כן, עדיין יש שם תור. בסתם יום רביעי, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לא פחות משבוע אחרי הפתיחה החגיגית - שובל של ממתינים נבוכים יותר ופחות (בעיקר פחות) עדיין מתפתל לאורך רחוב דיזנגוף לפני הכניסה לסניף סבן אילבן הציוני הראשון. מבט מהיר על ההרכב הדמוגרפי של התור מספק תשובה הגיונית לשאלה הבוערת "מי לעזאזל עומד בתור לקיוסק?": ילדים. מלא ילדים, שהאפשרות לשלשל ברד צבעוני לכוס ממותגת ולקרוא לו "סלרפי" הפכה עבורם השבוע לאטרקציה המושלמת של אחרי בית הספר.
והם כבר שועלי תור ותיקים, או כך לפחות הם חושבים. מעשה שהיה כך היה, נשבעים באמא שלנו: זאטוט כבן 10 נוטש את מקומו באמצע התור, מתייצב נבוך אבל נחוש מול השומר בכניסה ומבקש לשאול אותו שאלה. "כמה… אממ… כמה כסף אתה רוצה כדי לתת לנו לעקוף את התור?", הוא מגמגם בלחישה בזמן שהסלקטור המבוגר כבר מתחיל להיקרע מצחוק. "עשר שקל זה מספיק?".
זה לא היה מספיק, ואנחנו השארנו אבק לנאשם בניסיון שוחד ונכנסנו סוף סוף לחנות הנוחות שלא הייתה נוחה במיוחד הודות לכנופיות ילדים הצפופות, אבל כן הייתה אפופה אוויר חמים בניחוח נקניקייה מחרמן. אם עד אותו רגע חשבנו בהתנשאות שאנחנו הלקוחות החכמים והראויים של סבן אילבן, באותו רגע הבנו שעשינו טעות קריטית של טירונים: באנו ממש, אבל ממש רעבים.
העמסנו סלרפי ענבים (10 שקלים), שני משולשי פיצה שמנוניים (20 שקלים לשניהם), שניצלונים (14.90 שקלים), כדורי פירה (14.90 שקלים), קובה (19.90 שקלים) - כי אם לא נאכל קובה בסבן אילבן, איפה נאכל קובה - וכמובן שתי נקניקיות שמנמנות (29.80 שקלים לשתיהן), שעמדת ההכנה העצמית שלהן היא לגמרי החלק הכי כיפי בהרפתקה.
רבע שעה אחר כך, עמוסים באריזות קרטון חמימות ומתאוששים בקושי מהבריין-פריז של הסלרפי (מדובר בברד. ברד נחמד, אבל ברד), עמדנו שוב בתור, הפעם לקופה. "מי שמשלם באשראי יכול לבוא לקופת שירות עצמי", ניסה אחד האחמ"שים לייעל את האירוע, אבל גילה שאף אחד לא משלם באשראי, כי כולם משלמים בדמי כיס.
הנקניקיות לא אכזבו. בעמדה המדוברת מוצעים ארבעה סוגים: עוף, חריפה, טבעונית ו"בסגנון אמריקאי". הלכנו על העוף והחריפה, והתכבדנו בכרוב כבוש, חמוצים ושבבי בצל מיובש שמוצעים כתוספת. הלחמנייה, שמגיעה בשקית פלסטיק אטומה, הייתה טרייה וטעימה, אבל עמדת הרטבים קצת הורידה: נערמו שם בקבוקים לחיצים מהסוג שבדרך כלל מכיל ויניגרט לסלט, הקטשופ היה פתוח ודביק (ילדים) והחרדל היה נוזל צהבהב "בטעם חרדל". אבל התוצאה הסופית הייתה טעימה - בייחוד נקניקיית העוף שמצליחה להיות הג'אנק שמצופה ממנה להיות אבל עם פחות רגשות אשם ממקבילותיה בתחום, וכבר התרגשנו מהמחשבה על לחזור שיכורים מאיפשהו באמצע הלילה ולהסתער על העמדה.
הפיצה הייתה עבה, רכה ושמנונית - כלומר סיפקה את הסחורה שמחפש אדם שקונה פיצה בסבן אילבן. על הקובה, תאמינו או לא, אפשר לוותר, והשניצלונים היו נחמדים מאוד ביחס ל-15 השקלים ששילמנו עליהם. אבל הכי טובים היו כדורי הפירה: תעשייתיים, דחוסים וממכרים. ללא ספק הליווי המושלם לחוויית הנקניקייה, שעליה כאמור בטוח נחזור בהקדם. כל הצרבת הזאת, אגב, עלתה לנו 121 שקלים, כולל דונאט שבטעות נזרק לפח ברגע שבו אמרנו "טוב, די" ורצנו לשטוף ידיים בשירותים של הסנטר.
סבן אילבן. קינג ג'ורג' 83, תל אביב. טלפון: 03-6200446