פערי השכר המגדריים בארץ ובעולם: על פי נתונים של הלמ"ס בארה"ב (BLS) שפורסמו לפני כשבוע, בשנת 2023 פערי השכר בין המינים הצטמצמו לפער הקטן ביותר שנרשם עד כה. הפער השבועי הממוצע לנשים עמד בשנה האחרונה על 1,031 דולר, 83.8% מהשכר של הגברים. באירופה המצב מעט יותר טוב - פערי השכר הממוצעים בין המינים באיחוד האירופי עומדים על 13%.
אחרי התקדמות משמעותית בשנות ה-80 וה-90, פערי השכר בין המינים כמעט ולא השתנו בשני העשורים האחרונים בארה"ב. אם בשנת 2022 נשים הרוויחו בממוצע 82% ממה שהרוויחו גברים - בשנת 2002, הן הרוויחו 80%. ב-1982 נשים הרוויחו רק 65 סנט לכל דולר שהרוויחו גברים.
אין הסבר אחד מדוע ההתקדמות לקראת צמצום פערי השכר נעצרה כמעט לחלוטין במאה ה-21. אחד הגורמים המשמעותיים לכך קשור לנורמות המשפחתיות שעדיין רווחות, אשר מובילות את האם להיות הרבה יותר עם הילדים ולצמצם שעות עבודה. נשים בדרך כלל מתחילות את הקריירה שלהן עם שכר קרוב יותר לזה של הגברים, אך הוא מאבד גובה ככל שהן מתבגרות. בשנת 2022, נשים בגילאי 25 עד 34 הרוויחו כ-92% ביחס לגברים באותו גיל, נשים בגילאי 35 עד 55 הרוויחו 83%, ובהמשך היחס אף ירד ל-79% בקרב גילאי 55 עד 64.
בניגוד למגמה העולמית, בישראל הפער המגדרי בשכר החודשי ובשכר החציוני גדל באיטיות בשנים האחרונות (הנתון המאוחר ביותר אשר פורסם ע"י למ"ס הוא לשנת 2021). על פי "מדד המגדר" של מרכז "שוות" לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר בירושלים, שפורסם בתחילת החודש, בשנת 2017 הפער המגדרי בשכר החודשי עמד על 31%, הפער הנמוך ביותר מאז אמצע שנות ה-90. בשנת 2021, פער השכר עלה ל-34%. הפער בין נשים לגברים בשכר החציוני ב-2015 עמד על 20.4 ובשנת 2021 הוא עלה ל-25.4. גם בשכר השעתי קיים פער מגדרי, והוא כמעט לא משתנה לאורך השנים: באמצע שנות ה-90 הפער עמד על 20% ובשנת 2021 - 19%.
ישראל במקום השני - מהסוף
על פי דו"ח של ארגון מדינות ה־OECD, שפורסם לרגל יום האישה הבינלאומי האחרון, אי השוויון בשכר החציוני בין נשים לגברים בישראל הוא השני הכי גבוה, מבין 44 המדינות שנסקרו (אחרי קוריאה הדרומית). בשאר המדינות נשים במשרה מלאה מרוויחות בממוצע 24% פחות מגברים בקרב בעלי השכלה גבוהה, ו־22% ביתר רמות ההשכלה. בישראל בשני המקרים, הפער עומד על כ־30%. אפילו בהייטק מנכ"לים גברים מרוויחים 30% יותר ממנכ"ליות, כשרק 3% מהמנכ"לים (CEO) בהייטק בישראל הם נשים.
לדברי הדס בן אליהו, אחת מכותבות המדד, הגורם העיקרי למגמה הבעייתית היא "זריקת האחריות" של המדינה על הנשים ועל המעסיקים: "צמצום של פערי שכר בין נשים לגברים (ופערים מגדריים אחרים) מצריך מהמדינה מחויבות בלתי מתפשרת לנושא, ואנחנו לא רואות בישראל סוג כזה של מחויבות. מעניין לראות שהדירוג של ישראל במדד של הפורום הכלכלי העולמי יורד בעקביות מאז 2006 (התחלנו במקום 35 וכיום ישראל מדורגת במקום 83). זה קורה משום שבהשוואה לישראל, מדינות אחרות פועלות באופן אפקטיבי יותר לצמצום פערים מגדריים, ומקומן בדירוג עולה".
לדבריה, "זה נוח למדינה שצמצום הפער המגדרי בשכר ייתפס כאחריות של הנשים המועסקות (שידרשו שכר גבוה יותר, שינהלו טוב יותר מו"מ על השכר) ועל המעסיקים (שיהיו הוגנים יותר, שיבדקו אם יש פערים, ושיתקנו) – אולם כדי שפערי השכר יצטמצמו, צריך לפעול לשינוי מבני בשוק העבודה. זאת, על ידי הפחתת הבידול המגדרי בתעסוקה, קיצור שבוע העבודה, בקרה ואכיפה בתחום פערי שכר – וכל אלה הם באחריות ובסמכות המדינה".
נשים עניות יותר מגברים
על פי נתוני המדד, ישנה עלייה כללית של 4% ברמת אי-השוויון המגדרי בישראל בהשוואה לשנה הקודמת. שכר נשים עצמאיות עלה בשיעור גבוה יותר מזה של גברים עצמאיים, ולכן הפער המגדרי בתחום זה הצטמצם. בשאר המדדים המצב רחוק משיפור. הפער המגדרי בשיעור המועסקים במשרה חלקית גדל, יותר נשים מגברים מועסקות בכמה משרות במקביל, ושיעור הנשים העניות גבוה משיעור הגברים העניים. סך הכול מתחילת המדידה בשנת 2004, חלה ירידה של 11% בלבד ברמת האי שוויון המגדרי הכוללת – שיפור של פחות מ-1% בממוצע לשנה.
מחברות הדו"ח מציינות, כי "הפגיעה הקשה בייצוג נשים בזירה הפוליטית והכלכלית, שחלה בשנת 2023 ועוד לפני פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, העצימה מגמה זו. להערכתנו, זו תביא לעלייה חדה נוספת ברמת האי שוויון המגדרי בישראל בשנים הקרובות".