סמוסה הודית (צילום: istockphoto)
הנייר עיתון סופג את כל השמן - סמוסה | צילום: istockphoto

הדבר הראשון שנכנס לי למוח כשנחתנו בקוצ'ין היה הריח, הריח הזה של הודו. חזק, משכר וחומצי משהו, תופס את הגרון ולא נותן לו מנוח. ריח של אוכל ואגזוזי ריקשות, של מי שופכין ותבלינים יקרי מציאות. התגעגעתי להודו הזאת, שרחובותיה מזוהמים והיא עטויה גלימות סארי בצבעי זהב וסגול.
בין דוכני הרחוב שמכרו פיצ'פקעס לתיירים עמדו עגלות סמוסה, כאלה שממולאות בתפוחי אדמה ובאפונה, כאלה שממולאות בבצל ובגזר, אחרות שעשויות מקמח חומוס, נוטפות שמן שאני לא רוצה לדעת את גילו ואת מקורו, עטופות בנייר עיתון משומש, ובכל זאת טעימות להחריד. רק אחרי שהבטן שלי מתפוצצת והפה שלי שורף מחריפות, אני מתיישב על ספסל קרוב לדוכן תה, ומזמין צ'אי שמנקה לי את הגרון.

אין תמונה
הרחובות משופעים באוכל נהדר


מול שלטי ענק של פרסומות למכוניות ולטלפונים סלולריים, אני מתבונן לרגע במגדלי המגורים האולטרה-מודרניים שנבנים מסביב. אני מסיט את עיניי מכל המודרנה הזאת, וחושב שגם פה עוד מעט הגלובליזציה תחגוג את ניצחונה החרב על התרבות המקומית. גם כשאני יודע שהיא מביאה איתה את המים הזורמים, את החשמל ואת צינורות הביוב, עדיין מקננת בתוכי התקווה שהודו תישאר מפלט של שאנטי ושל רופי זול.מהר מאוד עזבנו את קוצ'ין שבדרום הודו והגענו ל-Back Waters, תעלות המים המפורסמות של מדינת קראלה. נהג הריקשה הוריד אותנו במלון קטנצ'יק שנמצא ממש על אגם, עם חבצלות מים, לוטוסים והמוני עצי קוקוס עמוסים אשכולות פרי, גן עדן של ציפורי מים ושל עורבים. התמקמנו בבקתה מתחת לעץ מנגו ענקי.

עץ מנגו (צילום: istockphoto)
עץ עם מנגו בשלים ועסיסיים | צילום: istockphoto

ישבתי על כיסא הבמבוק במרפסת הבקתה. והסתכלתי בערימות המנגו שהיו תלויות שם בין הענפים. אחרי חצי שעה נפל מנגו אחד והתגלגל לכיוון שלי. כמה עורבים עטו עליו, אבל נלחמתי בחירוף נפש והצלתי אותו ממקוריהם הרעבתניים. על המים מולי עברו סירות עץ בכל מיני גדלים, ופילסו לעצמן שבילים במרבד היקינתונים הפורח בסגול בהיר. מה יש להוסיף?
ואז עשיתי את הטעות והדלקתי את הטלפון הנייד. מיד נכנסו עוד ועוד הודעות ממקומות רחוקים. מישהו מבקש תשובה מהירה, מישהי דורשת לקבוע פגישה דחופה. וככה, בתוך חמש דקות, היקינתונים נעלמו לי מהאישונים והמוח נשאב בחזרה לחיי היומיום.

רבצתי שם על כיסא הבמבוק, התבוננתי באנפות ובברווזים, והתעצבתי מכך שהרעש במוח אינו פוסק. בתוך השקט הזה, עלה הרעש שבי לדציבלים גבוהים. לרגע נדמה היה שהתגברתי עליו, ואז הוא בא שוב, עם צלצול נוסף של הטלפון, חזק מתמיד, מלא דאגות, חרדה אמיתית. לקח לי כמעט שבוע כדי להירגע באמת.
גררתי את מיקי בסירה לצד השני של האגם, למקום הרבה פחות שרמנטי, העיקר לזוז. גררתי אותו שלוש שעות ברכבת דרומה, ואחר כך עוד יום שלם של חיפושים אחרי המקום האולטימטיבי כדי באמת לנוח מעצמי. וכל אותו זמן הגלגלים במוח הסתובבו, לא משומנים, חורקים ומטרידים. דאגות החיים הבורגניים עטו עליי כמו עטלפים.

תוך כדי אכילה-רבתי קראתי את "הטיגריס הלבן", הרומן של ארווינד אדיגה, איש הודי צעיר, שהפך לרב-מכר עולמי. המודעות הפוליטית שנמצאת בין דפיו, העיסוק בבעיות של מעמדות וניצול כלכלי וחברתי, ובעיקר העובדה שהוא מכריח אותך להסתכל על הודו כמו שלא הסתכלת עליה אף פעם, מנעה ממני את ההנאה מהסמוסות הפשוטות האלה ברחוב. עכשיו לא יכולתי כבר שלא להתלבט לאיזו קאסטה שייך מטגן הסמוסות, ואם מי שמשרת אותי אומלל כמו עכביש אנושי הלכוד בקוריו. הדיסוננס הזה - בין איך שאני רוצה לתפוס את הודו כתייר נהנתן ושאנן, הנהנה ממחירים זולים הנובעים מרמת החיים הנמוכה של המקומיים, לבין מה שעולה ושמשתמע מדפיו של "הטיגריס הלבן" - עשה לי במוח בלגן לא קטן. אני לא כל-כך בטוח שלקרוא את "הטיגריס הלבן" בהודו זה רעיון כל-כך חינני, אבל מה שבטוח הוא שזהו רומן נפלא לחלוטין.

בכל מקרה, שלא תחשבו לרגע שישבתי מתחת לעצי קוקוס והרהרתי כל הזמן בפוליטיקה המקומית ובגורלי המר. אכלתי עוד ועוד סמוסות ועוד ועוד תבשילי קארי עם במיה ועם חצילים, או פיטמתי את עצמי באורז ביריאני (קדרת בשר ואורז בסגנון הודי) ובכל אותם לחמים נפלאים הטבולים בחמאה מזוככת. וככל שהחור שבתוכי סירב להיסגר, כך ההאבסה תפסה ממדים אווזיים ממש.
לאט-לאט, השקט ההודי חדר לי לוורידים. גם הקארי שאכלתי שוב ושוב הרגיע אותי באופן מופתי. התאמצתי לדחוף לעצמי עוד ועוד, ובלבד שהמצפון החברתי שלי לא יתעורר חס וחלילה. כמו שרובנו עושים בארץ, באיזשהו אופן.
המפגש עם הודו מיד מיתרגם למתכון - טלה בחלב קוקוס