למה אנחנו אוכלים סלט לארוחת בוקר?
סלט ירקות קצוץ נפוץ ברחבי המזרח התיכון. בשנות העשרים של המאה הקודמת הוא התגלגל למטבח הקיבוצי, שם הפך לחלק מארוחת הבוקר (למרות שבתרבות הערבית לא אוכלים סלט לארוחת בוקר). בהתחלה הסלט כלל לא הגיע חתוך – על השולחנות הונחו ירקות שלמים וכל קיבוצניק חתך בעצמו את הסלט שלו. בשנות החמישים התגלגלה ארוחת הבוקר הקיבוצית גם לבתי מלון, שם הפכה להרבה יותר עשירה ומגוונת, אבל הסלט הקצוץ המשיך לככב בה. בעצם אנחנו העם היחיד בעולם שאוכל סלט לארוחת בוקר.
מי המציא את הגבינה הלבנה?
דלת שומן, קרמית ומעט חמצמצה, הגבינה הלבנה (המכונה בחיבה "תשע אחוז") היא פריט כל כך נפוץ במקרר ישראלי, עד שמפתיע לגלות שמחוץ לגבינות הארץ היא כלל לא מוכרת. תחקיר שערכנו לפני שנים במגזין "על השולחן" חשף כי היא הגיעה אלינו באדיבות הטמפלרים. הטמפלרים, חברי כת נוצרית גרמנית אדוקה, התיישבו בארץ ישראל במאה ה-19, הקימו כאן שבע מושבות ועסקו בעיקר בחקלאות. את עודפי החלב הם גיבנו לגבינה כפרית פשוטה הדומה לגבינה גרמנית בשם quark. בשנות הארבעים הטמפלרים גורשו מארץ ישראל על ידי הבריטים בשל זיקתם למשטר הנאצי. אבל הגבינה, שבשלב זה כבר יוצרה על ידי תנובה, נותרה חלק מהמזווה המקומי.
סילאן או דבש?
עד לפני שלושה עשורים, הסילאן היה מוכר רק בקרב עולי עיראק. הסבתות בישלו אותו בבית והשתמשו בו בעיקר להכנת חרוסת של פסח. השם סילאן מקובל ברחבי המזרח התיכון, אבל המוצר עצמו היה רווח בארץ ישראל עוד בתקופה הקדומה. במקרא מוזכר מספר פעמים דבש תמרים, אשר שימש להמתקה של מזון ומשקה. חוקרי המקרא סבורים שהדבש בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" הוא בעצם דבש תמרים, כלומר סילאן.
מה זה בננה תל קציר?
בשנות ה-50 וה-60 שייטו במימי הים התיכון אניות נוסעים ישראליות מפוארות, כמו "שלום", "תאודור הרצל" או "ירושלים". השפים שעבדו על סיפון האניות ביקשו להעניק לאורחים חוויה ישראלית-ציונית הולמת. כיוון שהתחנכו על ברכי המטבח הצרפתי, למנות שהגישו לא היה כל קשר למטבח המקומי. הם הוכנו בשיטות קלאסיות מחומרי גלם המזוהים עם ישראל– תפוזים, אבוקדו וגם בננות. אחת המפורסמות שבהן הייתה קינוח בשם "בננה תל קציר". המנה זכתה לשם זה משום שהוגשה בשלהבת (flambe בצרפתית) ועל כן קראו על שם קיבוץ תל קציר, שסבל באותה תקופה מהפצצות תכופות של הצבא הסורי. אה, כן וגם גידלו שם בננות. המנה עצמה היתה ככל הנראה סוג של קרפ סוזט עם בננות.
לאן נעלמו הכובעים של הפלאפל?
יש שתי דרכים להכין את הפיתה למילוי הפלאפל – לבצע חתך בפיתה או להסיר את החלק העליון, "הכובע" או "הנשיקה". בשוק בצלאל, מעוז הפלאפל של תל אביב בשנות ה-60, הלכו על שיטת הכובע ואת הכובעים נהגו להשליך לפח. פקידי מס הכנסה עלו על העניין והחלו לספור את הכובעים כדי לדעת כמה מנות מכר כל דוכן בפועל וכמה הכנסה העלים. מוכרי הפלאפל הגיבו מיד – חלק עברו לשיטת החתך, אחרים הלכו על פתרון יצירתי יותר: הם השליכו את הכובעים לשמן הרותח שבו טיגנו גם את כדורי הפלאפל, והגישו ללקוחות "פיתה צ'יפס".
מה היה דוכן האוכל רחוב הראשון בישראל?
הפלאפל, כידוע, נפוץ ברחבי המזרח התיכון, השווארמה היגרה אלינו מטורקיה. מאכל הרחוב הראשון שבאמת הומצא בישראל הוא מעורב ירושלמי, שנולד, במקרה כמובן, בסטקיית "מכם" בירושלים באמצע שנות השבעים. האגדה מספרת על חבורה של חיילים רעבים שהתייצבה בפתח הסטיקייה סמוך לשעת הסגירה. המקרר היה כמעט ריק, וגם הפחמים אזלו, אבל איך אפשר לסרב לחיילים רעבים? אז בעל הבית השליך על הפלאנצ'ה קצת שאריות עוף וחלקי פנים, הוסיף הרבה בצל, תיבל ביד רחבה, טיגן-ערבב הכל יחד ודחס לפיתה. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
איך הפכו הפתיתים לקוסקוס הישראלי?
את העובדה שהפתיתים הומצאו בשנות הצנע כמעט כולם מכירים. אבל כיצד הפכו הפתיתים למוצר גורמה בינלאומי הנמכר תחת השם "הקוסקוס הישראלי"? הסיפור מתחיל עם שפית ישראלית, מיקה שרון, שעבדה בשנות ה-90 במסעדה הניו יורקית המפורסמת "טרייבקה גריל" והייתה מיודדת עם השף דון פינטבונה. באחד מערבי שישי היא הזמינה אותו לארוחת ערב בביתה, על השולחן היה סיר של פתיתים. השף התלהב ולקח איתו חבילת פתיתים הביתה. למחרת מיקה גילתה שבין מנות הספיישל של המסעדה מככב Israeli Couscous Risotto. מה פתאום קוסקוס? שאלה מיקה, והשף פשוט הצביע על האריזה: Israeli Toasted Pasta Flakes, Couscous Shaped. השם תפס, ואסם, היצרנית המובילה (והראשונה) של הפתיתים משווקת את המוצר תחת שם זה בשווקים בחו"ל.
להרשמה