עם אודם אדום מרוח בקפידה, פדיקור תואם וחליפה מחויטת שיושבת על גופה בדיוק מוחלט, קשה לדמיין את נעמי הורביץ מוכרת נודלס מתוך טנדר מקרטע בפסטיבל בומבמלה. אבל אם תיקחו אחורה 20 שנה, רחוק שנות אור מהחדר הפרטי המהודר של מסעדת ניטן תאי התאילנדית שבהקמתה השקיעה עשרה מיליון שקלים, תמצאו אותה שם. מקפיצה מנה אחר מנה ומנסה להשביע תור רעב של סטלנים.
"זאת הפעם הראשונה שאני מחזיקה מסעדה משלי, אבל אני מתעסקת באוכל תאילנדי כבר עשרים שנה", מספרת הורביץ, "כשהגעתי לישראל לא היה פה אוכל תאילנדי. כשהייתי בהריון היה לי חשק לטעמים האלה, ואז החלטתי לעשות את זה לבד. יצא טעים. פתחתי קייטרינג שנקרא נודלס בר והתחלתי למכור מוקפץ מכל מיני סוגים. בהתחלה בקניונים ובהמשך מתוך טנדר קטן בפסטיבלים כמו שנטיפי ובומבמלה. לפעמים הרווחנו ככה שלושים או ארבעים אלף שקל ביום. אז יש לי ניסיון בעסקי האוכל, ואמרתי את זה כל הזמן, אבל באף אחת מההכתבות שהיו על ניטן תאי לא ציינו את זה".
בקושי חודשיים עברו מאז שנפתחה ניטן תאי ברחוב הארבעה בתל אביב נפתחה, ולדברי הבעלים, כבר 11 אלף איש עברו בדלתות המוזהבות שלה. ביניהם היו גם מבקרי האוכל של האתרים והעיתונים המובילים בישראל, שבאופן גורף שחטו את המקום, על עושרו המופגן והטקסיות הכנועה שמלווה את השירות של המלצריות. "לא היה לי מושג שיש כזה דבר, אני קצת תמימה בקטע הזה", היא אומרת על הביקורות, "אני רוצה להאמין שאם מישהו עושה משהו טוב מהלב, אנשים ירגישו את זה. ככה היה עם הספא שפתחתי במלון הילטון, למשל, כל הכתבה היו מעולות. אני חשבתי שאנשים כאן אוהבים תאילנדים ואוהבים מסעדות תאילנדיות, ולכן בפעם הראשונה שהתפרסמה ביקורת הייתי בהלם תרבות. גם לא קראתי הכול כי זה היה ארוך מדי ומלא ברוע".
על אף החזות המעודנת והעצורה שלה, כשהורביץ מדברת על הנושא, הסערה הפנימית מתפרצת החוצה. הטונים שלה עולים, תנועות הידיים הופכות חדות. "הבנתי שזה התפקיד של המבקרים להיות ככה, כי זה מה שמוכר, כמה שיותר צהוב ושלילי", היא אומרת. "למדתי לא להתייחס לבן אדם אחד. אני צריכה להתייחס לאורחים שמחייכים ואומרים תודה. אם לא הייתי מעניינת וחשובה לא היו כותבים עליי. אני בוחרת לדבוק באהבה ובאור".
הרגשת שמחפשים אותך?
"בגלל הבאזז שהיה על המסעדה כמה חודשים לפני הפתיחה, אז כבר חיכו לי עם הסכין. אבל הנה, עברנו את זה ולמדתי לקבל ביקורות מלקוחות ולא ממבקרי האוכל. מבקרי אוכל בחו"ל מדברים על שירות, אוכל ואווירה אבל לא יורדים על התרבות התאילנדית, על הלבוש ועל הטקס. במקום אחד אפילו היה כתוב ששכחתי מאיפה באתי. באיזו זכות? אוקיי, באתי ממקום עני, אבל זה לא אומר שלא יכולים להיות לי חלומות גדולים ונשמה גדולה".
הגבול: מנות עם חזיר
סיפור הסינדרלה של הורביץ הוא גם חרב הפיפיות שלה. מצד אחד, גם ציניקנים גדולים ביותר יתרגשו מהאגדה על נאם, הילדה היפה שנולדה בכפר עני בתאילנד, עלתה לישראל, נישאה לאיש העסקים חיים הורביץ (בנו של מנכ"ל טבע לשעבר, אלי הורביץ ז"ל) והפכה לאשת חברה. מצד שני, לכולנו יש מלאי מוגבל של פרגון, ונראה שהנסיקה של הורביץ לתודעה הציבורית גם העמידה אותה באופן טבעי תחת מבט בוחן. עם הפתיחה הגרנדיוזית של ניטן תאי, היכל תאילנדי מלכותי שמפגין שימוש אינטנסיבי בזהב, כבר החלו לצוץ השמועות על כך שהמעמד סנוור אותה.
"יש המון שנאת חינם וקנאה", היא מתרעמת. "כשהייתי ענייה היו אומרים כל הזמן שאנשים עשירים הם רעים וסנוביים, כל מיני דברים שליליים - ועכשיו, כשאני עשירה, הבנתי שחלק מזה בא מכאב. כשבן אדם משקיע במשהו שהוא מאמין שהוא טוב ולא נותנים לו פרגון, זה כואב. אני יכולה להעיד רק על עצמי כמובן, בתור מישהי שהיא עשירה רק כמה שנים, אבל אני לא סנובית, פשוט נפגעתי. אנשים עשירים הופכים להיות יותר סגורים כתוצאה משנאת החינם ובוחרים להסתגר עם אנשים שמבינים אותם. קשה לפתוח את הלב לאחרים כי את מקבלת סטירה".
הורביץ (42) עלתה לארץ בתחילת שנות העשרים שלה, בעקבות האהבה. את השנים הראשונות העבירה בעבודה חקלאית בת 9 שעות ביום בשדה בננות בסמוך לחיפה. היא חיה אז בקרוון והרוויחה 1,500 שקלים בחודש. בעלה לשעבר, ממנו גם נולדה עדן, בתה בת ה-18, חזר בתשובה והנישואין הסתיימו. בתה המשיכה לחיות איתו ולנהל אורח חיים דתי, וכיום הורביץ רואה אותה פעם בשבוע בלבד. "בהתחלה היו על הילדה איסורים, כמו זה שאסור לבוא לאמא כי המטבח שלה לא כשר, וזה היה לי קשה", היא אומרת. "רק מאוחר יותר הבנתי את האמונה והפכתי את כל המטבח שלי כדי שיתאים לה". בהמשך אף התגיירה כדי להתקרב לבתה. "אני מתאימה את עצמי אליה ועכשיו זה נהיה הרגל. אם טוב לילדה, כל אמא תהיה מרוצה ומאושרת".
היא ביקרה במסעדה?
"היא הייתה פה הרבה פעמים ולא אכלה כלום. רק שותה קולה או בקבוק מים סגור עם קש. אבל אני רגילה לזה ואם זה טוב לה אז טוב לי".
כיום, הורביץ מגישה בניטן תאי פירות ים, אך הקשיבה לעצתו של בעלה ולא הכניסה לתפריט אף מנת חזיר, על אף שמדובר בבשר שהקולינריה התאילנדית מרבה להשתמש בו. "זה כי אני רוצה לפנות לקהל יותר רחב. אנחנו לא מרגישים שיש לקוחות שלא באים לכאן כי אין חזיר, אבל יש המון אנשים שבאים דווקא בגלל שאין חזיר".
עד שפגשה בבעלה הנוכחי היא עברה בין עבודות: קייטרינג, עיסוי, מלצרות. מרגע שחברה אליו, יכולה הייתה סופסוף לתת דרור לחלומות האמיתיים שלה, כי כסף כבר לא היווה בעיה. "אני יודעת שהגעתי לאן שהגעתי בגלל הקארמה הטובה שלי, כי חיים יכול היה ללכת למישהי שהיא דוגמנית, מישהי חכמה ויפה ויותר - אבל הוא בחר בי, במי שהייתה המטפלת ועוזרת הבית שלו", היא אומרת. "אני חיפשתי גבר כמו חיים כל החיים שלי, כי כל מערכות היחסים הקודמות הביאו לי רק כאב לב. השקעתי המון באהבה שלי וקיבלתי בתמורה לב שבור. היום אני נמצאת בחלום. פגשתי את האיש הכי מדהים בעולם, שיודע לאהוב ולתת כמוני ומשקיע בכל החלומות שלי. כנראה שגם הוא ראה בי משהו שהוא חיפש כל החיים".
"פגשתי מישהו שדומה לי, שנותן אינסוף"
קלישאות בצד, כשהורביץ מדברת על בעלה, קולה נשבר ודמעות עולות בעיניה. ההתרגשות האותנטית הזאת מובילה לעתים גם למחוות שיכולות להתפרש אצל מי שגדל בישראל באופן שנוי במחלוקת. כך למשל, כשנעמי צולמה רוכנת לרגליו של הורביץ במסגרת אחת מהכתבות על הזוגיות, רבים התרעמו על הביטול העצמי. "גדלתי בתרבות התאילנדית ואני רוצה להראות לעולם כמה אני מעריכה את בעלי", היא מתייחסת לאותה קידה, "מגיעה לו אישה שמעריכה אותו, ואני לא מפחדת שמישהו יסתכל עליי כעל אישה קטנה. אני יודעת מי אני ואני לא צריכה לקבל אישור מאחרים. אני רואה את עצמי כאישה שיודעת לעשות הכול - אני יכולה להיות אשת עסקים שנלחמת ויכולה להיות אישה חמודה ומפנקת. אני מולטי. לא רוצה שיכתיבו לי משהו אחד, אני רוצה להיות הכול כל עוד זה עושה טוב לזוגיות שלי".
איך את רואה מערכת יחסים מאוזנת?
"כזאת שבה כל אחד רואה את השוני של השני ונותן לו מקום. זה מעבר לאהבה. ביחסים שלי בעבר נתתי בשביל לקבל, וזה הוביל לאכזבה. עכשיו פגשתי מישהו שדומה לי, שנותן אינסוף. הוא פשוט שופך עליי הכול. זה עובד כי אתה פשוט נותן את כל האהבה שיש לך ולא מצפה לכלום".
למרות שכולנו רגילים לכך שהמשוואה של זוגיות פלוס אהבה מתרגמת בדרך כלל לילדים משותפים, הקשר בין השניים דווקא לא צועד בכיוון הכל-ישראלי הזה. "אני חושבת שאני כבר לא בגיל לגדל תינוק", אומרת הורביץ בת ה-42, "עברתי את זה ויש לי את הבת שלי. חוויתי מה זה להיות אמא ולא חסר לי החלק הזה. עכשיו זה הזמן להגשים את החלומות שלי וליהנות סוף סוף מהחיים. לא להיות עסוקה בהישרדות ובלעבוד קשה בשביל לסגור את החודש. עכשיו המטרה שלי היא להשאיר פה משהו ממני לפני שאני עוברת מהעולם".
המשמעות בשטח של ההחלטה היא שליטה מוחלטת של הורביץ בכל מה שקורה במסעדה. מדי יום היא נמצאת כאן, לובשת בעצמה את מדי אנשי השירות, מפקחת על העניינים ולפעמים גם מטריפה את העובדים. "בכל דבר שאני עושה אני נותנת את הנשמה שלי, ואולי לפעמים העובדים שלי שונאים אותי בגלל שאני כל כך פרפקציוניסטית", היא צוחקת, "את כל העיצוב פה בחרתי לבד, אני נכנסת לכל פרט ופרט וזה כי אני יודעת הכי טוב מה החזון שלי ואיך אני רוצה שדברים יראו. המסעדה הזאת היא ממש לא תחביב בשבילי. אני מרוצה כשכולם נותנים את הנשמה ואז אני גם יותר רגועה ונותנת להם את המקסימום האפשרי".
המקסימום האפשרי מבחינת הורביץ כולל גם פרס כספי של מאה שקלים במזומן, אותו היא מחלקת מדי ערב לשלושה עובדים נבחרים שפיזרו הכי הרבה חיוכים ללקוחות. בימים אחרים, היא נכנסת למטבח בסיומו של ערב עמוס במיוחד ומחלקת טיפים לכל הטבחים, מכספה האישי. "אני הייתי שם, הייתי מלצרית ועשיתי הכול, ולכן אני לא מזלזלת באף אחד. אני מתנהגת אליהם כמו אל המשפחה שלי. ברור שיש גם צעקות לפעמים, אבל יש פה אהבה ואנרגיה טובה".
במהלך השיחה שלנו ניגשים לחדר הפרטי של ניטן תאי מספר עוברי אורח סקרנים שהגיעו להציץ על המסעדה. הורביץ מסבירה על המקום בנימוס, מחייכת ומזמינה להגיע בשעות הערב, כשייפתחו. לדבריה, החלק הכי חשוב הוא הענקת כבוד לסועדים - וזו גם הסיבה שהיא מדגישה במסעדה את טקסי התרבות התאילנדית, דוגמת טקס נטילת הידיים שמבקרי האוכל כה סלדו ממנו. "מאחורי הטקס הזה עומדת ברכה, אהבה וכבוד", היא אומרת. "זה טקס שמתקיים בחתונות, וביום האם ויום האב בתאילנד. העובדה שבאים ונוטלים לך את הידיים זה סוג של ברכה. לבוא למסעדה זה מאמץ - להתקשר, להזמין מקום, להתרחץ, להתלבש יפה, ולפעמים גם לנסוע הרבה זמן. אז דרך נטילת ידיים וברכות אני רוצה להגיד לאורחים תודה. הם דווקא אוהבים את זה מאוד. אנחנו לא מכריחים אף אחד".
תמשיכי עם זה גם אם לקוחות יצביעו ברגליים?
"תראי, אני לא באה במטרה לעשות רק עסק. המניע שלי זה להפיץ את התרבות התאילנדית וגם לתת לתאילנדים עבודות יותר מכובדות כדי שיוכלו לפרנס את המשפחות שלהם. יש לי מעל 200 עובדים בעסקים וכחצי מהם תאילנדים. זה עושה לי טוב בלב שאני מכפר קטן ואני יכולה לעשות את זה. אבל בטוח שאני לא רוצה להפסיד כאן כסף. אם זה מפסיד, אני סוגרת".
"אני כאן כדי להראות לעם ישראל משהו שהוא לא הכיר"
להורביץ יש חלומות גדולים. במקביל למשא ומתן שהיא מנהלת עם אנשי עסקים מחו"ל על פתיחת סניפים לניטן תאי מעבר לים, היא עובדת במרץ על מרכז בריאות יוקרתי תחת המותג "שבע" שיפתח במיאמי בחודשים הקרובים ויכלול טיפולים קוסמטיים, ספא וחדר כושר. בסוף, היא מקווה, תחזיק בכל עיר גדולה בעולם ספא ומסעדה. "אני חושבת שיש ביקוש לקונספט של ניטן תאי בחו"ל, ושמעתי שזה גם יותר קל כי אין יותר מדי ביקורות", היא צוחקת. עד שזה יקרה, הסניף הישראלי ממשיך להתרחב עם בר גדול שייפתח כאן בחודש הבא, בקונספט אסיאתי אך לא בהכרח בדגש תאילנדי. בעוד כחודשיים תיפתח המסעדה גם לארוחות צהריים.
ניטן תאי היא האחרונה בסדרה של מסעדות תאילנדיות שנפתחו בישראל בשנה החולפת, מנסות לתת פייט למוסדות ותיקים דוגמת בית תאילנדי של השף יריב מלילי, שלתקופה קצרה אף היה אמור להיות השותף של הורביץ במסעדה המלכותית שלה. "יש בארץ מסעדות תאילנדיות נוספות וכולן עובדות יפה ואני מרוצה", היא אומרת בדיפלומטיות. "זאת אמנם לא תרבות תאילנדית כמו שאני עושה, אבל זאת התחלה טובה, ועכשיו אני כאן כדי להראות לעם ישראל משהו שהוא לא הכיר. הערכתי מספיק את יריב בשביל להכניס אותו כשותף במקום, וגם עבדתי אצלו כמלצרית בעבר לפני הרבה שנים. אבל זה לא הלך בינינו. לא הסתדרנו ברמה האישית".
איך את מסבירה את הפופולריות העצומה שהמטבח התאילנדי זוכה לה בארץ?
"זה כי כולם כאן נוסעים לתאילנד וחווים את האנרגיה ואת החוף ואוכל הרחוב. כל כך כיף בתאילנד בגלל האווירה הטובה - אם היית הולכת לטייל במדינה שסתם הכול זול בה ואנשים לא מחייכים אלייך, לא היית נהנית".
היום את מרגישה יותר ישראלית או יותר תאילנדית?
"אני מרגישה שאני ישראלית אבל אני גם תאילנדית. אין מה לעשות, אי אפשר למחוק את העשרים שנה הראשונות שלי. אני חושבת שיש אהבה בין ישראלים לתאילנדים. אנחנו כמו מנעול ומפתח. שונים לגמרי, אבל זה עובד. תאילנדים מביאים רוגע, פשטות ורצון לתת בלי לצפות לקבל בחזרה. ישראלים מביאים יכולת שכלית ברמה מאוד גבוהה. אתם מלמדים תאילנדים להיות יותר חדים. לא לעופף ברוח".