"אנו מתנצלים כי עקב עומס במערכת ההזמנות ייתכן כי זמן ההמתנה ארוך מהרגיל. להזמנות לחצו אחת או התקשרו במועד מאוחר יותר".

כן, בסוף גם אני נכנעתי והחלטתי כמו כולם לאכול במזללה של מאיר אדוני. אז החלטתי. קל ומהיר יותר יהיה להחליט לקבל תור לניתוח קיצור קיבה אפילו בימים הקשים העוברים כעת על מערכת הבריאות.

אין תמונה
רפאל המחודשת. הושקעו בה מיליונים, בעיקר במטבח

"מאיר אדוני יכול לחכות", אמרתי לעצמי. התקשרתי לרפאל. לפני כמה ימים הסתיים הרי השיפוץ שעליו דיבר רפי כהן זמן כה רב. בוא נבדוק מה קורה בממלכתו המאוחדת. אשתי הרי מבקשת ממני לאכול שם 10 שנים בערך. גם ההמתנה הטלפונית לשולחן ברפאל אינה עניין של מה בכך. נדמה לי שביליתי רבע שעה בהאזנה להקלטה שהייתה כל-כך מפורטת עד שחשבתי שאולי אין בכלל צורך ללכת לרפאל. מאכילים אותך דרך הטלפון בכל-כך הרבה פרטים עד שנדמה לך שכבר אכלת שם.

באמצע ההמתנה ענה לי סוף-סוף קול נשי רגוע, רק בשביל לצוות עליי לחכות. לא ויתרתי. בסוף הצליח. יופי. נהייתי רעב מלחכות כל-כך הרבה זמן.

ב-12:30 התייצבנו רחוצים וחפופים. שני מנהלי משמרת צעירים ועצבניים ניסו להסביר למלצרית שלנו שאנחנו שניים ולא ארבעה. "אלה ילדים קטנים", לחשו לה בלי לקלוט שאנחנו קוראים שפתיים. תזמיני להם ראשונות לזוג, לא לשלושה. המלצרית החמודה ניסתה להתנגד וקיבלה בתמורה מבט של בולדוג מאחד מהם. לא שגמרנו את מה שקיבלנו אבל זה הצחיק אותנו כהוגן. מכאן ואילך הכול התנהל כשורה. כמעט.

השיפוץ המדובר עושה טוב לרפאל. אתה עדיין מזהה היכן אתה סועד אבל משהו מאווירת חדר האוכל של בית המלון היוקרתי שאיפיינה את העיצוב הקודם נעלם, וטוב שכך. אני אישית דווקא חיבבתי את חדר היין שתפקד גם כחדר פרטי לקבוצות גדולות ועכשיו ויתר על כוורות היין שעברו דירה לקיר מקררי יין משוכללים המפרידים בין המסעדה לבר הצמוד אליה הלא הוא בר החמארה. החדר הפרטי מצופה עכשיו במעין תריסים חומים. אלגנטיים אבל קצת משמימים. התריסים האלה מככבים גם במסעדה.

טוב, מספיק, אני לא עובד במגזין בניין ודיור וזה מעניין לי את המה שמו. אוכל. זה משמעניין במסעדות.

אין תמונה
גם הבר הגדול הוא תוספת חדשה מהשיפוץ

לא כמו בבית

האוכל של רפי כהן הוא כמעט ז'אנר בפני עצמו. דווקא בגלל העיצוב האלגנטי והמשמים. אולי העיצוב כן חשוב במחשבה שנייה. חשוב כיוון שבתוך התפאורה הזו המאכילה את שועי המשק ורוזניו יחד עם דודה ברונייה ממטולה שיודעת גם היא אחרי עשור שכאן צריך לאכול כשמגיעים לעיר הגדולה, ובכן בתוך הנוף הבלתי אפשרי הזה, העיצובי והאנושי, מצליח שף כהן כבר עשור שלם להגיש אוכל נשמה במקום נטול נשמה לחלוטין. מקצוענות היא לא משהו לזלזל בו בארץ החאפרים, אבל בדרך-כלל, כמעט תמיד בעצם, היא גם זו שמעקרת את האוכל המוגש בשמה.

לא כאן. כהן מצליח לספק פרשנות ים-תיכונית עדכנית לשורשים מבית סבתא עזיזה. סטייק מדמם כמו שאכלו שכנינו אין לו כמובן דבר וחצי דבר עם סבתא, אבל למה שאנחנו אכלנו, או לפחות לחלק מהאוכל, היה קשר הדוק לא רק למרוקו אלא גם לכל שאר מדינות האזור.

קחו למשל את הכרוב הבלאדי הממולא בבשר, שריד אחרון לצלחת הממולאים המופלאה שהייתה המנה הכי טובה שאי פעם הוגשה כאן ואחת ממנות הממולאים הכי טובות שטעמתי מימיי, אם לא הטובה שבהן. בשר הטלה והאורז הבסמטי בתוך העלה משתלבים להפליא עם לבנה העיזים ועלי הריג'לה הבלתי נמנעים. מנה מופלאה. או הסיגרים הממולאים בחלקי פנים של עגל חלב עם טחינה לצידם. בכלל, כל מגש הראשונות המוגש כאן בארוחת סוף השבוע הוא שלמות אמיתית. שירה מדויקת של חומרי גלם פשוטים, רוב הזמן, המבוצעים בדייקנות מופתית וגם אם נדמה לך שככה גם אתה יכול בבית, ובכן אתה לא.

אין תמונה
קציצות עגל וארטישוק ירושלמי של רפי כהן

וכך התענגנו על סלט עגבניות שרי עם גבינת המאירי, גרגרי חומוס חמים עם טחינה (אחת המסבחות הטובות שאכלתי בזמן האחרון), פרוסות דג קוד מומלח עם ביצים חצי קשות, סלט תפוחי אדמה מזן ראטה עם איולי ובוטרדו, סלט שעועית מהזן הענקי שהיה הסלט שסבתא שלך לעולם לא תצליח לעשות והייתי מוכן לקחת קילו ממנו הביתה, סלט תרד ערבי עם שמנת חמוצה ושמן זית - יציאה גאונית כמעט, סלט מאשוויה חמים, חריף ואדיר, סלט לבבות חסה, אנדיב וארוגולה עם פרמז'ן וצלוחית זיתים שאפילו היא הייתה נהדרת.

במנות העיקריות עשינו טעות טקטית והזמנו פעמיים את אותה מנה. בערך. מנת קציצות דגים עם ארטישוק ירושלמי ופלפלים וקוסקוס לצידה ומנת קבב לוקוס וטונה עם סלסת עגבניות חריפה. הקציצות היו מעט יבשות מדי אבל הקוסקוס הביתי והרוטב החריף חיפו היטב על היובש הזה. הקבב היה כמעט חי בפנים, לשמחתנו, אבל נדמה לי שהיינו צריכים לבחור מנת בשר אחת במקום. סמכנו על בננו הבכור שיעשה זאת אבל הוא הפתיע והזמין פילה אינטיאס עם סלק צרוב. מנה יפהפייה אם כי הייתי מוריד את הדג מהגריל דקה קודם. הקטן זלל שניצל ופירה א-לה-רובשון ונראה מרוצה בעליל.

בקינוחים נרשמו שוב פסגות אמיתיות עם מנת סורבה בטעמי מנגו, תפוזים, מלון ופטל שנשמעה לי משעממת עד שטעמתי אותה. זה היה הקינוח הכי מוצלח והיו מתחרים קשים. קומבינציית הפיסטוק כללה עוגיית פיסטוק, מרציפן פיסטוק וקרם פיסטוק והייתה מעט כבדה אבל לחובבי פיסטוק כמוני אסור להתלונן. בני הבכור הקשיב למלצרית, ובצדק, והזמין אייסינג גבינה לבנה עם טונקה וגלידת אוכמניות - יצירה ארכיטקטונית מורכבת של דפי בצק סוכר לבן וביניהם גבינה מוקצפת עם פולי טונקה כשכדור הגלידה משלים את כל הקומבינציה לקינוח מופתי.

בעידן שבו כל שף שהוא אפילו לא חצי מרפי כהן מרשת את עצמו עוד לפני שפתח דלתות בפעם הראשונה, ההיצמדות של כהן למסעדה אחת ויחידה היא לא רק מרשימה ומעוררת כבוד, היא גם בחירה נכונה ומוצדקת. כהן ישב כל העת בפינה, לומד ממוריו הגדולים שאול אברון ועזרא מרמלשטיין.

לא פחות מ-6 מיליון שקל השקיע כהן בשיפוץ. את רובם, כמה לא מפתיע, דווקא במטבח. עושה רושם שהוא מתכונן ליהנות מהתוצאה עוד שנים ארוכות.

גם בתום העשור הראשון לחייה, רפאל היא לא רק מבחירות המסעדות, היא מצליחה גם לרצות את הפיינשמקרים מרמת אביב ג' ואת הדודה והדוד ממטולה. לא עניין של מה בכך.

אם אתם צריכים לסגור עסקה או לרצות את האישה, רפאל היא עדיין בחירה נהדרת.

רפאל, הירקון 87 03-5226464. א'-ש' 12:00-16:00, 19:00-23:00

>> ולקינוח: ריבועי גבינה וריבת חלב ב-4 שכבות
>> בורקס ביתי של ארז קומרובסקי