כששאלו אם אני רוצה להצטרף לקורס פטיסרי של שבוע בפריז מטעם בית הספר "בישולים", התגובה הראשונית הייתה "נו ברור!". לקח כמה ימים עד שמחשבות אחרות החלו להתגנב. קורס שלם של שבוע במטבח? שכולם בו קונדיטורים מקצועיים, כולם בוגרים של קורס האפייה המקצועי של "בישולים"? האם לא אנוע בין שעמום לבין חרדת ביצוע לבין ביצוע כושל? ולאיזה קונדיטור צרפתי מדופלם וכעוס יהיה כוח לאיטיות שלי? או סבלנות בכל פעם שארצה לצלם משהו לפני שהוא מכניס לתנור?
אבל כבר התחייבתי, ובכל זאת, פריז לשבוע, מי אומר לזה לא? אז טסתי, שקלתי, מדדתי, רידדתי, זילפתי ובעיקר ובעיקר עמדתי (אנשים שעובדים בעמידה כל היום, אתם לא נורמלים) בקורס של ארבעה ימים שנולד בשיתוף פעולה של בית הספר הגבוה לקולינריה בישולים עם בית הספר בילואה הצרפתי. במסגרת שיתוף הפעולה הזה נסעתי עם בוגרי הלימודים לקורס הזה, וקונדיטורים ומורים מבית הספר בילואה מגיעים לתל אביב להעביר קורסי העשרה ב"בישולים".
היום ה-1
עוד לפני שהקורס התחיל, החלטתי שאני רוצה להשתתף בו לגמרי. לא בתור עיתונאי שרק יעמוד והצד ויכתוב בפנקס, אלא כתלמיד מהמניין. אולי לא אדע לעשות הכל, ואולי יהיו דברים שלא ממש אבין, אבל אמרנו כתבה חווייתית, לא? אז ביום הראשון קמנו ללימודים (מה זה קמנו, יותר מוקדם מהשעה שבה אני קם לעבודה!) ואז גיליתי את הבעיה הראשונה: לכולם, חוץ ממני, יש מדי שף. האם הייתי צריך לחשוב מראש שהגיוני ללבוש מדי שף בקורס שפים? ייתכן. בסופו של דבר נמצאה לי חולצת שף של בית הספר הצרפתי (במחיר מופקע במיוחד, עליי לציין) וכך הייתי היחיד בכל בית הספר שמסתובב עם ג'ינס במקום מכנסי שף שכאלה, ועם נעלי ספורט במקום הבירקנשטוק הנפוצות כל כך.
יום הלימודים כבר כמעט מתחיל, והנה מנהל בית הספר שמקריא את השמות של כולם, ממש של כולם, בכל הכיתות, ומצוות אותנו למורים. שנים שלא חוויתי הקראת שמות כהלכתה, בטח לא כזו שבה את השמות של כולן מקדימה המילה "מדמואזל" ואת של כולם "מסייה". ראשונות היו קבוצת קונדיטוריות יפניות שעברו קורס של פטיפורים ועוגות בגודל (חצי) ביס, אחריהן כיתה של שפים וטבחים שעברו קורס לחמים של שבוע (שאת התוצרים שלו נשנשנו לפעמים בארוחות הצוהריים, תודה) ואחרונים אנחנו, הישראלים, שמצוותים לשף פטיסייר פרנק קולומביה (מבט אחד בקורות החיים שלו וברשימת המסעדות והפטיסריז שהוא עבד בהן יגרום לכל שף ישראלי סחרחורת) לקורס בן ארבעה ימים שכולל הכנת עוגות אישיות, עוגות משפחתיות ומאפים. יורדים אל הכיתה, מקבלים סינרים (הורסים!), חוברות מתכונים, וזהו, מתחילים. לחץ? מה פתאום. זיעה? אה, כן, גם התקלקל המיזוג.
דפדוף קצר ברשימת המתכונים מגלה לי מתכוני עוגות עם מינימום 4 שכבות (גם כאלה עם 7 ו-8 נמצאות שם), כאלה שבדרך כלל רואים רק בסרטי פוד פורן מגניבים ביוטיוב. אנחנו נכין עוגות כאלה? אלוהים אדירים. שף פרנק - או בעצם פרנק, כי די מהר הוא אומר לנו שהוא ממש לא אוהב שקוראים לו שף, זה גורם לו להרגיש זקן - מחלק אותנו לזוגות ושלשות כדי שנתחיל לעבוד. הוא גם מדבר אנגלית מעולה, שזה כבר משהו. זה לא אומר ששף אבי מלמדסון, שהגיע איתנו מטעם בישולים, לא יצטרך לתרגם לנו חלק ממה שנאמר, אבל הרבה פחות מאשר אם כל זה היה קורה בצרפתית. עוז יוחנן, הקונדיטור של רשת מלונות בראון, שמצוות איתי לזוג, עוד לא יודע מה נפל עליו. כל קבוצה מקבלת חלק אחד של עוגה שהיא צריכה לשקול ולהכין עבורו את כל המצרכים, ואז גם להכין אותו לפי הסדר. לא מכינים פה עוגות שלמות, אלא רשימה ארוכה של קרמים, מוסים וממרחים, אותם נרכיב רק ביום האחרון לעוגות של ממש. בתכלס? קלי קלות. שוקלים קצת חלב, קצת חמאה וקצת קמח, ומערבבים/מקציפים/מבשלים לפי ההוראות. עברנו ככה כמה סבבים לאורך היום, והנה הוא הסתיים, בלי שום פציעה ובלי שום פדיחה. פרנק אפילו לא יודע שאני לא שאני לא קונדיטור כמו כולם. הקורס הזה הולך להיות קלי קלות.
היום ה-2
היום נחסכה מאיתנו הקראת השמות. מסתבר שזה עניין של היום הראשון בלבד. הקורס מתחיל מיד על הבוקר, הקבוצות שאליהן התחלקנו אתמול נשארו כמו שהן, ואני עדיין מבושם מהמחמאות של היום הראשון משאר חברי הקורס: "בכלל לא מרגישים שאתה לא קונדיטור", "עשית הכל ממש אחלה" (וגם "מתי אתה כבר מצלם גם אותי בשביל התמונות לכתבה שלך?").
היום מתחיל כרגיל, מכינים קצת מרכיבים, ואז הם מגיעים, הקרמים שצריך לזלף. הלך עליי. כישורי הזילוף שלי משתווים אך ורק לכישורי דחיית הסיפוקים שלי. זאת אומרת לא באמת קיימים. "עוז, אתה מזלף את מה שאנחנו מכינים. אין שום סיכוי שאני מצליח לזלף כמו שצריך". "ברור", הוא עונה לי. הוא הקונדיטור של מלונות בראון, לעזאזל, שהוא יזלף! אנחנו מכינים את המצרכים לקרם שלנו, קרם פטל, ואז מגיע תורנו לבשל אותו ולזלף אותו מול כל הכיתה. אני מבשל אותו לפי ההוראות, מוסיף את הג'לטין, מחית הפרי, הסוכר וכל מה שצריך, ואז, הו אז, צריך להעביר את הקרם לשף הזילוף, ולזלף על בצק העוגות שכבר מוכן לו ומחכה. ועוז? הוא בדיוק הלך לשקול משהו. פרנק מסתכל עליי, מחכה, ואני מעביר את המוס לשק הזילוף. כן, שכחתי לציין, מדובר בקרם שחיממנו ל-60 מעלות, נוזלי למדי, כשיתקשה די מהר אם לא אזלף אותו כאן ועכשיו. אני מנסה לתפוס את שק הזילוף שמלא בנוזל החם (תצחקו כמה שאתם רוצים, 60 מעלות לידיים שרגילות לתקתק על מקלדת זה חם!), ולא ממש מצליח להחזיק אותו ליותר מ-3 שניות. "אל תהיה תינוק!" גוער בי פרנק באנגלית הכל כך צרפתית שלו. "במטבח יש דברים הרבה יותר חמים מזה!". ואני, בלית ברירה, מרים את שק הלבה האדומה והרותחת, מזלף את הקרם (למזלי הוא גם ככה נוזלי למדי ומתפזר באופן אחיד בתבנית ככה שלא ממש הייתי צריך מיומנות פה), ומרגיש את טביעות האצבע שלי נשרפות ונעלמות לאיטן. אחרי היום הטלפון שלי כבר לא יזהה אותי בחיים. המשטרה לא תוכל לזהות את הגופה שלי. קרם פטל בטמפרטורה של 60 מעלות זה כל מה שהיה צריך כדי שזה יקרה.
יום 3
העצלנות שלי והעובדה שיום העבודה שלי מורכב בעיקר מישיבה מול המחשב מתחילות לתת את אותותיהן. ימים מלאים של עמידה על הרגליים הם פחות אני, ועכשיו בחלק מהשיעורים אני יושב בצד על כיסא מתקפל, בזמן שקבוצות אחרות מכינות את שכבות העוגה שלהן, כי הגב שלי כבר צועק הצילו. היום אנחנו גם מתעסקים קצת עם בצק, מתחילים להכין מאפי שמרים, לא לפני שאני צריך להעביר עוד קרם לשף זילוף, קרם קר הפעם, תודה לאל, ומקבל הפעם נזיפות על כמות הקרם שאני משאיר בקערה אחרי שאספתי את כל הקרם בעזרת הלקקן. "אתה תעלה למסעדה שלך הרבה כסף אם תשאיר כל כך הרבה קרם בקערה כל פעם", אומר פרנק למראה שני גרם הקרם שנשארו בקערה, אולי בחצי חיוך ואולי דמיינתי את חצי החיוך הזה. בהפסקה הבאה אמרתי לו שאני בעצם לא קונדיטור אלא עיתונאי שמלווה את הקורס. הוא לא התרשם.
יום 4
היום הגדול הגיע. לא רק שהיום מרכיבים את כל העוגות שהכנו (וטועמים אותן, ברור), בסופו של הקורס גם מכינים פרזנטציה עם כל העוגות שהכנו. כיף! הבוקר מתחיל בהכנה של מאפי השמרים האחרונים מהבצק שנח לו במקרר בלילה, ובמשך שאר היום אנחנו מרכיבים שכבה על גבי שכבה, על העוגות המוכנות מוזגים זיגוגים מבריקים או מרססים ספריי, ממש כמו אומני גרפיטי, ומעל הכל מניחים קישוטים בעדינות אין קץ - ולכן אני בעיקר, וכשאני כותב בעיקר אני מתכוון רק, מצלם. פרנק בוחר מכל סוג של עוגה את היפות ביותר, אלו שנעלה לפרזנטציה, ואת השאר אנחנו מכניסים למקרר, שיחכו לסוף היום בו סוף סוף נטעם את כל מה שהכנו. כשאני מסתכל עכשיו בתמונות של הפרזנטציה, אני עדיין קצת מתקשה להאמין שאלו העוגות שאנחנו הכנו. אני אשכרה יודע להכין את הדברים האלה.
העוגות מוצגות בלובי של בית הספר, כדי ששאר התלמידים יוכלו לראות אותן, אנחנו מקבלים תעודות (כן, גם אני, ואז מה אם בתעודה הראשונה שלי היה כותב Mrs. ובשנייה טעו בשם המשפחה שלי), ואז, חוזרים לטעום את העוגות. מכירים את כל הבשלנים האלה שמספרים לכם שמרוב שהם בישלו כבר יצא להם התיאבון? אז כזה. טעמנו עוגה אחת, טעמנו את השנייה, ואחרי השלישית כבר לאף אחד לא היה ממש חשק. לאף אחד חוץ ממני כמובן, זה שמורגל בלטעום עשרות מאכלים ביום. ולעזאזל, העוגות האלה ממש טעימות! בדרך כלל דברים שנראים כל כך יפה הם לא ממש טעימים, אבל העוגות שהכנו, ברובן, מוצלחות ממש. פגשנו פה שילובי טעמים שלא הכרנו ושבחיים לא חשבנו שיפעלו יחד, והנה, הם יוצרים עוגה ממש טעימה.
ואני? שרדתי קורס קונדיטוריה מתקדם של ארבעה ימים, למדתי מושגי אפייה בצרפתית שמעולם לא הכרתי, שרפתי לעצמי את האצבעות, לא דיממתי אפילו פעם אחת, ויש לי תעודה של בית ספר לקונדיטוריה בצרפת. עוגת שבע קומות, מישהו?
* הכותב היה אורח של בישולים - בית הספר הגבוה לקולינריה