חצי שנה שמענו דברים חריגים מעזה, היו על זה התכתבויות בכל הקבוצות, היו יריות בלתי פוסקות ולא שגרתיות אבל עם השנים נהיינו חסינים, בחרנו להכיל ואמרנו כל עוד זה לא פה אצלנו, נחייה עם זה. מהצח"י (צוות חרום של הקיבוץ) אמרו לנו שזה רק אימונים, אפילו לא של החמאס וקיבלנו את זה.
היום אני יודע שזה לא תקין לחיות כשאתה שומע צרורות של יריות ולהתעלם מזה. החוסן שפיתחו במשך 20 שנים התפוצץ לנו בפנים. היו קסאמים, היו בלוני תבערה, במשך שנים היו דברים שאותתו לנו על מה שעומד להגיע אבל בחרנו לעצום את העיניים ולהמשיך לחיות. נכון שהיום מאשימים את הצבא ואת הממשלה אבל כולנו אשמים בזה, אנחנו נתנו לזה לקרות כי לא עצרנו בזמן כדי לומר די.
אף אחד לא היה מעלה בדעתו שדבר כזה יכול לקרות כי היינו פשוט מנותקים
את גרין פאב גיליתי בתור סטודנט במכללת ספיר. הייתי ילד ירושלמי שהגיע ללמוד שיווק טכנולוגי וישר הבנתי שזה לא סתם בר קיבוצי, זה היה מקום של תרבות אזורית. שחר שוורץ יליד ניר עם פתח אותו ב-2003 כשהיה רק בן 17, במקום שבו פעם היו המקלחות של חברי הקיבוץ, ואז כולבו ואז מועדון לחבר. לפני המיגוניות ולפני כיפת ברזל.
הייתי בא לפאב לשתות בירה ולראות אנשים ולפני 12 שנים הפכתי לשותף של שחר. המקום הזה הוא החיים שלנו. אבות ובנים שותים בו בירה בשולחנות סמוכים, כל אחד עם החברים שלו. משפחות אוכלות במקום ארוחות ערב. אין עוד מקום כזה בארץ.
היום כולנו מפונים, יושבים במלון בתל אביב ומנסים לעכל את מה שקרה לנו. תל אביב טובה אלינו ועושים בשבילנו המון, אבל אנחנו לא מצליחים לצאת מההלם. אם היו אומרים לי לפני חודש שהמצב שבו אנחנו חיים בלתי אפשרי, הייתי מתווכח ואומר "אתם מנותקים, זה האזור הכי יפה בעולם לחיות בו!". אם יש צבע אדום אנחנו יוצאים וזה לא ביג דיל. כך האמנתי, כולנו האמנו. ברגע שאיום המנהרות נגמר לא העלנו בדעתנו שמחבלים יכולים להיכנס לישראל. חיינו בקונספציה שאין יותר מחבלים. שסתם עושים לנו דווקא עם יריות על הגדר.
אנשים שאיבדנו
תומר שפירר שהיה בעבר מנהל המטבח שלנו - נהרג כשרכב על אופניים; אור אקוני שעבדה אצלנו פעם – נרצחה; רינת אבן וכל המשפחה שלה שהיו אוכלים אצלנו כל יום שישי – נהרגו; כל המשפחה של לקוחה יקרה שלנו, ליבנת קוץ - נשרפו חיים מחובקים במיטה. דרור אור מקיבוץ בארי שהיה מגיע בכל מוצ"ש – חטוף, ואשתו נרצחה, גם זיו ברמן וגלי ברמן חטופים. זיו שפירא נרצח במסיבה. הרשימה ארוכה וזה לא אנשים שעברו בפאב, זה אנשים שחיו כאן איתנו, היו חלק מהמקום, חלק מהמשפחה. 1,500 אנשים היו עוברים במקום מדי שבוע, מתוכם 500 קבועים. הם היו כמו אחים שלי, הייתי מסיע אותם בעצמי הביתה כדי שלא ינהגו אחרי שתייה.
יובל סולומון שהיה הנשמה של הפאב, חגג ביום שישי ה-6 לאוקטובר את יום ההולדת 29 אצלנו. אנחנו לא סוגרים את הפאב לאירועים וגם לא פותחים בשישי בצהריים אבל בשביל יובל עשינו את זה כי הוא היה איתנו מאז שהיה ילד, נכנס לבר כשהיה צריך לעזור, מוזג לאנשים מים, ילד יפה, קורן ושמח שכולם מכירים. אני מכיר אותו מאז שאני בפאב, הוא היה כמו אחי הקטן. בשבת בבוקר הוא נהרג כשנלחם במחבלים בקיבוץ, יום אחרי יום ההולדת שלו.
אופיר ליבשטיין, ראש המועצה המדהים שהיה לנו, היה בין ההרוגים הראשונים ביום שבת. הוא זה שתמיד האמין בנו ודחף אותנו בכל הכוח כי האמין בחשיבות המקום עבור תושבי המועצה. הוא עזר עם רישיונות עסק, עם התקנת ממ"ד, הוא זה שהמציא את דרום אדום. הוא היה אומר לנו "אתם עושים את מה שכל מועצה הייתה רוצה שיהיה בה". הוא זה שתמיד אמר "האור ינצח את החושך".
לברוח תוך כדי כיסוי העיניים של הילד
בשבת התעוררנו מהמטח הראשון ב-6:30. אמרתי לאשתי שני כמו תמיד אורזים וברגע של הפוגה, ניסע. אנחנו מורגלים להבריח את הבן שלנו יונתן בן ה-3 וחצי, כדי שלא יחווה את הקסאמים. ארזנו מהר, עלינו על האוטו בשעה 7:12 הגענו לשער הקיבוץ והשער לא נפתח. למזלנו הייתה הפסקת חשמל, אם היינו יוצאים, לא הייתי מספר עכשיו את הסיפור כי המחבלים היו ממש קרובים. התקשרתי לאורנה שמנהלת צוות חירות (צח"י) היא אמרה לי לחזור מהר הביתה, להיכנס לממ"ד ולנעול את הדלת כי יש מחבלים. מסתבר שהם היו ברחוב מקביל ובנס לא ראו אותנו, רואים את זה בסרטים של מצלמות האבטחה. 2 דקות אחרי שנכנסנו לממ"ד, נפל קסאם בשביל הגישה לבית שלנו.
נשארנו בממ"ד עד 20:30. אני תמיד מתווך את הסיטואציה לבן שלי, אבל באותו היום לא נשארו לי מילים. שמענו את היריות כל היום, כל כך קרוב אלינו. הרגעתי את ההורים שלי שחיים במודיעין שהכול בסדר. חשבתי שגם אם הם יקבלו בשורות קשות, עדיף שלא יהיו בסטרס עד שזה יקרה. חברים שלחו הודעות שטובחים בהם, היו 35 תושבי קיבוץ שנלחמו עם המחבלים על הגדר. כשיצאנו מהבית ב-20:30 חברים הזהירו שנכסה את העיניים של הבן. נסענו על כבישים מלאים בגופות. ב-02:30 צה"ל פינה את כל מי שנשאר בקיבוץ, גם את המשפחה של שחר השותף שלי. המחשבה שהייתה איתנו לאורך כל היום, שעוד רגע מגיעים גם אלינו, תישאר איתנו לכל החיים.
עדיין לא קיבלנו פיצויים מהמדינה על הפגיעה מלפני שנה וחצי
אחרי כמה ימים לקחתי את עצמי ונסעתי לראות מה עם הפאב. זה הבית השני שלי, הייתי חייב לראות מה קורה שם, לבדוק שלא מתחבאים שם מחבלים. היום זה שטח צבאי סגור, היה כאוס בדרך והיה מאוד קשה להיכנס אבל שכנעתי את החיילים לתת לי לעבור לראות את הפאב.
מצאתי את כל הציוד שהיה על הדק החדש הרוס. ציוד הגברה ורמקולים בעלות של עשרות אלפי שקלים. המקררים מלאים בריקבון כי אין חשמל ואני לא מסוגל לחשוב מאיפה להתחיל לסדר את הכול. רק רציתי לראות את הפאב, לפתוח בירה חמה מהמחסן, להרגיש לרגע שיש לי איזושהי שליטה על החיים שלי.
על הפגיעה שהפאב ספג לפני שנה וחצי באחד מסבבי ההסלמה אנחנו עדיין מתדיינים עם מס רכוש. את המשכורות של העובדים אנחנו רגילים לשלם במצבים כאלה מכיסנו רק כדי לדאוג להם, גם אם המשמעות היא שלא יישאר לנו. את אוקטובר שילמו. המדינה דאגה שיהיה לנו מה לשלם על נובמבר. לא יכול לומר שזה מספיק, אבל לפחות אף אחד לא יישאר רעב.
היום אני יודע בוודאות שאחרי שהכול יגמר לא ניתן לזה יותר לגיטימציה. אין מצב שבישראל של 2023 נמשיך להתעסק בפן הכלכלי של הפגיעות שאנחנו סופגים ברכוש כשאנחנו לא מסוגלים להתמודד עם הפן הפסיכולוגי של הפגיעה. אנשים שמפונים איתנו במלון עדיין בהלם, עדיין לא מסוגלים לדבר על מה שחוו.
קשה לי לומר כרגע אם אני אחזור
במאי היה גל ההסלמה האחרון. אמרו לנו בואו למלון עד שזה יסתדר. אמרנו יאללה קסאמים, הלכנו חזרנו. זה הפך לחלק מהשגרה שלנו. היה ברור שיש טילים, אבל שזה יעבור. חשבנו שאחרי שפתרו את עניין המנהרות, לא ייכנסו יותר מחבלים. חיינו באשליה.
יש מפה בקיבוץ שמראה את כל הנפילות, יש עליה מלא איקסים עוד מלפני כיפת הברזל שהאמנו שהיא ההגנה שלנו. התקנו ממ"דים, האמנו שהם ישמרו עלינו, ואז התקנו ממ"דים עם קירות עבים יותר והמשכנו להאמין. היום אני מבין שפשוט נתנו לזה לקרות. קהילה של 10,000 איש, קהילה קטנה של מועצת שער הנגב פשוט נטבחה כי האמינה בטוב.
היו מלא עזתים שעבדו אצלנו במטעים. חלקם עבדו במשך 30 שנה. עזרנו להם, דאגנו להם לאוכל, לבגדים לציוד שהיה חסר להם בבית. התייחסנו אליהם כמו למשפחה של הקיבוץ. האמנו שאם נעזור, התסכול ייעלם ונוכל לחיות זה לצד זה. אני בטוח שהם מכרו אותנו. לא יודע כמה מהם שרדו, יודע שרבים מהם נהרגו גם. אחרי שברחנו הגיעו עזתים אחרים ובזזו את הקיבוץ ואת כל היישובים ליד. גנבו מלא דברים: אופניים, מחצלות, רכבים. כל מה שהיה אפשר - לקחו.
אני אחד שמעכל מהר, אבל היום הנפש שלי שבורה. הם רצחו לא רק את האנשים, הם רצחו גם את הנפשות של אלה שנשארו בחיים.
יכול להיות שאני אחזור ויכול להיות שאני אחזור להאמין, אבל לא בעזה. עם חמאס בלי חמאס - אין לזה יותר משמעות. מה שקרה הוכיח לי שלא משנה כמה הם יקבלו וכמה ניתן, זה לא יכול לעבוד. לא אאמין עוד שאם נכניס לעזה כסף והרצועה תשגשג יהיה כאן ווין-ווין סיטואיישן. הם פשוט רמסו את הכול.
אני לא יודע אם אוכל לחזור ולגדל את הבן שלי בעוטף אבל את הרעיון של הפאב אני יודע שהם לא יוכלו להרוג והוא ימשיך איתי או בלעדיי. קצת קשה לראות את זה כרגע, קשה להכיל ולעכל ולדמיין שיום אחד נצליח לחגוג ולשמוח, אבל אני יודע שאת המקום הזה אי אפשר פשוט להרוג. את האנשים כן, את הרעיונות לא.
* הביאה את הדברים: לין לוי