יש משהו מאוד לא מתחייב וגם לא הגיוני בצמד המילים "אוכל אסייתי", ועדיין, אינספור מסעדות בארץ מתהדרות בו. הרי איך אפשר באמת ובתמים לשלב תחת קורת גג אחת אוכל מכל כך הרבה מדינות שנפרדות ביניהן לא רק גיאוגרפית אלא גם אקלימית, תזונתית ותרבותית? מדינות כמו סין, וייטנאם, יפן, קוריאה, הודו ותאילנד, שבכל אחת מהן מיליוני ואפילו מיליארדי תושבים עם רקע קולינרי ומסורות ייחודיות נפרדות לחלוטין, זוכות אצלנו לייצוג כולן יחד באותו המקום. אבל כמו כל הדברים שעם הזמן התרגלנו אליהם, גם זה הפך להיות משהו שאיש בארץ לא מרים עליו גבה.
מסעדת דלי אסייתי בהוד השרון היא אחת מאותם מקומות. בתפריט שלה אפשר למצוא את הייצוג האולטימטיבי בעיני ישראלים למטבח היפני - סושי על שלל גרסאותיו, לצד מבחר סוגים של קארי תאילנדי ושלאגרים נוספים של אחד המטבחים האהודים בישראל: כיסונים וטופו בסגנון סיני, קארי וייטנאמי ועוד ועוד. לפחות יש כאן את היושרה להבהיר כבר בשם המקום את הסגנון שלו: יש כאן הכל מהכל, במטרה לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר.
בעוד בתל אביב יש מקום למסעדות שאפילו מעיזות להתמקד באזורים או מטבחים שונים בתוך מדינות ענק כמו סין, יפן או תאילנד, מחוץ לעיר הגדולה זה ממש לא ככה. אולי זה קורה כי על מנת לשרוד, מסעדה אסייתית מחוץ לתל אביב חייבת להציע מנעד כל כך רחב ונטול גבולות מוגדרים. אם אכן כך הדבר, דלי אסייתי לא מאוד שונה מעשרות מסעדות אחרות ברחבי הארץ שרוצות לשרוד ואף לשגשג, ולכן מחויבות להציע כל כך הרבה אפשרויות, פשוט כי הקהל שלה דורש את זה. היא כן נבדלת בכך שכל מנה כזאת כאן זוכה להרבה מאוד תשומת לב ומצליחה לעמוד בפני עצמה, גם אם לא תמיד להיות אותנטית.
על האוכל בדלי אסייתי אחראי מידד סטבינסקי. אחרי מספר שנים במסעדה, יצא סטבינסקי לא מזמן להרפתקה משלו עם מקום תאילנדי בתל אביב, וחזר להוד השרון להובלה מחודשת של דלי אסייתי אחרי שהבין מה טמון כלכלית ועסקית בניהול מסעדה עצמאית בישראל (רמז: קל זה לא וגם לא משתלם). סטבינסקי הוא שף מלומד עם רזומה לא קצר, שהסתובב בהרבה מסעדות שונות בארץ (למשל מיט בר הוותיקה), ובעולם - כשהוביל מסעדות בתאילנד, שם גילה את חיבתו הגדולה למטבח התאילנדי וחזר איתה לארץ. בקרוב הוא אף מוציא ספר בישול שמתמקד דווקא במטבח היווני. בקיצור, הוא ומנעד המטבחים ביניהם הוא מלהטט אקלקטי לפחות כמו התפריט שהוא מציע בדלי אסייתי.
את שלל אהבותיו הוא מביא איתו למסעדה הנאה הזאת שיושבת בלב הוד השרון, כשניכר שהוא עצמו מושך אל האוכל התאילנדי האותנטי בעוד בעלי המסעדה לא רוצים לפספס את הקהל חובב הסושי והאוכל היפני, ולקרוץ גם למשפחות וילדים עם אוכל פשוט ונגיש. הדיסוננס הזה מביא לכך שאפשר למצוא כאן מנות תאילנדיות מעניינות שכמעט ולא מוצאים בשום מקום אחר בישראל לצד מנות שקשה להכניסן בכלל להגדרה המורחבת של אוכל אסייתי. אם מתנתקים מההגדרות זה לגמרי עובד, כי בניגוד לסיכויים - זה מצליח להיות טעים.
ביום בו הגענו לדלי אסייתי כיכבה כמעט על כל שולחן במסעדה מנה שנדיר למצוא במסעדות תאילנדיות בארץ, אבל מי שהיה בתאילנד וזכה להכיר, לא יכול שלא להזמין אותה כשהוא רואה אותה בין האופציות: הקאו סוי. בניגוד לסוגי קארי תאילנדי מוכרים יותר כמו הקארי הירוק, הצהוב או האדום, הקאו סוי הוא מנת קארי שונה, שהמקור שלה שנוי במחלוקת. הסברה הרווחת היא שהקאו סוי הגיעה לצפון תאילנד על ידי סוחרים מוסלמים סיניים מחבל יונאן שנדדו אל תאילנד בדרך התבלינים עוד במאה ה-15 כשהאזור היה בשליטה בורמזית.
גם כיום, בבורמה אפשר למצוא מנה דומה מאוד לקאו סוי. ובעוד בבורמה ובצפון תאילנד הקאו סוי הוא מאכל פופולרי מאוד, הוא לא זוכה להמון הכרה מחוץ להן. ומגובר בהפסד חד משמעי עבור מי שלא זכה לנסות את הטוב הזה כי הקאו סוי הוא קארי יותר מרקי, שכולל תבלינים כמו הל שחור שנהוג להשתמש בו במטבח ההודי ומביא עמו טעמים מעושנים וארומות נהדרות. בתוך הקאו סוי שוחות אטריות ביצים בשרניות, חלקן מטוגנות לפריכות ומוגשות מעל המנה. בתאילנד, כמעט בכל קאו סוי בו נתקלנו השתמשו בשוקי עוף שלמים (מה שפחות עובד בארץ), אך יש גם וריאציות (פחות נפוצות) לקאו סוי עם בקר או אפילו עם פירות ים. לצד הקארי העשיר מוסיפים בצלי שאלוט קצוצים, ליים ומחמצים של עלי חרדל ירוקים שסותרים את הקרמיות ומאפשרים לשלוט בחמיצות.
האמת היא שבתאילנד חוויתי עונג כביר עם מנות הקאו סוי; כל אחת מהן שונה ומקורית באופן התיבול, אבל המשותף לכולן הוא האפקט העשיר והמענג בזמן האכילה של הקסם הזה. זה קארי קרמי עם טעמים חמים ואחרים מאלה של סוגי הקארי הנפוצים יותר, שמשופעים בטעמי שום, ג'ינג'ר, למון גראס והרבה קרם קוקוס. בארץ נתקלתי בקאו סוי קודם לכן רק במסעדת אונאומה התאילנדית הצנועה בתל אביב, שם הוא הוגש חריף ועוקצני מאוד והיה חביב. בדלי אסייתי הקאו סוי הרגיש מושקע יותר, מלווה בניסיון לחתור לעומק טעמים ולדיוק של המנה, עד כמה שמתאפשר במיקום מרוחק מתאילנד כמו שלנו. בקיצור, זאת הייתה מנת קאו סוי מצוינת שנמצאת במסעדה כרגע כמנת ספיישל וצריכה להיכנס תמידית לתפריט, לפחות בעיני.
את אטריות הביצים למנה, ארוכות ודקות אך לא דקיקות, מייצרים עבור דלי אסייתי במיוחד במפעל לפסטה. ההל השחור משולב עם כורכום טרי, ג'ינג'ר ופלפלים מיובשים שלא מעניקים לקארי חריפות יתרה, אלא רובד טעמים. אפילו עלי חרדל כבושים באיכות סבירה היו כאן לצד המנה בשביל הפאנץ' האותנטי החמצמץ והמשונה מעט לחובבים. התוצאה מעולה לימי החורף הישראלי ומחמיאה מאוד לסגריריות שבחוץ עם תבלינים מחממים, חתיכות עוף עסיסי שנמצאות בשפע בתוך המרק ואטריות ביצים מצוינות לצד אטריות מטוגנות שהיו אף הן חפות משמן מיותר וכיף מאוד לנשנש מהן גם בנפרד. על אף השימוש בשלל תבלינים, מדובר בסופו של דבר בקארי מעודן ואלגנטי לסוגו, ובקערה שנשמח לחזור אליה.
אומנם הכברתי במילים על הקאו סוי משום שמדובר במנה שבאמת חובה לטעום אם נתקלים בה, אבל ניסינו בדלי אסייתי גם מנות אחרות מוצלחות. פתחנו את הארוחה פה עם סלט תירס תאילנדי שהוא וריאציה מהנה על סלט הפפאיה השגרתי. התיבול דומה מאוד לזה של הסום טאם: פיש סוס, ליים, שפע שום וסוכר דקלים. והתירס, שכמעט לא עובר שום מניפולציה מגרסתו הטרייה והפריכה, העניק לצלחת ממתיקותו, לצד כוסברה מרעננת. יופי של סלט, מתובל מצוין וחריף במידה טובה, שגיוון את הפתיח המסורתי של סלט פפאיה. כיאה למקום שלא בהכרח תמיד נשען על מסורות, הסלט הוגש עם טוויסט של שבבי סלמון פריכים, שאפשר להוסיף כאן למגוון מנות פתיחה, והיו טאץ' נחמד אם כי לא הכרחי כלל לסלט טוב לכשעצמו.
המשכנו עם לחמניות שהוגדרו בתפריט כלחמניות הוקאידו - האי הצפוני של יפן, במילוי של קציצת המבורגר. יפני? לא באמת. אבל מיתוג הוא מיתוג וצריך למצוא את ההקשר למטבחים האסייתיים, כי בכל זאת במקום אסייתי עסקינן ולמי יש היום כוח לעוד באן כשאפשר להשתמש בלחמניות חלב יפניות. למען האמת בהוקאידו לא מצאתי שום מנה שאפילו דומה באופן קלוש למתואר ולמוגש כאן. אבל למי אכפת כשזה פשוט יופי של המבורגר. ויופי של המבורגר אוהבים גם ביפן, על כלל חלקיה. הלחמניות שביניהן הוגשה הקציצה היו לחמניות חלב אווריריות ומהנות מאוד לאכילה ובתוכן המבורגר לא גדול אך עסיסי ונקי בטעמיו, שמבוסס על נתח פיקניה ללא תוספת תבלינים מיותרים. המנה כוללת שתי לחמניות קטנות, רכות ונמסות בפה, שמהנה במיוחד לנגוס בהן מבלי לנגב במאסיבית את הפנים כמו אחרי שנוגסים בהמבורגר בגודל קלאסי.
ניסינו גם את שתי הגרסאות האחרות של לחמניות החלב היפניות במילוי של עוף פריך ודג לבן בטמפורה שמוגשות גם הן עם רוטב הטרטר שמועשר במעט דאשי, לצורך התירוץ היפני. בעוד העוף הזכיר יותר שניצל קלאסי פריך וטעים בתוך חלה טובה, הדג בטמפורה היה מאוד קליל ומעודן. הוא הצליח לשמור על עסיסיות בפנים ויחד עם רוטב הטרטר, שבאמת שניסינו אבל לא ממש הרגשנו את הדאשי בו (וגם לא באמת היה צריך) היה טוב מאוד. עם זאת, אם כבר בוחרים לאכול לחמניית חלב, אז חד משמעית לכו על ההמבורגר, בחירה בנאלית ככל שתהיה, היא פשוט הטעימה ביותר.
סיימנו את הארוחה פה עם עוגת גבינה באסקית נטולת כל קשר למטבחי אסיה, אבל הפכה לקינוח פופולרי עד כדי כך במסעדות ארצנו, שמצאה את מקומה גם בתפריט של דלי אסייתי. ומה נגיד? באמת שהמטבח האסייתי על שלל מרכיביו הוא למעשה עשרות מטבחים מטריפי דעת, אך נודה על האמת, כאלה שקינוחים הם בהחלט הצד החלש יותר שלהם. אין מה לעשות ואולי זה לא משהו להתהדר בו אבל בחמאה, גבינות שמנת, ומתוקים, המערב עדיין מבין הרבה יותר. אז למה להתעקש, אם אפשר לזלוג למחוזות פופולריים כמו עוגת גבינה, מוס שוקולד או קרם אפוגטו ולא להילחם עם הישראלים על טעמים כמו תה ירוק, מחית שעועית ושומשום שחור, שכנראה לעולם לא יהיו מבוקשים כאן באותה המידה.
זאת הייתה עוגה באסקית במרקם מענג עם מעט נגיעות של ליים. לא מתוקה מדי, ונעימה מאוד לאכילה. היא סתמה את הגולל על העובדה שדלי אסייתי היא לא בהכרח מסעדה אסייתית טובה - היא פשוט מסעדה טובה שאפשר למצוא בה בעיקר אוכל פאן אסייתי, חלקו אפילו די נדיר בנוף המקומי. חלקו רחוק מאסיה מאוד ומתכתב עם מטבחים בחלקים אחרים בעולם, וזה כנראה בסדר; יותר מבסדר, זה אפילו מעיד משהו על הטעם המקומי שלנו. כי איפה עוד בעולם אפשר לאכול תחת קורת גג אחת קארי תאילנדי ייחודי, המבורגר מצוין, וריאציה על שניצל בחלה ועוגת גבינה ספרדית לקינוח? כנראה רק בישראל.
דלי אסייתי. הבנים 15, הוד השרון. טלפון: 09-8992555. לא כשר