חור יולי אוגוסט מאחורינו. האם גם השנה נכנסתם לבור ללא תחתית? ומה לגבי החגים? לצד יוקר המחיה שלא נראה שעוצר לרגע, דומה שכל הסיכויים נגדנו. האמנם? פנינו לשרון בירקמן, מאני תראפי, מומחית לניהול כלכלי אישי, שמאמינה שהכל נכון - אבל גם לנו יש לא מעט אחריות על האופן שבו אנחנו מתנהלים עם הכסף ועם המצב. ואין לה שום בעיה שתקראו לה חסכנית. להיפך.
"אנשים חסכנים הם כאלה שמצליחים להימנע מהוצאות מיותרות ומבזבוזים. אף שגם בזבוזים הם הוצאות מיותרות, בכל זאת כדאי להבדיל ביניהם. בזבוזים הם הוצאות בעיקר על רקע רגשי: שמחה, עצב, שעמום. אלה הוצאות שמסייעות לנו לאזן את מצב הרוח. מה שהופך את אותם הבזבוזים למיותרים הוא שמה שרכשנו במסגרת הבזבוז לא רק שאינו נחוץ, אלא שפעמים רבות אנחנו קונים אותו בידיעה ברורה שאין לו שום שימוש", אומרת בירקמן.
פרט לבזבוזים יש גם "סתם" הוצאות מיותרות. "אלה בדרך כלל הוצאות שנובעות מטעות כלשהי בשיקול הדעת: מי שלא לקח איתו בקבוק מים ליום סידורים בחוץ, ימצא את עצמו קונה אותם. זו הוצאה נחוצה באותו רגע, אבל בעצם אפשר היה להימנע ממנה עם קצת אחריות ומחשבה תחילה".
חסכנים מצליחים לתכנן את ההוצאות שלהם טוב יותר ולמזער את הפן הרגשי של הקניות. הדרך שלהם לעשות זאת קשורה לאסטרטגיית חיים ולפיתוח הרגלים שמיטיבים גם איתם וגם עם חשבון הבנק שלהם. בקצרה, ברגע שההוצאות מפסיקות להיות נקודה כאובה, אפשר להתחיל לחיות חיים נעימים יותר.
אז איך עושים החסכנים עושים את זה? בירקמן עם הטיפים החשובים
חסכנים מקשיבים יותר לעצמם ופחות לסביבה
כדי להיות מסוגלים לערוך סדרי עדיפויות ולקצץ בהוצאות לא נחוצות, צריך קודם כל לדעת מהן ההוצאות הנחוצות, אלה שעליהן לא תוותרו. כל השאר – הם רעשי רקע, רובם מהסביבה. הדרך הכי פשוטה לזהות רעש רקע היא זו: אם "צריך" או "חייבים" להוציא את ההוצאה, היא כנראה לא משהו שאתם מעוניינים בו באופן מיוחד. אם זה המצב – למה בעצם להוציא אותה מלכתחילה?
שם המשחק פה הוא איזון: יש פשרות שגם חסכנים מדופלמים עושים כדי לשמור על הקשרים החברתיים ועל חיי המשפחה התקינים שלהם, אבל הן ספורות ומחושבות מראש. הרעיון שעומד בבסיס ההרגל הזה הוא פשוט: חסכנים לומדים לומר "לא", והרבה. הם לא אומרים "יקר לי" ולא "אין לי כסף", אלא "לא מתאים לי", וכך למעשה בעצם הסירוב הם לוקחים אחריות על ההחלטה לא להוציא את הכסף ולא תולים אותה בגורם חיצוני כמו מצבם הכלכלי.
במשפט אחד: תלמדו לסרב.
לחסכנים יש כישורי חיים מפותחים
ידי זהב שוות כסף, במיוחד בעולם של ימינו שבו התרגלנו להוציא החוצה מטלות יומיומיות כמו תכנון ארוחות, הכנת אוכל, ניקיון, תפירה ותיקונים קלים. אלה מיומנויות בסיסיות שעם השנים, הטכנולוגיה והתארכות יום העבודה, איבדנו איתן קשר.
כמו עם כל מיומנות, גם לנהל בית לא מצריך שום כישרון מיוחד, זה פשוט לוקח זמן ודורש אימון ותרגול. רבים מאיתנו יוצאים לעצמאות בלי הכישורים האלה ומתרגלים לרכוש השלמות מאחרים. בשלב מסוים סדר היום כל כך אינטנסיבי וההרגל להסתמך על שירותים מבחוץ נעשה כל כך דומיננטי, שכבר קשה לחשוב על שינוי. הסיבה? אין לזה זמן. ובאמת, לרכוש את כל הכישורים לניהול בית במינימום הוצאות יכול להיות מטלת-ענק שדורשת הרבה זמן ותרגול. אל תיפלו לזה. קחו משהו קטן והתמקדו בו. אחרי שתשתלטו עליו, קחו משהו קטן אחר.
במשפט אחד: לכל אחד יש רבע שעה פנויה אחרי העבודה.
חסכנים הם קונים בררנים
חסכנים הם בררנים במובן החיובי של המילה. הם מגדירים את הצרכים שלהם בצורה מדויקת ומתאימים את המוצר שהם קונים לאותה הגדרה, כמעט בלי להעלות שאלות לגבי המחיר. יש לנו נטייה לחשוב שאם נצטרך לבחור מוצר בלי לתת לעלויות להנחות אותנו, אנחנו נבחר את המוצר הכי יקר או את המותג הכי מפוצץ. המציאות שונה, ואת זה חסכנים מבינים מצוין: לרוב אנחנו יכולים להסתפק (ואף נסתפק בפועל) במוצר ביניים או אפילו במוצר גנרי, ורק לעיתים נדירות הצרכים שלנו הם כאלה שמצדיקים את המחיר הגבוה של המוצר הכי יקר. ככל שהמוצר חשוב להם יותר או יקר יותר, כך חסכנים ישקיעו יותר זמן באיפיון הצרכים שלהם ובסקר שוק.
במשפט אחד: הגדירו את הצרכים שלכם בדקדקנות.
חסכנים מתכננים דברים מראש
ההרגל הזה הוא כנראה המושמץ ביותר מבין ההרגלים החסכניים. ספונטניות כל כך חשובה בארץ עד כדי כך שאנשים מסרבים לתכנן את ההוצאות שלהם מראש כדי לא לפגוע בה. תחשבו על זה לרגע: האם התכנון המוקדם באמת מונע מכם להיות ספונטניים?
נניח שבדרך החוצה ליום סידורים לקחתם איתכם קופסת אוכל, האם עצם קיומה של הקופסה מונע מכם לקנות אוכל בחוץ? מיותר לציין שהתכנון המוקדם רק מאפשר לכם יותר, לא פחות: הוא מאפשר לכם לבחור בין קניית אוכל ואכילת מה שבקופסה. במילים אחרות, התכנון המוקדם אמנם שחרר אתכם מהתלות בקניית אוכל בחוץ, אבל לא ממש מפריע לכם לקנות אותו בספונטניות.
מבחינת החסכנים, תכנון מוקדם הוא האוטומט: הם לא ייצאו מהבית בלי בקבוק מים או אפילו אוכל בימים מסוימים, יכוונו את תדלוק הרכב ליום המוזל בתחנת הדלק, יתכוננו מראש לזה שנעלי ספורט צריך להחליף אחת לשנה וטלפון אחת לשלוש שנים וכן הלאה. הם לא מקדשים את הספונטניות, אבל שום דבר לא מונע מהם להיות ספונטניים כשמתאים להם.
במשפט אחד: תכנון מוקדם פותח לכם אופציות.
לחסכנים יש מערכת יחסים בריאה עם קניות
כמה פעמים אמרתם לעצמכם שצריך "לעמוד בפיתוי", לרוב פיתויים של אוכל או קניות? הסיבה שדברים מפתים אותנו היא ש"אסור" לנו לעשות אותם. ה"שוטר" החיצוני בדמות השמנה או מינוס כל הזמן מזכיר לנו עד כמה בדיוק אסור לנו לעשות את הפעולות האלה. התוצאה היא דווקא הפעולות האלה נמצאות תמיד במודעות שלנו. בשלבים שכוח הרצון שלנו נחלש, למשל אחרי יום עבודה שרוקן לנו את מצבורי האנרגיה, אנחנו "נכנעים לפיתוי". מיד אחרי הכניעה מגיעים חרטה, כעס ולפעמים אפילו סלידה עצמית.
עבור חסכנים קניות הן לא פיתוי. יש להם מערכת יחסים בריאה עם הקניות שלהם כיוון שהם מודעים בשלמות למעשיהם. רוב הקניות שלהם ידועות להם מראש (לא צריך לתכנן חודשים מראש כל קנייה) ועבור הקניות האימפולסיביות – הם מחליפים כעס והלקאה עצמית בהפקת לקחים לגביהן.
במשפט אחד: הפרידו בין הקניות לרגשות שלכם.
חסכנים מודעים להוצאות שלהם
לא כל החסכנים חיים על תקציב, אבל כל החסכנים יודעים כמה הם מוציאים כל חודש. למעשה, הם יודעים בדיוק לא רק כמה הם מוציאים אלא גם על מה. באופן שיטתי וקבוע, חסכנים יפנו זמן לניהול משא ומתן על הוצאות שונות כמו דמי כרטיס, עמלות ניהול חשבון, עלות האינטרנט והטלפון הסלולרי ועוד, כדי לייעל את ההוצאות החודשיות שלהם.
במשפט אחד: יעלו את ההוצאות שלכם אחת לשנה.
חסכנים ערים למחירים, מבצעים וטרנדים בשוק
מאוד קשה להשלים את כל פערי הידע בדיוק כשמתעורר הצורך לקנות משהו. אם אתם צריכים טלפון חדש, הרבה יותר קשה להבין איך לבחור מכשיר בתקציב שיתאים לכם אם לא התעניינתם בנושא בעבר. חסכנים התרגלו להתעניין בנושא באופן שוטף. כמו שיש אנשים שקוראים חדשות בעיתון כל בוקר, כך יש אנשים שמה שקורה מסביב מעניין אותם, במיוחד אם הם יודעים שבקרוב יצטרכו להחליף מוצרי חשמל או אלקטרוניקה.
פעם נשאלתי אם להתעניין במחירים לא גורם בסופו של דבר לפרץ קניות בלתי מבוקר. זה סיכון שלא חל על חסכנים: הם מגיעים לתחום עם סקרנות בריאה ולא בכוננות קנייה, ושומרים לעצמם את המידע למקרה הצורך.
במשפט אחד: כשהאצבע על הדופק, קל לשלם פחות.