אני לא יודעת מתי זה המוח, שאוגר זיכרונות ומקטלג אותם, ומתי הגוף מפתח זיכרון שרירי משלו, שמעביר לנו שברירים של חוויות וריחות – אבל אין ספק שאחד הדברים שהכי זכורים לי מהילדות הוא הארוחות המשפחתיות. אבא היה אחראי על הסלט והחביתה ואמא על כל השאר (המטבח תמיד היה הממלכה שלה, אפילו כשהרשתה לו לעזור).
אני יכולה להריח את הקרואסונים עם הגבינה שהיא הייתה אופה בימי שבת בבוקר. גילי ואני היינו יוצאות מהמיטה עם הפיג'מה המצוירת, גוררות רגליים לאמבטיה לשטיפת פנים וצחצוח שיניים מהיר, ומחליקות עם הגרביים עד פינת האוכל, להסתערות מתפנקת על התקרובת של פולחן השבת.
עוד כשהיינו בגן ובבית הספר, תמיד חיכתה לנו ארוחת צהריים חמה על השולחן. אני זוכרת שחברים מאוד אהבו לבוא לשחק אצלנו אחרי הצהריים, כדי להישאר לארוחת הערב. בשבע הכל היה נופל מהידיים ופינת האוכל הייתה הופכת שוב למרכז. אבא היה עורך את השולחן וקורא לנו לאכול. היינו מתיישבים, בוחנים את המצאי ומתחילים להעביר צלחות מאחד לשני, כשברקע קולות צקצוק, מציצה ולעיסה, ריחות של סלט וחביתה והמון אהבה.
אחרי שהתגייסנו, ובניגוד להכרזות ש"אני לא ארוץ אחריכם עם סירים לבסיס", היא דאגה לנו בשבתות לאוכל ביתי וגורמה, סירים וקופסאות פלסטיק של עוגיות חמאה, שקדים, או כל מתכון חדש שהיא ניסתה וממש הצליח.
מה יש לעיקרית?
החוש הקולינרי של אמא שלי השפיע על כל המשפחה. אבא שלי מספר על הפעם הראשונה שהיא הכינה לו שרימפס, ורק אחר כך הוא גילה שאכל את הפתיונות של הדגים של סבא שלי. אני צוחקת כשאני נזכרת בסיפור על הפעמים הראשונות שסבי וסבתי הגיעו לארוחת שישי – ואמא ציוותה על סבתא להשאיר את הסירים מחוץ לדלת. אני יכולה לדמיין את הריח של החלה שאמא שלי הייתה אופה בשישי, שהיה גורם לאבא שלי לרוץ במדרגות.
אני זוכרת את הדביקות של הצלעות עם הרוטב המתוק שהיינו אוכלות עם הידיים, וסבא אורי היה צוחק עם אמא שלי ואומר "בשביל מנה ראשונה זה היה טוב, מה יש למנה עיקרית?", ואני מחייכת כשאני נזכרת בפעם שבה ההורים שלי פשוט הוציאו לו בתגובה עוד תבנית מהבילה מלאה צלעות ותפוחי אדמה.
בבית שלנו לא היו שתי ארוחות ערב עם אותו הרכב של מנות וטעמים, וכל אורח ידע שתמיד יהיה לו מה לאכול, כי אמא שלי טרחה להתעדכן מראש באלרגיות, הרגישויות והמרכיבים הלא אהובים. המתכונים חולקו לכל מבקש, ועם השנים אמא שלי הפכה לסוג של גורו בקרב החברים והמשפחה. קופסת המתכונים צברה מרשמים וחידושים, ארון ספרי הבישול התמלא, ואנחנו היינו שבעים ומרוצים.
הגוף שלי זוכר כל טעם, מרקם וריח. כל ניסיון של מנה וכל הצלחה. האהבה של אמי שלי לאוכל ואלינו נכנסה לכל מאכל ותבשיל והפכה אותו לתענוג ולפינוק – לבלוטות הטעם, לחושים, לגוף וללב.
הפלישה למטבח
כשגדלים בבית שהאוכל בו הוא נושא מרכזי, כולם נהיים חלק מהעניין. נכון שאמא שלי לא ממש אהבה שהסתובבנו לה במטבח בין הרגליים, ונכון שארוחות שישי היו בלעדיות לה, אבל כל אחד מאיתנו ספג ממנה את האהבה האדירה לאוכל ואת הגישה לקולינריה ובישול.
אני התחלתי לבשל בצבא, ככה, בקטנה. אחרי הצבא הייתי פולשת למטבח ומכינה אוכל לי ולחברים, אבל ההתעסקות האמיתית החלה כשנסעתי ללמוד בניו יורק – אז אמי היקרה ישבה ומילאה לי באהבה מחברת בכריכה קשה במתכונים האהובים עליי.
עשר שנים עברו מאז. קצצתי, אידיתי, טיגנתי, בישלתי, אפיתי, טחנתי, נכשלתי, הצלחתי, אירחתי ונהניתי מכל רגע של התעסקות באוכל ובמרכיבים שלו.
קצת יותר משלוש שנים אחרי שאמי נטשה אותנו והשאירה לנו חלל עצום וארוחות שישי מתאמצות שלא מגיעות לקצה התחתון של הארוחות שלה, החלטתי לחלוק אתכם את המטעמים שלה. לקחת מתכונים, להכין אותם ולשתף עד כמה שאפשר באהבה לאוכל ובטעמים המיוחדים. הנה אני מתחילה.
***
עד עכשיו הכנתי: