אל מפגש הפלאפל התימני בגבעתיים הביאו אותי הזיכרון, הגעגוע והנוסטלגיה. לאו דווקא געגוע ונוסטלגיה אל הידידה שלי תושבת גבעתיים שלקחה אותי לשם לפני שנים, אלא זיכרון הצ'יפס המטריף שיושב תמיד כמו כתר מוזהב על ראש המנה. לכן, כשעברתי השבוע בגבעתיים, חלפתי בפה קפוץ על פני הסביח של עובד והמשכתי בעקבות ריחו המשכר של הצ'יפס של חברי הפלאפל התימני.
חניתי ברחוב ויצמן בדיוק בשעת הצהריים, כשלכולם מתחילים הקרקורים בבטן, ואכן המקום התמלא במהירות. לפי ההזמנות של אלו שעמדו לפניי בתור ניכר שהם לקוחות קבועים שם; אחד ביקש לחמם את הבגט כמו שהוא אוהב, השני הזמין את המנה של אמא שלו (זאת עם הביצה), ואני הלכתי על קלאסיקת נעורים והזמנתי מנת פלאפל רגילה. באווירת הנוסטלגיה ששטפה אותי לקחתי כמובן גם בקבוק מיץ ענבים שישטוף טוב את הגרון.
הפיתה הייתה טרייה, עבה, רכה ואלסטית. היא החזיקה יפה את החומוס, הסלטים, כדורי הפלאפל, פרוסת החציל המטוגן (תוספת ראויה לכל מנת פלאפל אם אתם שואלים אותי), הטחינה, העמבה וכמובן את הצ'יפס, שלא סתם זכרתי אותו לטובה. אני קוראת לו צ'יפס, אבל מדובר בתפוח אדמה מטוגן ולא מהסוג המוכר. אנחנו אומנם כבר אחרי חנוכה, אבל הצ'יפס הזה הוא כמו שילוב בין לביבה וסופגנייה – פרוסה דקה של תפוח אדמה, מצופה בבלילה עבה ומטוגנת כמעט בצורה מושלמת. מן הסתם מדובר בפינוק שומני נורא, לכן טוב ששמים רק שניים ממנו. הפלאפל עצמו הוא הכי אולד סקול – הרכיבים טחונים בגסות, בפנים הוא ירוק כמו הפטרוזיליה והכוסברה שעורבבו עם גרגירי החומוס והציפוי פריך, חם וטרי. הטיגון של הכדורים מצוין – הם ספגו את השמן במידה הנכונה, מה שסייע להמשך צהריים נטול צרבות ומועקות.
החולשה של המנה (שהבסיסים החשובים שלה טובים) היא הסלטים. סלט הכרוב הסגול לא מספיק טעים, ואופן בניית המנה לא מספיק מוקפד. הביסים לא היו מאוזנים, וכך לקראת סיום המנה נותרתי עם פיתה שמצד אחד ספוגה בכל טוב ומצד שני יבשה ועמוסה רק בכרוב. החרטה היחידה שלי היא שלא קינחתי באחת הקובות המטוגנות היפות ששכבו שם בערימה מזמינה.
בגדול ממש לא חסרים באזור מקומות לאכול בהם משהו על הדרך, אבל אם בא לכם לעלות על מכונת זמן (בקטע טוב) ולחזור לילדות, לזמנים תמימים יותר, שבהם הדבר היחידי שאכלנו בפיתה היה פלאפל פשוט וטעים, לכו למפגש. רק אל תשכחו לבקש שיבנו לכם את המנה ככה שתתחילו לאכול אותה עם חיוך וככה גם תסיימו אותה.
