אני מכורה ותלותית בגורמים שונים שמאפשרים לי לקבל מזון, ביניהם החקלאים (אני מגדלת בהצלחה בעיקר בזיליקום), בקמעונאים, בסיטונאים, במי שמשלם לי משכורת, ועל פי אמונתי, בקב"ה שנותן לי כוח לעבוד, מוריד גשמים ועוד.
בימים אלו אני מבלה רבות משעות יומי במלחמה על קיצוץ מתוכנן של 300 מיליון שקלים בתווי מזון - קיצוץ של 50% מהסכום שנחקק במאי 2023 בתקציב הדו שנתי. התקציב שעבר, עומד שוב לדיון, ובעקבות מלחמת "חרבות ברזל" דרושים קיצוצים וויתורים. לפיכך מקצצים 5% קיצוץ רוחבי במשרדים, וגם 5% בתמיכות בעמותות (כולל עמותות המזון והרווחה), 15% במספר תוכניות גדולות ו-50% כאמור בתווי מזון. ש"ס והרב דרעי הם שדרשו מיליארד שקל לתווי מזון, ואילו כעת נראה שהם נענים ללחץ ומוכנים לוותר על מחציתו. לדעתי, דווקא בימים אלו חייבים להרחיב השקעה ברווחה בכלל, ובביטחון תזונתי בפרט.
מבקשים לאתגר אותי בשאלות: האם התווים של ש"ס לא מייצרי תלות? וגרוע מכך, האם את לא פועלת לשימור העוני? אז אני מעוניינת לענות בשני מישורים – האחד, וודאי שיש להיאבק בעוני, בגורמיו ולמזער בעלויות המטורפות של מזון בארץ, וארחיב על כך. אך במישור השני, במצב הקיים שבו 30.9% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל (דו"ח הביטוח הלאומי 12/23) מצויים בחוסר ביטחון תזונתי, אין מנוס ממתן פתרונות מידיים, כולל תווי מזון לאנשים שאין ידם משגת לקנות די מזון מזין.
עוני ניתן להגדיר בצורות שונות: הפשוטה והמקובלת ביותר היא על פי ההכנסות היחסיות. מי שמקבל פחות מחצי מחציון ההכנסות בישראל לנפש, הוא עני. החישוב לנפש הינו לנפש תקני, כלומר תוך התחשבות בכך שזוג מוציא אותו שכ"ד כמו יחיד. זו הגדרה נוחה לצורכי חישובים, ומעצם הגדרתה: "לא יחדל אביון מהארץ". אבל אם נביט על ההוצאות ולא על ההכנסות, ועל הדרוש לחיים בכבוד, אז נביט על אנשים אשר מצבם הכלכלי-חברתי אינו מאפשר להם קיום מינימאלי בכבוד ובסיפוק צורכיהם הבסיסיים.
אלו הם הורים שמוותרים על ארוחות באופן קבוע כדי שילדיהם יאכלו, אדם שעיקר תזונתו הוא לחם ופסטה כי היתר יקר מידי, או אדם המוותר פעם על מזון ופעם על תרופות – ודאי נגדיר את כל אלו כמי שחיים בעוני. חברה ראויה צריכה להיאבק על מנת למגר כזה עוני. מעבודתי עם אנשים החיים בעוני, למדתי שעוני זה גם חוסר האפשרות לתת לאחר, חוסר הזדמנויות, חוסר בקול (כי אתה מודר ממוקדי קבלת ההחלטות, וחסר יכולת למצות זכויות). גם בעוני כזה חייבים לדעתי להיאבק, והצעד הראשון הוא הקשבה, וקידום חיים בכבוד.
בתקציב המוצע כעת אין מאבק בעוני. אין הגדלת השקעה, אלא קיצוצים גם בהכשרות מקצועיות, בעו"סיות לתמיכה בתעסוקה ובעידוד אוכלוסיות עם קשיי השתלבות בעבודה ועוני, כמו החברה הערבית ויוצאי אתיופיה. יש גם קיצוצים בחינוך שמשמעם פגיעה בתוכניות לחיזוק הזדמנויות. מה עוד אין? אין כסף לרשות למאבק בעוני או למועצה לביטחון תזונתי. ומה לגבי תוכניות תזונה טובות שנותנות מענה כל חודש, ומלוות בעבודת מיצוי זכויות וסדנאות, האם תוכנית זו תורחב השנה? הלוואי, אך ככל הידוע לי, הן נותנות מענה רק ל-5% מהנזקקים לו. אז מי שמלין שתווי מזון לא מסייעים לחילוץ מעוני, יותר ממוזמן להצטרף אלינו למאבק.
ומה לגבי הדברים שאין להם עלות תקציבית, כמו פיקוח על המחירים או מאבק של ממש בריכוזיות שוק המזון? בטור אחר ארחיב על החידלון בתחום, בינתיים כולנו רואים שמחירי המזון רק עולים.
יש לי מה לומר על הדרכים הטבות ביותר להשתמש בכסף למזון, מה הקריטריונים הטובים ביותר לחלוקה, איך לשלב גם הצלת מזון, קידום בריאות ותמיכה בחקלאים - בתוכנית כוללת להבטחת ביטחון תזונתי - אבל בהעדר תקציב, זה יהיה סימפוזיון מלומד לאקדמיה.
על התקציב מצביעים ממש בזמן הקרוב, והשאלה היא אם הרווחה תגדיל את הסכום למיזם לביטחון תזונתי? (הצהרה ראויה ששמענו, אך לא ראינו לה אזכור בתקציב). האם גם ש"ס בכל זאת תאבק כדי להקטין את הגזרה, ולא תוותר דווקא בסעיף תווי המזון על 50%? עד שנאבק בהצלחה בעוני, ניתן הזדמנויות של ממש ונבטיח חיים בכבוד לכל ישראלי – לפחות אל תקצצו בתקציבים לביטחון תזונתי.
עו"ד בקי כהן קשת מקדמת מדיניות ב"פורום למאבק בעוני" ומלווה ברשת הפעילים "חיים בכבוד"