נפתח בהבהרה: כשניגשנו אל המשימה הזאת, ידענו שלא מדובר באיזה קינוח מעודן לאניני טעם. לא חשבנו שמכל המערכת בחרו דווקא בנו לטעום את סדרת המקרונים החדשה של פושון. בשביל משימות איכות שכאלה פונים לאנשים שמבינים באוכל. לנו יצא שם של חובבי ג'אנק, וכאן מדובר בסוג של גילטי פלז'ר, כשגם הפלז'ר מוטל בספק. מדובר, אחרי הכל, בפופ טארטס.
לטובת מי שלא מכיר: פופ טארטס הם מעין ביסקוויטים ממולאים שמיועדים להכנה בטוסטר קופץ. מוצר תעשייתי מבית קלוגס שפרץ לשוק בשנות ה-60, כשכל מה שקשור לאוכל מוכן ומהיר הכנה לסוגיו היה להיט בפוטנציה – והפופ טארטס אכן מימשו את הפוטנציאל הזה. לראיה: הם שרדו בשוק הקשוח של מוצרי המזון מאז ועד היום, עם שפע של טעמים, מילויים וגם זיגוגים שונים מבחוץ. פעם היה לא קל למצוא אותם בארץ, אבל עכשיו הם צצים בכל מיני חנויות. אנחנו באופן אישי רכשנו את שלנו במחיר משתלם (20 שקל לחבילה) בשוויצריה הקטנה ברמת גן.
גם אתם אוהבים שטויות? יש סיכוי שתמצאו את עצמכם בפייסבוק שלנו
המוצר מיועד לטוסטר קופץ, שזה קטע מגניב בפני עצמו, אבל אנחנו חייבים להודות שניסינו אותו גם בטוסטר משולשים ובטוסטר רגיל ואין הבדל ממשי לא בטעם ולא בצורה. אכלנו אותו גם ככה, בלי לחמם (רגע של כנות: ברגעים אלו ממש אנחנו מחסלים את מה שנשאר מטעם הסוכר החום וקינמון ישר מהשקית) וזה גם עבר בסדר, לא מדובר במוצר לא אפוי ממשפחת הפילסברי. מה שכן, כשניסינו לחמם אותם במיקרו – שיטת ההכנה היחידה שמופיעה על גבי האריזות פרט לשיטה המקורית – יצא על הפנים, אז ראו הוזהרתם.
אז מה טעמנו? חמישה סוגים של פופ טארטס: ריבת אוכמניות וסוכר חום וקינמון, הפשוטים שבחבורה שהגיעו ללא זיגוג, שוקולד צ'יפס, שהגיע עם זיגוג חלקי בצורת שפריצים של שוקולד על גבי הביסקוויט, הוט-פאדג'-סאנדיי עם זיגוג לבן וסוכריות צבעוניות ורד וולווט שהגיע עם ביסקוויט אדמדם (!), מילוי ורוד וזיגוג לבן ומנוקד בוורוד פוקסיה.
עוד באוכל טוב:
- בשעה טובה: עוד מעט סניף חדש לוויטרינה
- מהיר ובריא: תבשיל חיטה וסלט עם טריק
- יודעים כמה עלתה המנה הקיסרית של ג'ירף לפני 10 שנים?
כשניסינו להבין מה בדיוק הטעם של הרד וולווט, למשל (תות? פטל? דם של חד קרן?), גילינו שאין שום פירוט על גבי האריזה. כשטעמנו אותו הבנו שלא צריך: הטעם היחיד שיש לפופ טארט הוא מתוק בביס הראשון ומתוק מדי בביס השני. את כל השאר הדרך הטובה ביותר לתאר היא בצבעים. טעם ורוד, טעם לבן, טעם צבעוני.
טעים זה (בדרך כלל) לא. גם מגעיל זה לא, אנחנו מוכרחים להיות פיירים. זה מסוג החטיפים שהם בעיקר כיפיים: כל הקטע עם הטוסטר והזיגוג והצבעוניות, זה מגניב. בהשוואה לעוגיות שוקולד צ'יפס הכי זולות שיש בסופר, שגם אותן יוצא לנו לקנות ולאכול פה ושם – עדיף פופ טארט. בהשוואה לכל עוגייה טעימה שאתם מכירים – עדיף עוגייה טעימה.
ובכל זאת, שני טעמים בלטו לטובה: ריבת האוכמניות, שהיא בשום אופן לא ריבה אלא מין ג'לי תעשייתי שהריבה בצה"ל מרגישה כאילו יצאה ממעדניית בוטיק כפרית לידו, וטעם הסוכר החום והקינמון, שלא נפל ברמתו מערגליות. באותה נשימה נמליץ להתרחק מההוט פאדג' סאנדיי, שהיה מוגזם אפילו בשבילנו, ולהיזהר מהרד ולווט שהוא די דוחה בטעמו אבל פשוט יפה מכדי שיהיה אפשר לוותר עליו לחלוטין.
לסיכום: מדובר בג'אנק שחוגג את עצמו עד הסוף, ואם מתייחסים אליו ככזה – אז אחלה וכיף גדול. אם אתם מסוג האנשים שלא נוגעים בזבל ושבאופן כללי פונים אליהם בנוגע לטעימות של פושון – עזבו אתכם מפופ טארטס. אתם פשוט חלשים מדי בשביל זה.