לא בכבוד שלי להרים אוכל מהרצפה. זאת היתה המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש. השניה הייתה שאם אמא שלי רואה אותי עכשיו היא נכנסת להתקף חרדה. כי הרגע הרמתי אוכל מהרצפה. ולא סתם רצפה. הרצפה של שוק הכרמל. רצפה שהיא ערבוב של ירקות רקובים, מים עכורים וזוהמה של עשרות אלפי נעליים של אנשים שעוברים כאן כל שעה. רצפה ששבוע לפני כן נגעלתי רק מללכת עליה, כי בטעות הגעתי לשוק בכפכפים ותוך כדי הליכה המים המטונפים השפריצו לי קצת על השוקיים. אותה רצפה בדיוק בה מתבוססת כעת בטטה, שבעוד כמה שעות אני אבשל בתנור בבית. ואחר כך גם אוכל בהנאה.

בלשון המעטה, בואו נגיד שאני ממש לא אחת ממה שרובכם הייתם מגדירים "ההיפים האקולוגיים האלה שחיים מהזבל". אני לא היפית, איסטניסטית מכדי להיות אקולוגית, ובאופן כללי אני הכי רחוקה שאפשר מלחיות מהזבל. על אף שאני חיה ממשכורת של עיתונאית, בתור כתבת אוכל אני מוציאה מדי חודש סכום מזעזע על מסעדות יוקרה, כאלה שארוחה זוגית בהן עולה לפחות 400 שקל. בעיני החברים שלי אני פלצנית מדרגה ראשונה, כזאת שלפני הליקוט האחרון ישבה במסעדת הבסטה הסמוכה לשוק, שתתה יין קטלוני טוב, אכלה דגים כבושים ושילמה חשבון של 150 שקלים לארוחת צהריים. אני מעריכה חומרי גלם איכותיים, ואני מוכנה להוציא סכומים מטומטמים לגמרי על גבינה טובה, ביצי חופש אורגניות או אננס שעולה כמו אוכל ליום שלם. אם בדרך כלל אני עוברת בשוק והמבט שלי נע במהירות בין הפירות והירקות שמונחים על הבסטות, עכשיו הוא הוסט לסקירת הרצפה. מעולם לא הבחנתי שיש בה כל כך הרבה פינות נסתרות שבהן ארגזי קרטון עם ירקות ופירות. בצד אחד ארגז ובו שזיפי שגיב יפהפיים. מהצד השני קופסת גויאבות שראו ימים טובים יותר, ובאמצע השביל מקבץ מנגואים. והכל בחינם.

מי שרואה כמויות כאלה של אוכל טוב ולא מרים אותן הוא פשוט מטומטם

באותו יום שישי בו הגענו בן זוגי ואני לשוק הכרמל, ממש לפני כניסת השבת, לא תכננו להפוך לחלק מקבוצות הלקטים שמסתובבות בשוק ושמענו עליהם דברים משונים. למען האמת, יצאנו מאוחר מהקרנה של סרט האוכל החדש "משחק באש", ובמקום להגיע לשוק בשתיים או שלוש כמו תמיד הגענו רק בחמש וחצי, בתקווה קלושה שאולי יהיו עדיין כמה דוכנים פתוחים.

צנוניות (צילום: ג'רמי יפה)
מחיר ארוחת הצהריים: 150 שקלים. מחיר ארוחת הערב: 0 שקלים. צנוניות | צילום: ג'רמי יפה

ככה זה התחיל. מדוכן אחד קטן, שעמד לסגור, קנינו אשכול בננות, והמשכנו במורד השביל הראשי. ככל שירדנו בשביל, קלטנו בזווית העין עוד ועוד פירות וירקות שהשאירו בעלי הבסטות שכבר הלכו הביתה מזמן. תפוחים, לימונים, ערימות מיותמות של ירקות ופירות, חלקם הגדול ללא פגם. צעד אחרי צעד, בלי להחליף מילה, הבשילה בראשנו המחשבה שמי שרואה כמויות כאלה של אוכל טוב זנוחות ולא מרים אותן, הוא פשוט מטומטם. ואנחנו באותו הרגע היינו אולי הרבה דברים - מתים מבושה, למשל - אבל לא היינו מטומטמים. שלחנו מבטים מפתים אל עבר הירקות על הרצפה, והם לחשו לנו בתמורה "אנחנו סבבה, אל תפחדו". הפלרטוט הזה נמשך עד שאחד מאתנו נשבר, התכופף, והרים מתחתית אחת הבסטות תפוח אדמה שלם לגמרי וללא דופי.

מהרגע הזה ההיסוס של שנינו חלף. בלי לדבר, ובלי להתנצל, המשימה הפכה בשניות מקניות סטנדרטיות לליקוט אקסטרימי. הפחד שמישהו שאני מכירה ייראה אותי כפופה מעל ערימת ירקות שורש לא הרפה, אבל הייתי מסורה למטרה. כל מה שרצינו היה לאסוף אחלה ירקות ופירות ולהרגיש רק טיפ טיפה שניצחנו את המדינה הזאת, שכל הזמן דופקת אותנו עם מס הכנסה וביטוח לאומי ומחירים יקרים מכל כיוון, ולנצח את שוק הכרמל, שכל שבוע אנחנו משאירים בו מאות שקלים.

אל תטעו. השוטטות בשוק הכרמל לפני החשיכה היא לא מסע פסטורלי, בו אתם מניחים בסלסילת הקש הפרובנסלית שלכם פירות וירקות בשלים ומושלמים. ליקוט הוא משימה מלוכלכת: רוב הפירות לא יפים, והחיפוש אחר אלה שכן יצריך נבירה לחה במקומות שלרוב לא הייתם רוצים לדחוף אליהם ידיים. חלק מהסחורה שיושבת על הרצפה בערימות ענק רקובה לחלוטין. פירות וירקות אחרים סדוקים ופצועים, כי הסוחרים, שיודעים שהפירות והירקות שהם עד לפני דקה מכרו בכסף ייאספו בחינם, מטיחים את ארגזי הקרטון המלאים אל הארץ בזעם והורסים חלק ניכר מההיצע. אבל אם מחפשים היטב, ונמצאים במקום הנכון ובזמן הנכון – למשל, בסטה שבדיוק נסגרת ואתם קולטים מולה קבוצת לקטים שממתינה - מוצאים ירקות ופירות מעולים, שבכל סיטואציה אחרת הייתם מוכנים לשלם עליהם ממיטב כספכם.

הבעיה הגדולה ביותר בסיפור הזה של ליקוט אינה מחסור בהיצע או תחרות עם לקטים אחרים. הלקטים האחרים הם קהילה די נחמדה ומגוונת - צעירות צרפתיות תזזיתיות ויפהפיות, שנראות כאילו הן עושות את זה כבר שנים, צעירים מתנסים, קונים שמשלימים את סל הקניות, עובדים זרים ואנשים מבוגרים. הבעיה האמיתית של מי שמלקט היא מחסור בזמן. כי מרגע סגירת בסטה, יש רק מספר דקות עד שיגיע המורא הגדול של השוק. הטרקטור.

שוק הכרמל (צילום: ג'רמי יפה)
יש רק מספר דקות עד שיגיע המורא הגדול של השוק. הטרקטורי | צילום: ג'רמי יפה

שאריות__אוכל (צילום: ג'רמי יפה)
ברגע שהרמנו את תפוח האדמה הראשון הפכנו לאזרחים סוג ב' מבחינת הבסטיונרים. הם כבר לא רצו את הכסף שלנו | צילום: ג'רמי יפה

כשהטרקטור מגיח בכניסה לרחוב הקטן כולם יודעים שזה הזמן לאחוז בכל מה שחשוב לך ולברוח. הטרקטור גורף את כל הדברים הטובים, והופך את הכול לערימה עצומה ורטובה, שהרבה יותר קשה מנטלית לפשפש בה. את הלקח הזה למדנו על בשרנו. כשמלקטים, אסור להותיר חללים בשטח. ראיתם תפוח יפה? נקטרינה שנשכחה בפינת הקרטון? קחו אותם מיד. כי אחרי שהטרקטור בא, הרחוב הופך לאזור מוכה אסון. אין לאן לחזור. 

ההרפתקה הזאת תוביל אותי למיטת חוליי, שהצעתי לעצמי במו ידיי

באותה פעם ראשונה וספונטנית של ליקוט חזרנו הביתה עם ארגז ובו כרוב לבן, קולורבי, סלקים, קישואים, בטטות, תפוחי אדמה ורימון אחד. בדרך הביתה עצרנו בבסטה שעדיין היתה פתוחה וביקשנו לקנות פיטאייה בכסף מלא. הבסטיונר לכסן מבט אל ארגז הירקות שלנו ושרבב: "אני סגור". הוא לא היה סגור. הוא פשוט לא רצה למכור לנו. ברגע שהרמנו את תפוח האדמה הראשון הפכנו לאזרחים סוג ב' מבחינת הבסטיונרים. בשוק כבר לא רצו את הכסף שלנו.

הגענו הביתה והנחנו את ארגז המציאות על הרצפה. אז הסתבר לי שהליקוט היה החלק הקל. המחסום הפסיכולוגי המורכב באמת, אפילו יותר מנבירה במה שרוב האנשים יראו כזבל, הוא לאכול את מה שזה עתה אספתם. ולמרות שהקפדנו לקחת רק את הירקות והפירות היפים ביותר, כאלה שלא היה בהם פגם, מצאתי את עצמי מהר מאוד בתוך סצנת רחיצה שיצאה משליטה, ונראתה מהצד כמו ניסיון לגירוש שדים מקולורבי.

פעם הייתי מהאנשים שמסתפקים ברחיצה קלה של הפרי או הירק תחת זרם מים נעים. רק עכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי. הלם הקרב והזעזוע העמוק מהזוהמה הביאו אותי לשפשף עם סקוץ' ושני סוגי סבון את כל הירקות והפירות המסכנים - אפילו של אלה שמסירים את הקליפה שלהם לפני הבישול. תוך כדי קרצוף חשבתי על זה שאת התלאות של הבטטה שאספתי מהרצפה אני מכירה. אני זאת שהצלתי אותה מהקרטון הרטוב שהיא היתה מונח בו. אבל מה אני יודעת על הירקות שאני קונה בדרך כלל? האם בדרך למדפים ברשתות השיווק לא עוברים הירקות והפירות מסלול מטונף לא פחות, רק כזה שאנחנו לא עדים לו? האם בשווקי האוכל המפונפנים לא נלפתים הפירות האורגניים על ידי עשרות ידיים מזיעות ומלאות מחלות? האם שזיפים ששולם תמורתם כסף לא לוקקו על ידי ילדים קטנים, והוחזרו על ידי הוריהם מהלוע הזעיר הישר למדף?

שומר (צילום: ג'רמי יפה)
פעם הייתי מהאנשים שמסתפקים ברחיצה קלה בזרם מים נעים. רק עכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי | צילום: ג'רמי יפה

קולורבי (צילום: ג'רמי יפה)
הרפתקה הזאת תוביל אותי למיטת חוליי שהצעתי לעצמי במו ידיי | צילום: ג'רמי יפה

השלב הבא היה להתחיל לבשל. קילפתי בזהירות את הירקות, משאירה כמויות עצומות של פחת וזורקת כל ירק שהיה בו פגם קטן. את הירקות שנותרו תיבלתי והכנסתי לתנור. פעם אמרו לי שעיתונאי טוב צריך לשפוך את הקרביים שלו על הדף, להיות חשוף; אני הרגשתי באותו הרגע שאני לא רק שופכת, אלא מקריבה ממש את הקרביים שלי. דמיינתי איך ההרפתקה הזאת תוביל אותי למיטת חוליי, שהצעתי לעצמי במו ידיי.

כל זה, כמובן, לא קרה. הירקות בתנור היו נהדרים. את הרימון סחטנו, הוספנו לו קצת מזקל ושתינו אחלה של קוקטייל. הכול היה טעים, טרי, ומוצלח. לא יכולנו לחכות לפעם הבאה בה נעשה את זה שוב. זה קרה ממש יומיים לאחר מכן, ביום ראשון. שבנו לזירת הפשע בשעות הערב. גילינו שבאמצע השבוע ההיצע נמוך בהרבה, והתנועה גדולה בהרבה. השוק היה מלא בקונים, והדבר היחידי שהצלחנו למצוא היה כרובית יפה ואבטיח קטן, שהיה מוצק ונראה נהדר, אבל סדק שגילינו בו גרם לנו לוותר עליו בצער.  

ליקוט זה לא לכל אחד, ואני אפילו לא יודעת אם זה בשבילי

התרגלנו לאווירה של שוק הכרמל בשעות הערב המוקדמות. חזרנו לשם שוב ושוב במהלך השבוע. לפעמים בכוונה לחפש פירות וירקות, ולפעמים בספונטניות, מנסים את מזלנו. ללקט של שאריות, מסתבר, זה משהו שלומדים די מהר. קולטים את התנועה של אלה שמחפשים בדיוק את אותו דבר כמוך. לומדים אילו נקודות בשוק יניבו הכי הרבה, ומחכים שם ברגע הנכון. כל מה שצריך כדי ללקט הוא יצר הישרדות והיגיון בסיסי. זה נראה לך כמו זבל? אל תרים את זה. זה נראה ומרגיש כמו ירק או פרי שהיית מוכן לשלם עליו? זכית. 

פיצה זוקיני (צילום: ג'רמי יפה)
פיצת הקישואים שלי. נראית נקייה סך הכל | צילום: ג'רמי יפה

מהליקוט המסיבי של סוף השבוע שבנו הביתה עם כמה קילוגרמים של תפוחי אדמה אדומים ולבנים, המוני קישואים מעולים, שפע של צרורות בצל ירוק שהצריכו מיון, רביעיית רימונים במצב מצוין, צנוניות יפות, כרוביות טובות, ואפילו מנגואים קטנים ואנונה אחת. גם אותם רחצתי בהקפדה, אבל החרדה כבר חלפה. שום דבר לא נראה לי מטונף או הזוי בפיצת הקישואים שהכנו באותו הערב, וגם לא בירקות האפויים או בתבשיל אלו גובי (תבשיל הודי של כרוביות ותפוחי אדמה) שהכנו בימים שלאחר מכן. למעשה, הייתה בי גאווה לא קטנה על כך שחזרנו הביתה עם סחורה בשווי של כמאתיים שקלים, שהייתה בוודאות יורדת לטמיון ומוצאת את עצמה במזבלה, בלי שום סיבה, בעצם.

אל תבינו אותי לא נכון. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שבעקבות הכתבה הזאת תצאו לשוק הקרוב לביתכם ותיקחו לי את כל תפוחי האדמה. ליקוט זה לא לכל אחד, ואני אפילו לא יודעת אם זה בשבילי, ואם עוד אשוב להראות את פרצופי בשישי אחרי הצהריים בכרמל. אבל איזה כיף זה היה להפריך את הביטוי המיושן "אין ארוחות חינם". כי דווקא יש. פשוט צריך לפעמים להתכופף אל הרצפה של שוק הכרמל כדי למצוא אותן.

לכל כתבות המגזין