היחס לתל אביב הוא סכיזופרני לחלוטין – מצד אחד, זו אחת מהערים השנואות ביותר בישראל. תל אביביות, במיוחד בתקופה הזאת שבה הימין הפופוליסטי נותן את הטון, נחשבת לתכונה מוקצית מחמת מיאוס. התל אביבים, שאף פעם לא נהנו מיחסי ציבור מי יודע מה מוצלחים, הפכו שלא בטובתם לסימבול לשמאלנים מנותקים, אטומים ורקובים מוסרית. כולנו מכירים את הדיבור הזה. הרי נוח מאוד להאשים את תל אביב בתחלואיה של החברה הישראלית השברירית, ההולכת ומתפרקת לקבוצות ותתי קבוצות, שמתחרות זו נגד זו ונלחמות על דומיננטיות. תל אביב תמיד הייתה שעיר לעזאזל. לא צריך להתרגש מזה יותר מדי.
מצד שני, תל אביב נמצאת בשיאה, כעיר הבירה האמיתית של ישראל, בוודאי של ישראל הקפיטליסטית. התרבות התל אביבית משגשגת מאי פעם, ומפיצה את עצמה לכל עבר. כולם (או רוב לא מבוטל) רוצים להיות תל אביבים, גם אם הם לא מודים בכך או לא רוצים לגור בתל אביב פיזית. הם הופכים לתל אביבים רוחניים. הם מביאים את תל אביב אליהם, ואת מה שתל אביב מסמלת – הנאה, חופש, שחרור מכבלי הלאום והדת. הם רוצים להתבשם בתל אביביות, להתפלש בה, לבלוע אותה. הו, כמה הם רוצים לבלוע אותה.
הקולינריה התל אביבית היא האבטיפוס לכמעט כל מה שקורה בתחום הזה ברחבי ישראל, והיא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים. אנשים בכל המדינה רוצים לאכול טוב. הם כבר לא מסתפקים באוכל פריפריאלי, בסיסי, מיושן. הם רוצים את מה שהתל אביבים אוכלים. את המסעדות שלהם ואת האופנות המטופשות שלהם. אז הם מקימים מסעדות כמו שיש בתל אביב. למה לא בעצם? למה לנסוע עד לתל אביב הפקוקה וההמונית, אם אפשר לחקות ולשחזר את החוויה התל אביבית ליד הבית? כך נוצרת סימולקרה: יש כל כך הרבה מסעדות תל אביביות מחוץ לתל אביב, שלא ברור מה היה המקור. זה כבר חיקוי של חיקוי של חיקוי. ואולי תל אביב עצמה בכלל לא קיימת. אולי זה רק חלום חמוץ-מתוק.
מסעדת תל יצחק קיטשן אנד גארדן (חייבים איזה שם באנגלית עילגת), כמו מסעדות רבות אחרות, היא מסעדה תל אביבית שנמצאת מחוץ לתל אביב. במקרה הזה – בכניסה לקיבוץ תל יצחק, ליד תחנת הדלק. זו מסעדה שלקחה את כל מה שמקובל במסעדות התל אביביות העכשוויות ופשוט העתיקה מהן את מה שמצליח ומקובל. היא לא מבקשת להמציא את הגלגל. רק להביא את הגלגל לתושבי איזור השרון, שדווקא אינו משופע במסעדות מהסוג הזה, ונמצא מרחק חצי שעה מתל אביב. למי יש כוח לנסוע חצי שעה כדי לאכול סביצ'ה בנאלי? שהסביצ'ה הבנאלי יבוא אלינו.
הדבר המצחיק, או הטראגי, תלוי איך מסתכלים על זה, הוא שתל יצחק היא מסוג המסעדות שכבר אין כל כך אומץ לפתוח בתל אביב. זו מסעדה גדולה, על סף הענקית. היא מסתתרת מאחורי חומת אבן, עם חצר יפיפייה. החלל עצמו נותן תחושה כפרית, חוּמה, חמימה. המקום נראה טוב. טאבון במרכזו, כמובן, כמו במסעדות של תל אביב. הבעלים גם הוא תל אביבי. והקהל – זורם בהמוניו, כך נראה. המסעדה מפוצצת. האנשים נראים מבסוטים. יש אווירה טובה ובתולית. כאילו שהמסעדה עונה על איזשהו צורך דחוף. זו דחיפות שכבר אי אפשר לראות בתל אביב, כי יש יותר מדי מסעדות, ורובן עתידות להיסגר מתישהו. אבל תל יצחק עושה רושם של להיט תל אביבי שהוא מאוד לא תל אביבי. ואני מניח שזה מה שעובד שם. להיות בתל אביב, מבלי להיות בה.
האוכל בתל יצחק, כצפוי, לא הולך בגדולות. הוא מציע את להיטי הלהיטים הכי שחוקים, הכי פופולרים, הכי מנג'סים. זה חיקוי חסר בושה, וככזה – אין לו רצון אפילו להיות יצירתי. הוא מסתפק בלהיות מה שהוא. התפריט, אם כן, משעמם. המלצרים הם טינאייג'רים חסרי ניסיון, שלא מצויים אפילו בפרטים הכי בסיסיים, ומדקלמים מתוך פנקס. יש בזה משהו חינני, במידה ואתה לא לקוח קפוץ תחת.
הזמנו פיצה נקניקיות (62 שקלים) כי חייבים פיצה. כל המקומות מגישים פיצה, כל הזמן. הפיצה היתה מז'אנר הפיצה בטאבון, שזוכה לפופולריות מכיוון שכל בעלי המסעדות רכשו את אותו טאבון. פיצה לא דקה ולא עבה מדי. טעימה באופן לגמרי סטנדרטי. בתל יצחק לא מאמינים בדברים פשוטים, ולכן העמיסו עליה נקניקיות עגל, צ'וריסו ומרגז, שהתייבשו במהלך הצלייה, כך שלא יכולת להבדיל ביניהן. היו שם גם עלי רוקט וחלמון ביצה, שלא ברור מי צריך אותו. העפנו הצידה את כל התוספות עם האצבע, ואכלנו רק את הדבר הכי בסיסי, כמו שאלוהים התכוון שנאכל אותו: בצק, רוטב עגבניות, מוצרלה. ותעזבו אותנו מכל השטויות האחרות.
מנות יותר קורקטיות היו גם יותר מוצלחות: אנטיפסטי (44 שקלים) הוא אנטיפסטי. קשה מאוד להרוס ירקות בגריל. במקרה הזה, בצל, פלפל, חציל, קישואים וכרובית, שעמדו בתקן העולמי לאנטיפסטי. גם טרטר פילה בקר (64 שקלים) היה בסדר גמור: פילה קצוץ דק, קוביות שאלוט, צלפים, חלמונים, איולי ברנדי (למה לא חרדל דיז'ון?). אכלנו אותו עם פוקצ'ה (28 שקלים) סתמית ביותר, נטולת אופי. כאילו שיצאה מהטאבון כדי שיתנו לה למות בשקט.
ובמקום שבו תל יצחק מתעקשת, שוב, להתחכם, היא, שוב, נופלת. טורטליני סרטנים (98 שקלים) היא מנה כושלת מכל כך הרבה בחינות: הטורטליני, לכאורה כיסונים טריים, מוכנים במקום, היו קשים עד שהיה כמעט בלתי אפשרי לנגוס בהם. זה היה יותר אל דנטה מאל דנטה. הם מולאו בבשר סרטנים קפוא ומופשר, בעל ניחוח לא נעים וטעם לוואי. לצדם, שחו בציר סרטנים וחמאה, שרימפסים באיכות בינונית ומטה, קפואים ומופשרים אף הם, שבושלו יתר על המידה. וכל החבורה הזאת, נחה על גבי קרם סלרי תפל. מנה שגורמת לך להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת משם.
והנה עוד התחכמות, לקינוח: פאי לימון מפורק (38 שקלים). למה לפרק פאי לימון, ועוד להגיש אותו בתוך כוס? אין לי תשובה לזה. הפאי היה מתוק מדי, שמנוני מדי, מפורק מדי.
צמאים לזיקוקים
חזרנו לארוחה שנייה, והגענו למסקנות דומות – תל יצחק טובה כשהיא פשוטה, וגרועה כשהיא משתדלת יותר מדי. כנראה שזאת בעיה פסיכולוגית: מסעדה כזאת מרגישה צורך להתחכם, כי היא מציעה את "החוויה" התל אביבית. כך היא תופסת את התל אביביות. בתור איזשהו גימיק קולינרי נוירוטי. זה לא מופרך כי יש מסעדות כאלה גם בתל אביב. יכול להיות שיש גם היגיון מסחרי בזה: אנשים לא יגיעו למסעדה שמציעה אוכל ישיר ובסיסי. הם רוצים את כל החבילה, עם זיקוקי הדינור, הוואו והמקסימליזם הבלתי מרוסן. אתם יודעים מה? שיהיה להם לבריאות. אני לא שופט.
לקחנו פיצה פירות ים (72 שקלים). פיצה מחורפנת לחלוטין, יש לומר. הרוטב הוא רוטב עגבניות בציר סרטנים (לא שהרגשנו את הציר), ומעליו – קלמרי, מולים שמוגשים בתוך צדפותיהם ושרימפס עם הזנבות. זו לא פיצה. זו פלטפורמה; תחנת עגינה לטרמפיסטים לא רצויים. אתה אמור לשלוף מתוך הפיצה את המולים והשרימפס ולאכול אותם בנפרד מהבצק עצמו. והפיצה כמובן קורסת בפני הנטל שהונח עליה. הבצק נקרע. השרימפס צמיגי, המולים עשויים מדי. למה לסבך למה?
גם ניוקי בדמי גלאס וחמאה (110 שקלים) עם נתחי פילה בקר, היא מנה שפשוט לא עובדת מבחינה טכנית. הניוקי עוד איכשהו סבירים, רכרוכיים במידה. אבל הרוטב, אוי הרוטב. בניגוד למה שנכתב בתפריט, זה לא דמי גלאס (ציר בקר מצומצם) שעורבב בחמאה. זה רוטב טופי מתקתק שעלה על גדותיו ועוד רגע נשפך מהצלחת. הניוקי ממש טבעו בתוכו. נתחי הפילה היו עשויים היטב, אבל זה לא ממש משנה, כשכל המנה נבלעת לתוך המתיקות של אוקיינוס הטופי.
רוצים עוד דוגמא להתחכמות הסדרתית של תל יצחק? הנה. סביצ'ה מוסר (56 שקלים). קוביות הדג, באיכות סבירה, בחמצמצות בינונית, עורבבו עם עגבניות שרי, כוסברה, בצל, טוויל זיתים (מה? למה?) והונחו על גבי קרם ארטישוק ירושלמי (מה? למה?). ובתוך כל זה, צריך לציין עובדה אחת חשובה: עגבניות השרי היו עייפות, כמו פועל בניין בסוף יום עבודה. ואם העגבניות עייפות, אז מה שווה כל המהומה?
והנה דוגמא לפשטות שעובדת, בניגוד לתחכום שלא עובד: סלט קיסר (48 שקלים). עלים טריים שבטריים של חסה רומאית, רוטב טוב, קרוטונים וגם פרוסות חזה עוף. מה רע, תגידו לי? ככה עושים את זה. בלי קרמים ובלי רטבי טופי ובלי תוספות מלאכותיות ובלי חומרי גלם קפואים ומופשרים.
לקינוח לקחנו מילפיי (46 שקלים) שלא מסתפק בהיותו מילפיי קלאסי, כצפוי, וכולל קרם מסקרפונה ואספרסו, ובצד – רוטב טופי מלוח. שימו לב לדבר מוזר – הטופי במנת הניוקי ופילה הבקר היה מתוק. הטופי בקינוח היה מלוח. אכן, עולם הפוך.
האם אני ממליץ להגיע למסעדת תל אביב? סליחה, תל יצחק. לא במיוחד. אבל אם אתם נמצאים בסביבה, תקפצו, למה לא. זה לא עונש גדול וגם לא אסון גדול וגם לא נחמה גדולה.
תל יצחק קיטשן גארדן. בכניסה לקיבוץ תל יצחק. 09-7411110