כששופט בבית משפט לענייני משפחה מכנה תיק שנדון בפניו "מקרה טרגי מעין כמותו", אפשר לצפות לסיפור חיים קשה במיוחד, ואכן, המנוחה בהליך זה הלכה לעולמה בגיל 44 בלבד לאחר מאבק קשה וארוך במחלת הסרטן, והותירה אחריה בת יחידה בת 18 בלבד. כמו כן, המנוחה הותירה אחריה צוואה במסגרתה הורישה את כל רכושה לאמה, אחיה ואחייניה, תוך נישול מוחלט ומכוון של הבת היחידה, בשל "התנהגותה המחפירה והעוינת" כלפיה. הבת ביקשה לפסול את הצוואה ולהכריז עליה כיורשת היחידה של אמה. 

מרבית ההתנגדויות לצוואות נסבות על שתי טענות: טענה לפיה המנוח לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה, וטענה חלופית לפיה גם אם ייקבע כי המנוח היה כשיר מבחינה רפואית, אזי הצוואה פסולה, מכיוון שהיורשים הפעילו עליו השפעה בלתי הוגנת לערוך צוואה לטובתם.

גם מקרה זה אינו שונה. הבת טענה כי אמה המנוחה ערכה את הצוואה במצב שבו הייתה כבר חולה מאוד, ולכן בלתי כשירה להבין את משמעות תוכן הצוואה; וכן טענה כי סבתה, אמה של המנוחה, יצרה קרע מכוון בינה לבין האם והסיתה אותה נגדה כדי להשתלט על הירושה. 

מה פירוש "מרותק למיטתו"?

צוואת האם המנוחה נערכה בפני נוטריון, כדי לתת לה מעמד איתן יותר מפני התנגדויות. יתרונן של צוואות מסוג זה גורר אחריו גם אחריות גבוהה יותר מצד עורך הצוואה, והמחוקק קבע רשימה של תנאים מחמירים בהם צריך לעמוד הנוטריון, כדי שחתימתו עליה תקנה לה את האמינות הגבוהה המגיעה לה. אחת מהדרישות המהותיות מהנוטריון קובעת: "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו, אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית". 

המונח "מרותק למיטתו" פורש על-ידי ההלכה המשפטית במובן הרחב. לא מדובר רק במצב שבו אדם פיזית לא יכול להתרומם מהמיטה, אלא בקשת של מצבים שבהם אדם מתקשה להתנייד, או שמדובר באדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו.

במקרה זה המנוחה אומנם הגיעה למשרדו של הנוטריון, אך התניידה בכיסא גלגלים ובעזרת מטפל זר. בפגישה קודמת של הנוטריון בביתה של המנוחה הוא נוכח במו-עיניו שהמנוחה נזקקה לעזרה כדי לרדת מהמיטה ולהגיע לשירותים כדי שיחליפו לה חיתולים, ובית המשפט בהחלט ראה בכך מצב שבו היה מצופה מהנוטריון לדאוג לבדיקה רפואית של המנוחה בעת עריכת הצוואה כדי להבטיח את כשירותה. 

הנטל המשפטי עבר מהבת לסבתא

המשמעות של אי-צירוף התעודה הרפואית היא העברת הנטל המשפטי מהבת המתנגדת אל הסבתא שמבקשת לקיים את הצוואה. אם המאזניים מאוזנים במידת שכנועו של בית המשפט, הבת תזכה בהתנגדותה. לכן ברמת העיקרון ניתן לומר כי מומלץ לשמור על הכלל לפיו "אם יש ספק - אין ספק", ומוטב להצטייד בתעודה רפואית בכל מצב שבו עולה חשש לתקינות בריאותו של המצווה, מקל וחומר בצוואות שבהן ניתן לצפות שתוגשנה התנגדויות.

במקרה הנדון, על אף העברת הנטל המשפטי, בית המשפט אישר את הצוואה, מאחר שהשתכנע שהיא משקפת את רצונה העצמאי של המנוחה, ושהיא הבינה היטב את משמעות הדרת ביתה היחידה מהצוואה, בעיקר לאור סרטון שתיעד את המנוחה בעת חתימת הצוואה ובסמוך לאחריה.

עם זאת, בית המשפט התקשה לשפוט את הבת באותה רמת חומרה שבה שפטה אותה אמה, שכן מלאו לה רק 14 שנה כשחלתה האם, היא נשלחה לגדול בפנימייה ולמעשה נפלה קורבן למאבקי כוח בין אביה לבין סבתה. בית המשפט נתן לכך ביטוי באי-חיובה של הבת בהוצאות משפט לטובת הסבתא היורשת, למרות ההפסד המשפטי.

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה.