיץ', אין להם מושג. היום העולם של הילדים הוא יותר בבית מול מסכים. העולם שלי היה מאוד בחוץ. הייתי משחק גם בג'ולות ואפילו יודע לקפוץ על שני חבלים. מה לא עשיתי בשביל קצת תשומת לב מהבנות".
על אף שכהן מתאר ילדות פשוטה ומאושרת, הוריו לא היו מרובי אמצעים, ובנם היחיד התגייס לא פעם כדי לסייע. "אימא שלי עבדה קשה, ניקתה בתים ובישלה לאחרים, ועדיין הייתה קמה בחמש בוקר ומעמידה שלושה סירים בשבילנו", הוא משחזר, "אבא שלי היה פועל בניין, שעבד הרבה שעות, אז אני, אחרי בית הספר, הייתי נוסע לעזור לה לנקות סניף של מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב. הייתי מנקה את המדרגות. אז מה? כשעברתי לסביון לא עשו עליי כתבות 'עממיקו בסביון'? עשו. למדינת ישראל קשה לקבל את זה שאני גר בסביון. מה, לא מגיע לי? מה לא בסדר? מי נתן לי אגורה? שירים את היד".
כך כתבו עליך? עממיקו בסביון?
"כן, כאילו לא יכול להיות שאני גר שם. כאילו, מה אתה עושה שם, אתה אחד משלנו. אתה עממי. אני לא מבין מה רוצים מחיי. רציתי אדמה, גינה גדולה, ירוק. מה הבעיה בזה? עד היום אני מתבייש ואומר שאני גר בגני יהודה או בסביוני הקניון, כאילו אני חייב משהו למישהו".
איך היה להיות ילד יחיד?
"אני לא יודע אחרת. הרגשתי את הקושי רק אחרי האובדן של ההורים, כי אתה לבד עם האובדן ועם הגעגועים ואין לך עם מי לחלוק. ההורים שלי גידלו אותי כמו נסיך, פינקו אותי, אבל גם ידעתי שצריך לעבוד, ועזרתי בעבודות הבית. אימי נפטרה לפני 12 שנים מסרטן המעי הגס ואבי נפטר שלושה חודשים אחריה, מצער".
אני מניחה שגבר צעיר ומזרחי שמבלה הרבה במטבח לא היה עניין של מה בכך אז. איך ההורים קיבלו את בחירת הקריירה שלך?
"לשמחתי ההורים שלי לא חינכו אותי לפי אשכנזי ומזרחי. לסבא שלי הייתה בסטה בשוק הכרמל. נושא האוכל בבית היה מאוד מרכזי תמיד. אימא שלי הייתה בשלנית אלופה, אז נכון שהיא רצתה שאני אהיה רופא או עורך דין, אבל ההורים לא באמת התערבו לי, העיקר שאני אעבוד. אני חושב שרק באמצע הקריירה שלי הגיעה הגאווה. אני זוכר את אימא שלי בהוספיס, על ערש דווי, בימי שישי היו מוציאים את כל החולים על המיטות לאולם כדי לראות את הבן של מרים בטלוויזיה. איפה שהיא לא הייתה, כולם ידעו שאני הבן של מרים".
כהן נשוי לסיגל, עורכת דין במקצועה, המנהלת כיום את עסקיו. "היא המנכ"לית פה", הוא מודיע, "יש לה מנהלים ומטה שלם שדואג שהעסקים יתקתקו". לזוג יש שתי בנות ובן: טל (15), מאיה (13) ואורי (8).
מה המחיר של הדילוג בין כל העולמות האלה – בין העסקים שלך, לתכניות הטלוויזיה ולחיי המשפחה?
"זה לא פשוט. מי שמשלם את המחיר בסוף זו המשפחה שלי. עכשיו, בחופשה שאחרי מאסטר שף, אני מנסה לפצות אותם כמה שיותר. אנחנו עובדים קשה מאוד אבל לא מתלוננים".
איך הילדים מסתדרים עם זה שאתה מפורסם?
"מאיה וטל לא גדלו לתוך זה, אז הן לא יכולות לסבול שאנחנו בפארק, למשל, ואנשים לוקחים להן אותי. אבל אורי כן נולד לתוך זה, ותופס על זה טרמפ חופשי. לפני שנתיים היינו במעלית באילת, וכשמישהו נכנס אורי אמר לו: 'חבוב אתה יודע עם מי אתה במעלית?, עם חיים כהן'. הוא מבסוט מזה".
אימא שלך נפטרה ממחלת הסרטן, שלקחה גם עוד כמה חברים שלך במהלך השנים. איך זה השפיע עליך?
"למדתי שאסור לדחות כלום. אני חושב שסרטן זה סוג של נקמה של העולם, שלא היה מוכן לזה שהאדם פתאום האריך חיים. אנשים חיים יותר, צורכים יותר, והעולם לא הספיק להתכונן לזה. היום בני חמישים יכולים פתאום לעזוב את הבית ולמצוא פרטנר חדש לחיים".
אולי אתה מנסה לחיות בשלום עם מה שלקח ממך את אימא שלך?
"אני לא חי איתו בשלום בכלל, אני במלחמה מתמדת. אלי לנדאו ז"ל, חבר שלנו, הלך מהמחלה הזו, עוד חבר מתמודד עם זה עכשיו, גם חברים בגילאים צעירים ואפילו ילדה של חבר שהיא רק בת 12. וואט דה פאק?? מה זו המחלה הזאת? בסוף יתברר שזו קונספירציה של חברות תרופות או חברות ביטוח. אתה יודעת כמה עולים הטיפולים? אנשים עושים כסף מהטיפולים האלו. יש לי מכרה שעכשיו גילו לה סרטן והיא החליטה שהיא לא רוצה לטפל, אבל רוצה לחיות טוב ולרפא את עצמה. דבר ראשון היא התגרשה, שינתה את התזונה ואת אורח החיים, הורידה לחץ. אני חושב שחלק לא קטן של אנשים חיים בסוג של שקר, דוחים שינויים שצריכים לקרות. אנשים לא חושבים מספיק על הנשמה שלהם, סרטן זה לא רק גנים".
אומרים שלשמור בבטן עושה סרטן, אתה שומר? כקונצנזוס, אתה בטח חייב להתאפק לפעמים.
"אני מוציא הכל, רק לא בעצבים. אני מדבר לעצמי, לפעמים בקול רם מדי, אז למדתי לדבר בשקט. אבל הילדים שלי כבר רואים את הפרצוף ומזהים, ואז הם שואלים: 'מה, עם מי אתה רב עכשיו'?".