גימיקים הפכו כבר מזמן חלק בלתי נפרד מהחוויה שמציעים לנו במסעדות. הרצון לספק חוויה בלתי נשכחת שתוביל לתיעוד ויראלי ברשתות החברתיות מוביל לעיתים את המסעדנים לחפש ריגושים ששמים בצד את הדבר החשוב באמת - האוכל - ולפעמים נדמה שהדגש היום הוא על הנראות ועל פוטוגניות.
הלהיט האחרון בנישת מסעדות החוויה שמתפוצץ בימים אלה בכל רחבי טיקטוק נקרא Imersion Israel. אחרי צפייה בעשרות תיעודים מרגשים שמבטיחים חוויה קולינרית ראשונה מסוגה בישראל, הזמנו מקום ויצאנו לבדוק בעצמנו על מה כל הרעש: ארוחת שף ששמו אינו ידוע במחיר 690 שקלים לסועד (לא כולל אלכוהול).
אם להאמין לסיקורים הנלהבים של משפיעני רשת שביקרו ב-Imresion, המקום כל כך סודי ומיוחד שהוא פותח את שעריו רק אחת לשבוע. כשהזמנו מקום (דרך אונטופו) גילינו שהמסעדה פתוחה כל השבוע ובימים מסוימים אפילו מציעה שני סבבים: ב-19:00 וב-21:00. אי אפשר לראות מראש את התפריט, אי אפשר לדעת את המיקום. אפילו זהות השף בגדר חידה כאמור. אחרי אישור ההזמנה מקבלים הודעת וואטסאפ שמודיעה על התכנסות בכניסה לחניון מלון אינטרקונטיננטל בשעה 19:00 בדיוק, שם המיניבוס אמור לאסוף את הסועדים ולהביאם לארוחה. עוד נאמר בהודעה כי אין לאחר וההסעה תצא בדיוק בזמן. בנוסף, האורחים מתבקשים לציין אם יש אלרגיות למזון, אם יש סועדות בהיריון או אם יש משהו שלא אוכלים.
המיניבוס הגיע ב-19:03 ובכניסה אליו המלצרית המלווה צילמה כל אחד מ-20 הסועדים והציעה לנו בחור קוקטייל מהתפריט שחיכה על כל אחד מהמושבים. אחרי התארגנות והידחסות ברכב שבקושי הספיק לכולם, יצאנו לנסיעה באורך כ-7 דקות ללוקיישן הסודי (לא נגלה לכם איזו מסעדה פעלה בו לפני, כדי לא להרוס את ההפתעה). התכנסנו בחלל האירוח ו-3 מלצריות הסתובבו וחילקו את הקוקטיילים שהוזמנו בכניסה למיניבוס. אותו קוקטייל וצ'ייסר שיוגש בהמשך הם המשקאות האלכוהוליים היחידים שכלולים במחיר הארוחה. כדי להנעים את זמננו, פרפורמרית ביצעה קאברים תוך כדי ניגון על פסנתר כנף שחור ועל תקן תפאורה הייתה תקרת קשתות מאבן שמאפיינת מבנים עתיקים של יפו וכמה ספות צבעוניות ומעוצבות.
אחרי קבלת הפנים הקצרה, כריזה בסגנון של דיילי אוויר הזמינה את כולם לצאת למסע ולעבור לחלל פנימי שמאחורי דלת הזזה לבנה. בחלל הזה חיכה שולחן אבירים לבן ערוך עם סכו"ם, כוסות ומפות בד לבנות מגולגלות בתוך חובקי מפות זהובים מהסוג שמוצאים במקס סטוק. הכניסה לוותה במוזיקה דרמטית וכל אחד הוזמן לחפש את התמונה שלו מוקרנת על השולחן. גימיק חמוד על פניו, שמסביר את צילום כל העולים למיניבוס, אבל בפועל החוויה הייתה די כאוטית. לא נרבה במילים, פשוט דמיינו 20 ישראלים מחפשים את התמונה שלהם על שולחן אבירים אחד.
ואומנם אנחנו רק בתחילת הארוחה, אבל ברשותכם נתחיל מהסוף: האוכל שהוגש היה טוב. אפילו טעים מאוד. היו שם זהב, קוויאר, קציפות וכבד אווז, כל המרכיבים הפופולריים של ארוחת שף אופנתית כשרה, ומטופלים כראוי. היו מרווחי זמן די גדולים בין המנות ואחרי כל מנה כל הסכו"ם הוחלף. לפני הגשת כל מנה, הקריינית - שהפכה בינתיים לקפטנית חללית בשם לוסי - סיפרה סיפור אחר והתפאורה שהוקרנה על גבי הקירות הלבנים שהקיפו את השולחן, השלימה את האווירה. בשלב מסוים אפילו קיבלנו משקפי תלת ממד של meta (מאתגרים מאוד עבור אנשים שמרכיבים משקפיים) על מנת להעצים את חוויית החלל, אך הסרט שהוקרן בהן הזכיר בעיקר חוויה של פלנטריום, שאיבדה רלוונטיות אי שם בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
למרות הציפייה שהחוויה תגנוב את ההצגה מהאוכל ולמרות שחששנו שיהיה בינוני במקרה הטוב, גילינו להפתעתנו שדווקא האוכל הוא החלק הכי מוצלח בכל הערב. למרות שאפשר כמובן למצוא כמה נפילות קטנות, המנות הפגינו וירטואוזיות וטכניקות, אבל ברשותכם נתמקד בחוויה, כי זאת לא ביקורת אוכל אלא סיקור הרפתקה קולינרית ראשונה מסוגה בארץ.
בארוחה הוגשו מנות מעולות כמו שורט ריב עטוף בעלה כרוב עם אבקת תפוח אדמה; רביולו ענק ממולא בפטריות וקוויאר כמהין; סביצ'ה לא רע שהוגש בתוך דף אורז קריספי עם פניני קוויאר כמהין שחורות מעוטרות בזהב (שלא הוסיף ולא גרע מהמנה) ולידו סורבה חמצמץ מושלם. היו גם מנת דג אינטיאס מעל אטריות סובה; מנת סינטה צרובה פרוסה עם ארטישוק ירושלמי ופרוסה של כבד אווז מעל. כל מנה לוותה בפסקול שונה ובקריינות שהסבירה שאנחנו חוזרים בזמן, עולים לחלל, חוזרים לכדור הארץ נוחתים על כוכב לכת מסתורי וכו'. לפעמים הייתה שם תפאורה קצת מוגזמת של ג'ונגל, חלל, דינוזאורים שפתאום צצו על הקירות, קטעי מוזיקה מ"מאגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, מהפסקול של "מלך האריות" ושל "עידן היורה" וכן, הייתה שם כמובן גם עמדת צילום סלפי עם רינג תאורה. בני ובנות נוער היו בוודאי מתרשמים מכל ההפקה הזאת: מסיפור החללית והקריינות שניסתה להכניס את האורחים לאווירה מוזרה של מסע טכנולוגי לא מלוטש מספיק. אם נוריד את ההגשה הפומפוזית ונקלף את כל ההצגה המיותרת, הארוחה הייתה בנויה מעולה ממנות שהדבר היחיד שפגם בהם היא ההגשה המצועצעת. הן הגיעו מתחת למכסה זכוכית עם חנקן נוזלי, על גבי קערות בגודל של כיור, על גבי קרוסלות, מעל אבן ובצלחות שנראות כמו בול עץ. באמצע הארוחה צוות שירות הופיע פתאום מחופש לדיילות אוויר ועבר בין האורחים עם עגלת מטוס כדי לחלק צ'ייסר מתוק בניחוח אניס.
בסיום הארוחה המלצרים נכנסו לחלל הסעודה עם זיקוקים לצלילי שירי יום הולדת, בירכו את כל החוגגים ואחריהם הגיע קינוח, מוס שוקולד קטן ומושלם לצד סורבה שהוגש גם באמצע הארוחה והקריינית הזמינה את קהל הסועדים למחוא כפיים לצוות המלצרים ולשפית שנכנסו לחדר ממש כמו שחקנים שעולים לבמה בסיום ההצגה כדי לקוד קידה. בשלב הזה הקרח כבר נמס, הצורך במסתורין נמוג והשפית הסתובבה והציגה את עצמה.
קוראים לה סלי נימן. היא רק בת 28 אבל כבר הספיקה ללמוד בישול, לעשות לבד עלייה מבלגיה ולעבוד במסעדות של מאיר אדוני ויוסי שטרית. את השותף שלה להרפתקה הנועזת ומי שאחראי על הפן הטכנולוגי של החוויה (ואותו לא פגשנו) היא פגשה בתל אביב, גם הוא עולה חדש, אבל מצרפת. השניים החליטו להגשים חלום ולפתוח כאן מסעדה בהשראת השף הצרפתי עטור כוכבי מישלן Paul Pairet שפתח בסין את מסעדת Ultraviolet, שמאחדת בין אוכל לטכנולוגיה רב חושית במטרה לייצר חוויה קולינרית סוחפת (כפי שנכתב באתר המסעדה). הם עבדו על הפרויקט במשך שנה וחצי ללא משקיעים או שותפים נוספים, כשהפתיחה הגדולה תוכננה ל-12.10 וכמובן נדחתה.
והנה הפאנצ'ליין: הרעיון שמאחורי Imersion לא מתכוון להיות חווית גימיקים ויראלית לרשתות החברתיות. הצעירים האמיצים שהקימו את המסעדה הזו פשוט רצו לספק לקהל שומרי הכשרות חוויה קצת אחרת ממה שיש במסעדות. אז כן, הציפיות שלנו לא התגשמו במלואן כי לא מדובר כאן בפרויקט יומרני שנועד לייצר ויראליות רגעית על הגב שלנו. זהו בסך הכול חלום שעדיין לא מבוצע בצורה מספיק מקצועית, אבל קולינרית הוא מספק את הסחורה לגמרי. האם זה שווה 690 שקלים? לא בטוח. החוויה שעוטפת את האוכל מרגישה קצת נאיבית מדי. לצעירים שמתרגשים למצוא את הטרנד החם לטיקטוק זה בטח יספק את המבוקש, השאלה היא האם הם יוכלו לשלם את המחיר.
אנחנו יצאנו שבעים ועייפים מהסיפור הזה והערב הזה הזכיר לנו בעיקר אטרקציית ילדים עם אוכל טוב, ופחות חוויה אוכל סוחפת וכלל חושית. אני מאמינה שנראה יותר ויותר מקומות ויוזמות כאלה בזמן הקרוב לאור התפיסה שכבר לא מעניין לאכול בחוץ ושחייבים חווייה אקסטרימית שתצדיק יציאה למסעדה. אניני טעם למיניהם יישארו כנראה בחוץ, אבל מחפשי הריגושים, החוויות והתיעוד לרשתות החברתיות בוודאי ישמחו להשתתף בחוויה.