פעם, בחלק ממדינות העולם, השלטון על העם היה מופקד באופן רשמי בידי הזקנים. אצל בני ספרטה היוונית, אומה שקידשה את הגוף הבריא, את הלוחמים ואת היכולות האתלטיות, הפורום השליט היה ה"גרוסיה" – מועצת זקנים שבה גיל הכניסה היה 60. ליקורגוס, המייסד של ספרטה ומי שקבע את חוקיה, הטיל את קבלת ההחלטות המרכזיות של העיר־מדינה על פורום של 30 איש, 28 בני 60 ומעלה, ושני המלכים. למעט המלכים, חברי הגרוסיה נבחרו על ידי הציבור – למינוי של כל החיים.

שליטה של זקנים – המונח הוא "גרונטוקרטיה" – תאמה את תפישת העולם של היוונים בעת העתיקה. אפלטון, למשל, אמר כי "ייעודו של הזקן לשלוט ושל הצעיר להיות נשלט". על פי פלוטרכוס, הביוגרף של העת העתיקה, ליקורגוס איש ספרטה טען כי "לא יהיה זה המהיר שבמהירים, או החזק שבחזקים, אלא הטוב והחכם שבין הטובים והחכמים, שכפרס על סגולותיו יזכה להחזיק לכל ימי חייו בכוחה העליון של המדינה, וימשול בחיים ומוות, בכבוד ובבושה, ובכל השאלות הגדולות של החיים". אצל הרומאים, המילה "סנאט" קרובה למילה "סנקס" – שפירושה "איש זקן".

היוונים והרומאים לא היו היחידים שהעדיפו להפקיד את ענייני המדינה בידי מועצת זקנים, ובדרכים שונות בחירה זו נמשכת עד היום. בסין, עד לא מזמן, הונהגה המדינה על ידי בכירי מפלגה שרבים מהם היו בני 80 ויותר. המנהיג מאו דזה דונג היה בין 82 במותו, ואילו הרפורמטור דנג שיאו פינג המשיך להחזיק בהשפעה עד גיל 90. כך גם בברית המועצות: בשנות ה־80 של המאה הקודמת הגיל הממוצע של ראשי המפלגה, ה"פוליטביורו", היה 70. מודל דומה נמצא במדינות קומוניסטיות נוספות, בממלכות מסוגן של ערב הסעודית, אצל חלק מהשבטים האפריקאים – וגם במדינות דמוקרטיות. רבים מחברי הקונגרס והסנאט האמריקאיים זקנים מאוד, ונבחרים בגילים מתקדמים ניתן למצוא בבתי המחוקקים באיטליה ובהודו. גם בממשלה: הקרב האחרון על הנשיאות בארצות הברית היה בין דונלד טראמפ בן ה־70, לבין הילרי קלינטון בת ה־69 – והבריאות של שניהם היתה חלק מהקמפיין. המועמד האלטרנטיבי וכוכב הצעירים הליברלים, ברני סנדרס, היה בן 75 בעת שהתמודד על המועמדות הדמוקרטית.

אלא שלמרות ההיסטוריה והווה, לרבים בעולם המודרני נראה שהעולם שייך לצעירים, ושהשלטון נמצא בידיהם כי הם המצביעים העתידיים. לעתים מתוארים הזקנים כקבוצת גיל מקופחת ומתקשה, כזו שיש לסייע לה ולתמוך בה. האם זה נכון? ועוד יותר חשוב: האם בעקבות עליית שיעורם של הזקנים באוכלוסייה, בשל התארכות תוחלת החיים והירידה בילודה, אנו צפויים לעולם שבו הזקנים ייהפכו לרוב ולכן ישימו את ידם על השלטון? במילים אחרות: האם, אולי כבר בקרוב, צפויה לנו מלחמת דורות פוליטית וכלכלית בין הזקנים לצעירים?

נתוני פתיחה רעים

במדינות מערביות רבות יש החושבים שמלחמה כזו כבר מתרחשת בפועל, גם אם טרם מרגישים בה. הטיעונים, לפחות עבור חלק מקוראי TheMarker, עשויים להיות מוכרים: יש יותר זקנים, ועל פי כל התחזיות הדמוגרפיות מספרם רק ילך ויגדל. צעירים אינם מצביעים עד גיל 18, וגם צעירים מבוגרים קצת יותר בוחרים במקרים רבים שלא להצביע, כמעשה של מחאה. הזקנים נהנו מצבירת הון בנכסים פיננסים ובנדל"ן, לאחר כמה עשורים שבהם הריביות היו גבוהות, שוקי ניירות הערך עלו ומחירי הדיור נסקו במרכזי הערים, ולעומת זאת הצעירים של ימינו מתחילים את חייהם עם חובות גבוהים מימי הלימודים, ונכנסים לגיל הבגרות במציאות שבה לבעלי מקצועות רבים אין מקומות עבודה, והם נדרשים להתמודד עם יוקר מחיה ושוק דיור שנמצאים מעבר להישג ידם.

ציור קיר (צילום: Richard Matthews, TheMarker)
צילום: Richard Matthews, TheMarker

ברבות ממדינות המערב העשיר – ולדעת אחדים גם בישראל – הנחת העבודה היא שבממוצע, משפחה צעירה שמצטרפת עתה לשוק העבודה תתקשה לשחזר את רמת החיים שממנה נהנו, ועדיין נהנים, ההורים של שני בני הזוג, ורבים מהצעירים לא יוכלו לעשות זאת כלל. לא הזקנים ולא הצעירים רואים עצמם בעימות אישי עם בני הדור האחר – הרי לכל צעיר יש הורים ולכל זקן יש ילדים – אבל האם ייתכן שהתוצאה המצרפית לכלכלה כולה יוצרת מעין קרב שכזה, או לכל הפחות מאבק אמיתי על אמצעים ועל חלוקת התוצר והתקציבים שהמשק והמדינה מייצרים?

ישנן מדינות שבהן הדיון הזה כבר על השולחן, ובמרכז השיח הציבורי. בבריטניה נכתבו ספרים ודו"חות לאומיים שהכותרות שלהם אינן משאירות ספק שהקהילה מעזה לדבר על מלחמה בין־דורית. דו"ח אחד, הכולל גם המלצות פעולה, נושא את הכותרת "צעירים נגד זקנים: מה באמת גורם לאי השוויון בנכסים ובהון". ספר שנכתב על ידי דייוויד ווילטס, נושא את הכותרת: "הגניבה: כיצד הבייבי בומרס (ילידי העשור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה, שמגיעים בשנים האחרונות לגיל הפנסיה, א"א) לקחו את עתיד ילדיהם, ומדוע הם צריכים להחזיר אותו". על כריכת הספר מתנוסס איור של קופה שבורה בדמות חזיר, ממנה התפזרו המטבעות לכל עבר.

עדיין בבריטניה, הדיון על הקרב הכלכלי הבין־דורי קשור לדיון הציבורי על אי־השוויון – נושא שמעסיק את האירופאים. אלא שניתוח כמותי של התפלגות הנכסים באנגליה אינו מוצא שדווקא הזקנים הם העשירים הגדולים, או שהצעירים הם העניים. בהליך של צבירת ההון ישנה הטיה טבעית וצפויה לטובת מבוגרים מול הצעירים, אבל בעוד העשירון העליון מחזיק בחלק ניכר מהעושר, כפי שעבודותיו של הכלכלן תומא פיקטי חשפו לציבור הרחב, רק ברבע מבתי האב בעשירון העליון ישנו מבוגר מעל לגיל 65. כלומר: רוב העשירים הם דווקא בגיל העבודה. באותה מידה, גם לא ניתן לקבוע שבריטניה היא מדינה של פנסיונרים עשירים – מונח שנהפך לפופולרי וחדר לשיח הציבורי, ואם קיימת תפישה כזו בקרב חלק מהצעירים, היא לא יותר מתוצר של הצלחת המדיניות הממשלתית. בדיוק: ביום היציאה לגמלאות, הזקנים בבריטניה הצליחו לחסוך סכום נאה שיאפשר להם לחיות בנוחות ובכבוד. זהו סכום שנשמע עצום באוזני הצעירים, אבל בממוצע ועבור זקן נתון, הוא יצטמק במהירות, מכיוון שגמלאים הפסיקו לעבוד.

גורם מרכזי נוסף המלבה את תלונות הצעירים נגד העושר של הזקנים, באירופה וכנראה שגם בישראל, הוא מחירי הדיור. רוב גדול של זקנים רכשו במהלך חייהם את דירות המגורים שלהם, ובשל הזינוק החד של מחירי הדיור בעשור האחרון, ה"עושר" הזה מצורף לחבילת ההון שבידיהם. יחדיו, שני הגורמים הללו בהחלט יכולים לצייר תמונה מתסכלת: בעוד שלצעיר טיפוסי בן 30 ומשהו אין כמעט רכוש, לפנסיונר טיפוסי במדינה מערבית יש קופת פנסיה ונדל"ן ששווים כמה מיליוני שקלים.

רחוק מהעין

גם באמריקה הדיון הזה נפתח והציבור מתחיל להפנים את העובדות על חלוקת השלל והתקציב הלאומי: כתוצאה ישירה של הזדקנות האוכלוסייה, חלק הולך וגדל של התקציב מועבר לתמיכה במזדקנים, למשל דרך תשלומי ביטוח לאומי וביטוח בריאות ממלכתי, שהיו 38% מסך העוגה הציבורית ב־2012. כיום, יחד עם שורה של תמיכות אחרות, יותר ממחצית מתקציב המדינה מוזרם בדרך זו או אחרת לזקנים, ואפשר להניח שכוחם הפוליטי יתעצם גם הוא – ויחד אתו הם עשויים להשפיע על השלטון להעביר לידיהם חלק גדול עוד יותר מהתקציב ומפירות הכלכלה. זו אפילו לא טענה חדשה: עד המשבר הפיננסי של 2008, במשך 30 שנה, שררו במשקי המערב ריביות גבוהות הרבה יותר ממה שאנו מכירים כיום, של 5%־10%. אחד ההסברים הנפוצים לכך היה שהמבוגרים בעלי הפנסיות מעוניינים בתשואה גבוהה על החסכונות שלהם, ומאחר שהם שולטים בקלפי ודרכה בממשלה – הם מכתיבים לממשלות את הריביות הגבוהות הללו.

אבל בעוד שרבים באמריקה כבר הפנימו שבכלכלה מתקיימת בפועל מלחמת מעמדות בין העשירים לבין העניים (או בין העשירים לבין כל השאר), והמונח Class Warfare כבר אינו טאבו שאסור להתייחס אליו כפי שהיה עד לפני שנים בודדות – אין באמת נרטיב דומה של מלחמת דורות.

פול טיילור, סמנכ"ל פרויקטים בחברת הסקרים Pew שכתב ב־2014 ספר העוסק בסוגיה בשם "אמריקה הבאה", אינו משוכנע שקווי מלחמה כאלה נקבעו. הוא מעריך שלמרות מתחים בין־דוריים והחרדות של הצעירים, אין סמנים ממשיים למאבק שאולי מתבשל. "מלחמת מעמדות פשוט מרגיש כמו נון־סטרטר", הוא אומר. "תראה את הגישה של המתעמתים: בשאלות העמוקות באמת, כיצד כל צד רואה את הערכים שלו מול אלה של הצד השני, וכיצד כל צד אוהד את הצד השני – מצאנו מעט מאוד סימנים לקונפליקט".

ציור קיר (צילום: Karen_O'D, TheMarker)
צילום: Karen_O'D, TheMarker

אולם האם ייתכן שהפערים הכלכליים במוקדם או במאוחר יציתו עימות כזה, על בסיס פערי העושר והכוח הפוליטי של הזקנים מול האנרגיות והתסכול של הצעירים? רובד נוסף שצריך כנראה להביא בחשבון בעת מתן תשובה לשאלה זו הוא ההבדלים בין תרבות המערב לתרבויות אחרות. לבריטים, ודרכם לאמריקאים, יש מזה מאות שנים תרבות של משפחה גרעינית קטנה, שמתפצלת במהירות. כמעט אצל כולם הילדים, שניים או שלושה בממוצע, עוזבים את הבית בסוף שנות ה־20 לחייהם ונודדים לכפר או לעיר אחרת בחיפוש אחרי פרנסה, קריירה ובני זוג. הם מקימים משפחה במקום מגוריהם החדש ומשאירים את ההורים מאחור, כזוג מזדקן. כך הקשר בין הדורות מתנתק כלכלית ואולי גם רגשית – לכאורה תוך פוטנציאל ליצירת עימות בין־דורי.

בתרבויות של הים התיכון והמזרח, לעומת זאת, בדומה למה שאנחנו מכירים אצלנו בישראל, הקשר המשפחתי הבין־דורי נותר חזק יותר. לעתים קרובות הילדים נשארים בכפר וגרים יחד ומגדלים יחד ילדים משלהם, תחת אותה קורת גג. התרבות ההדדית של תמיכה בילדים – ותמיכה של הילדים בהורים, בבוא העת – היא חזקה הרבה יותר. זו, אפשר להעריך, תרבות שמצמצמת את הפוטנציאל למאבק בין צעירים לזקנים: אם אתה וחבריך גרים אצל הוריכם, שמסייעים לכם בגידול הילדים, וכולם מתנהלים פחות או יותר כיחידה כלכלית אחת, קשה לראות מהיכן צעירים יגייסו אנרגיות ותמריצים רגשיים להילחם דווקא בזקנים.

אפילו בארצות הברית כרבע מהילדים לפני גיל בית הספר מטופלים על ידי הסבא או הסבתא, ואחד מכל עשרה ילדים חי במשק בית שבו הסבא הוא המפרנס העיקרי. גם בשל המשבר הכלכלי של העשור האחרון, רבים מהילדים נשארים בבית ההורים ומקבלים סיוע מהם גם בשנות ה־30 המוקדמות לחייהם, ופשוט קשה לראות את הצעירים הללו יוצאים למלחמה נגד היד שבפועל מאכילה אותם.

חכו עם הכידונים

אלא שלדעת רבים גם אם אין בשום מקום ציפייה למאבק אלים, למקבלי ההחלטות במדינות המערב ברור שיש לאמץ מדיניות אשר תצמצם את הפערים הכלכליים בין הצעירים לזקנים – למרות שהם עצמם לעתים קרובות מבוגרים. בבריטניה, כנראה סמן ימני לרעיון של מלחמת הדורות, עלתה שורה של הצעות לחלוקה מחדש של כסף ישירות על ציר הגילים: לקחת תקציבים שכיום זורמים לפנסיונרים, ולהעביר אותם לתמיכה בצעירים, כי כך החברה כולה תהיה "צודקת יותר". דבר כזה ניתן לביצוע באמצעות מגוון מנגנונים, למשל על ידי קיצוץ הפנסיות – והעברת הכספים לחינוך זול או לתמיכות ישירות בצעירים. גם זה לא רעיון חדש: הכלכלן אנתוני אטקינסון, מבכירי החוקרים של אי השוויון, הציע בנוסף להגדלת מסי הירושה, להעביר את ההכנסות מהמס לכל צעיר שיגיע לגיל 18 – מעין "ירושה לאומית" שתאפשר לצעירים לפתוח את חייהם ברגל ימין: לרכוש דירה, ללמוד או לפתוח עסק.

על פי רוב המחקרים והערכות, לפחות בבריטניה, פתרון כזה של העברת כספים בין־דורית אינו יעיל ליצירת צדק חברתי – ככל שבכלל קיים דבר כזה, שמעולם לא הוגדר בדרך מספקת. הסיבה היא שהחסמים העומדים בפני הצעירים בדרך לצבירת הון ועצמאות כלכלית אינם הזקנים או התקציבים שהם מקבלים, אלא דברים אחרים: רמת ההכנסה הנמוכה שלהם, היציבות והביטחון התעסוקתי שלהם, מחירי הדיור שדוחקים אותם למעמד של שוכרים בלבד, ואי השוויון בתוך קבוצת הגיל שלהם.

מכאן עולים, לדעת המומחים, הרמזים לפתרונות ולמדיניות מתאימה יותר: שכר גבוה יותר לצעירים, תמריצי מס לעידוד צבירה של נכסים על חשבון הכנסה שוטפת, חיזוק הביטחון התעסוקתי, ועידוד רכישת דירה למגורים. במילים אחרות: החברה כולה צריכה לסייע לצעירים לבנות את העושר שלהם, אך אין מקום למתג את הסיפור כמלחמת דורות, לקחת את הכסף מהזקנים או לפגוע ברמת החיים שלהם. אם זו ההמלצה היסודית, ובהינתן שזקנים ממילא נהנים מכוח פוליטי בשל מספרם הגדל, אפשר כנראה להמר שלפחות במדינות המערב – הזקנים לא צריכים לחשוש ממרד של צעירים שיפגע ברכוש שלהם. וכוח פוליטי לא חסר: ארצות הברית נשלטת בימים אלה על ידי נשיא בן 70, על ידי סנאט וקונגרס זקנים (בממוצע) ועל ידי המפלגה הרפובליקאית, שמעוזה האלקטורלי נוטה באופן מסורתי לכיוון המבוגרים – בעוד הצעירים נוטים לצד השמאלי והליברלי של המפה. רבים הרי מכירים את האמרה הידועה: "אם בגיל 25 אתה לא ליברלי וסוציאליסט – אין לך לב. אבל אם בגיל 35 אתה לא רפובליקאי שמרן – אין לך שכל".

גם בישראל, מהסיבות התרבותיות שכבר הוזכרו, לא נראה שיש סיבה לחשוש ממאבק בין זקנים לצעירים. וממילא קווי העימות אצלנו עוברים דרך צירים אחרים: יהודים נגד ערבים, מזרחים נגד אשכנזים, דתיים נגד חילונים, עניים נגד עשירים, פריפריה נגד המרכז, ומקושרים לשלטון ולמוקדי כוח שמאורגנים ומאוגדים, נגד הרוב שאינו כזה. יש אי שוויון כלכלי בישראל, גם ברמת ההכנסה השוטפות ועוד יותר בהון שכבר נצבר, והוא בין הגבוהים מבין המדינות המפותחות – אבל הצעירים כנראה לא יצאו למלחמה בזקנים, והזקנים כנראה לא ישתמשו בכוח הפוליטי שלהם כדי "לדפוק" את הצעירים. אצלנו הבעיה עדיין הפוכה, כפי שעולה מנתונים על אלימות נגד קשישים וזקנים – נתונים של מרכז המחקר של הכנסת הראו ב־2015 עלייה של 14% בתיקי אלימות נגד קשישים – ומהעובדה שכ־50% מהקשישים נמצאים מתחת לקו העוני במונחים של הכנסה פנויה, לאחר תשלומי מסים ורווחה, השיעור הגבוה ביותר מבין מדינות העולם המפותח. וזו לא מלחמה בין דורית – זו אכזריות.

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:
דירוג חדש חושף את המיליארדרים של עולם הביטקוין
מחפשים עובד יצירתי? שאלו אותו מי החיה הקטלנית בעולם