למהלכים האחרונים של רשת לנדוור יש מטרה סמויה אך ברורה מאוד: להכחיש כל קשר לקונספט של בית קפה. זו כנראה עדיין האסוציאציה הראשונה שעולה בראש לנוכח השם - למעט, אולי, הסתבכות פוליטית טרייה - אז נפרגן כאן קצת שיתוף פעולה: קחו נשימה עמוקה, רוקנו את המחשבות וקראו לאט את המילה הבאה: ש נ י צ ל. שניצל לנדוור.
השלב הקודם בתהליך המיתוג מחדש של הרשת כלל תפריט המבורגרים מושחת, במטרה לבסס את אווירת הדיינר-ביסטרו שהשפית יהלומה לוי שואפת להכניס בפרויקט. המבורגרים הם תמיד רעיון טוב, אבל עכשיו הגיע הרגע לזרוק למחבת את התותחים הכבדים - אלה שכל ישראלי רעב מפנטז עליהם אינסטינקטיבית. הרי גם שגעת הקריספי צ'יקן התל אביבית מבוססת על אמת פשוטה: בסוף, כולנו רוצים שניצל.
אז בלנדוור נותנים עכשיו שניצל. ארבע גרסאות שלו, ליתר דיוק: שניצל שייטל - נתח שייטל דק בציפוי פירורי לחם שמוגש עם פירה (78 שקלים); שניצל קלאסי דק וענק בציפוי גריסיני שמוגש עם פירה (72 שקלים), קריספי צ'יקן - מגדל שניצל עם גבינת חלומי וסלסה ורדה בלחמניית בריוש (62 שקלים) ושניצל נאמס - המנה הזוכה של גיא רוזמרין ממשימת השניצל ב"משחקי השף", שהיא וריאציה על המנה האסייתית האהובה: נתחי שניצל מוגשים עם עלי חסה קיסר, עלים וסלסה חריפה מתוקה (64 שקלים).
התחלנו מהנאמס: רעיון כיפי וחכם שסוגר היטב את פינת הנשנוש (נשנושניצל?), אבל דורש כמה שיפורים בביצוע: נתחוני השניצל יעבדו טוב יותר בשילוב הרענן עם החסה אם יהיו קצת יותר קטנים ודקים, וגם בציפוי והתיבול שלהם מתבקשת קצת יותר תעוזה - הרעיון כאן הוא בכל זאת טוויסט על הטעם המסורתי.
שניצל השייטל הוא מנה מרשימה שמכבדת את מקורותיה האירופאים. הנתח עצמו היה טוב וגם הפירה שלצידו, אבל הדקיקות מציבה כאן אתגר - זה שהשניצל שטוח לא אומר שגם הטעמים שלו אמורים להיות - ומבחינה זו המנה קצת מתקשה להתרומם.
מנת השניצל הקלאסי, שהיא גם מחווה אוהבת וגם תחרות בשאיפה לכוכב המפורסם של "קפה נואר" (מקום שעל אף שמו בהחלט מצליח להיות רחוק מאוד מבית קפה), היא בחירה בטוחה בדיוק כפי שהיא אמורה להיות, ובממדים שהפכו אותה גם לאחלה ארוחת צהריים ביום שלמחרת.
באופן כללי, אחד המאפיינים העיקריים של תפריט השניצלים הזה הוא נדיבות: ערך קריטי כשמדובר במאכל שאנחנו מייחסים לאמא ולבית ולשישי בצהריים, אבל כשהנדיבות הזאת מגיעה במבטא אמריקאי ובגרסתה המוגזמת המכונה "שחיתות", מצטברת תחושה כבדה של תפסת מרובה לא תפסת. זה היה המצב עם המנה שהכי חיכינו לה - בכל זאת זוג תל אביבים שהם ציידיי קריספי צ'יקן מושבעים, והכריך של לנדוור נשמע כמו טרף מבטיח מאוד.
בפועל, ביצענו שם חטא שרודף אותנו מאז בלילות: הוצאנו חתיכת שניצל אחת מהלחמנייה, ולא אכלנו אותה. זה פשוט היה יותר מדי, והקשה טכנית על האכילה אבל בעיקר על ההנאה מנתח החלומי הנאה - תוספת שעשתה לנו את זה מאוד. לחמניית הבריוש עצמה הייתה מצוינת, אבל הכריך התחנן לאיזה איולי או צ'ילי או משהו שירטיב ויפריד בין הטעמים והמרקמים. השניצל עצמו היה טוב ועסיסי, ואנחנו באמת עדיין חושבים על החתיכה שנשארה שם. יופי לנדוור, תראו מה גרמתם לנו לעשות.
